הנהגה בענוה מחייבת הליכה בקומה זקופה. תכונות של הענוה וצניעות יכולות להיות מושגות רק אם ביסודן מונח הכבוד העצמי.
היופי וההדר שבענוה הם אציליים ומלכותיים.
ענוה שמדכאת את הרוח האנושית ושוללת שליטה אישית, אינה ענוה כלל.
שאלות לבחינה עצמית
האם הענוה שבי גורמת לי להרגיש מכובד בעיני עצמי ? האם אני חש חיות ומרץ בתוכי?
האתגר היומי
למד אדם אחר להקנות לעצמו ענוה וצניעות ובכך לחזק את גאותו האישית.
איך מגיעים לזה? איך עושים את זה? איזה מחשבות צריכה לחשוב כדי להגיע למצב הזה? איך מבדילים למוח את נושא הגאוות האגו מול גאווה אישית הבאה מתוך ענווה כמו שכתוב פה? כל החיים איני מצליחה לפענח את זה... כשאני מגיעה למצב ענווה, יוצא שאני מגיעה למצב של חוסר ערך עצמי מוחלט רק הידיעה שאני חיה כרגע מתוך רצונו של הבורא, לעשות איזה משהוא פה למענו.
שאת יודעת בעצם שכל הכשרונות וכל היכולות שהוא הביא לך הם כדי שתשתמשי בהם לרצונו. אלוקים נתן בנו אוצרות וכשאדם מתכחש להם ולא משתמש בהם בתאונה שהוא ענו ולא רוצה להתבלט וכו הוא ממש חוטא ,אלוקים הביא לנו חבילה מלאה בדברים כדי שנעביר אותם בעולם הזה וכל עוד אנו לא משתמשים בזה אנו פוגמים בשליחות שלנו, והערך שלך צריך לנבוע מזה שאת שליחה של הקב״ה פה בעולם הזה ואם את
חלק ממנו בוודאי שיש לך ערך , אז איך נכנסת הענווה ? כתוב על משה רבינו שהיה ענו מכל אדם,איך אדם כזה גדול יכול לומר על עצמו דבר כזה ,הוא הרי לא היה עיוור הוא ראה מי הוא ,ובוודאי גם לא שקרן ,אז מה העניין? משה רבינה ידע והכיר במעלת עצמו וכל כישוריו אך האמין שאם מישהו אחר היה מכל את כל כוחותיו וכשרונותיו היה מצליח יותר ממנו בעולם בתפקיד הזה.
את -חייבת להשתמש בכל הכישורים שלך בגאון מזה עומדת הגאווה שלך ,אך היא חייבת להיות מופנית בתנועה של ענווה שיודעת שאלו כוחות שניתנו לך מלמעלה ולא מגיעים ממך וכן אם מישהו אחר היה מקסל כוחות וכישורים אלו היה מצליח יותר.
באהבה