תכננתי לדחות ולדחות את הטיפול בנושא, אבל פשוט לא יצא לי...

בין אם אתם חושבים שהציטוט שלעיל הוא חכם, מצחיק או טיפשי, הוא עשוי לעורר בכם כמה מחשבות. כמה מאיתנו יכולים באמת לומר שאיננו דוחים עניינים חשובים שאנו יודעים היטב שהיו צריכים להיעשות כבר אתמול? האם אינכם הופכים ירוקים מקנאה כשאתם פוגשים אחד או אחת מאותם אנשים מדהימים ויעילים להפליא שמגיעים תמיד בזמן, תמיד מאורגנים והכל אצלם מסודר למשעי? האין הם גורמים לכם לרתוח מכעס... על עצמכם?

מניסיוני שלי אני יודע כעת שאם יש משהו חשוב באמת, מוטב שאטפל בו מיד, אחרת אני פשוט לא סומך על עצמי "שיצא לי" לטפל בזה אי פעם. אני יודע שיכולתי להפיק תועלת מרובה לו הייתי משתתף בקורס טוב לניהול זמן. למעשה, פעם נרשמתי לקורס כזה אך לא הצלחתי להגיע לשם: פשוט לא היה לי זמן... ישנם כל כך הרבה רעיונות חדשים, פרויקטים ותוכניות שהייתי רוצה לבצע, ואני יודע שאילו הייתה לי יותר משמעת עצמית היה סיכוי ממשי שהם אכן יגיעו פעם לכלל ביצוע.

יתכן שתופתעו לשמוע שלניהול זמן אין ערך עסקי בלבד אלא הוא גם מהווה צו דתי. בימים אלו, אנו מקיימים את מצוות ספירת העומר במשך 49 הימים שבין פסח לשבועות. בדיוק כפי שבני ישראל ספרו את הימים אחרי יצירת מצרים בציפייה נלהבת לקבלת התורה, כך אנו סופרים כיום את 49 הימים הללו מדי שנה בשנה.

אבל מדוע לספור את הזמן? הרי הזמן צועד קדימה ללא הרף, בין שנשים לב לכך או לא. איזה ערך עשוי להיות לספירת הימים? התשובה היא שאנו סופרים את 49 הימים הללו כדי לפתח מודעות לערכו הרב של כל יום, כדי שנהפוך רגישים יותר לערכם של יום, שעה ורגע. כפי שאמר פעם רבי שלום דוב בער מליובאוויטש, "ימי הקיץ ולילות החורף הם שנה תמימה".

שמעתי פעם משל קלאסי על הנושא בשמו של רבי ישראל מאיר, ה"חפץ חיים". החיים הם כמו גלויה, הוא אמר. האם הייתם פעם בחופשה ושלחתם גלויה צבעונית הביתה או לחבר? אנו מתחילים לכתוב בכתב גדול ואז צצים בדעתנו דברים נוספים שאנו רוצים לכתוב ותוך זמן קצר אנו מגיעים לסוף הגלויה ואין יותר מקום לכתוב. אז מה אנו עושים? מתחילים לכתוב בכתב יותר ויותר קטן, וכשנגמר לנו המקום אנו מתחילים לכתוב במפותל סביב שולי הגלויה כדי להספיק לכתוב את הכל. עוד רגע ואנו הופכים את הגלויה כדי להכניס את המלים החיוניות האחרונות למכתבנו (נכון, בגלויות בדואר אלקטרוני הבעיה לא קיימת... אך בכל זאת המסר עדיין רלוונטי).

נשמע מוכר? האם אין החיים כאלה? אנו מתחילים את החיים בעודנו צעירים וחסרי דאגה, וככל שאנו מתבגרים ומזדקנים אנו נוכחים לראות שהחיים הם קצרים. ואז אנו מתחילים לדחוס פנימה את כל אותם הדברים החשובים שעדיין לא הספקנו לעשות. לפעמים ניסיונותינו לתת משמעות כלשהי לחיינו בטרם יהיה מאוחר מדי הם די נואשים, אפילו פתטיים.

לכן מצווה עלינו התורה לספור את הימים שלנו – שכן הם אכן ספורים. לכל אחד ואחת מאיתנו יש מספר קצוב של ימים ושנים בהם אנו יכולים להגשים את התכלית שלשמה נבראנו. יש לקוות שספירת הזמן תעזור לנו להעריך זאת טוב יותר. לכן, אנא אלוקים, מי ייתן וכולנו נצליח למצוא זמן לעשות את הדברים החשובים לנו.