את התקופה שבין פסח (חג החירות) לשבועות (חג מתן תורה) אנו מציינים על ידי "ספירת העומר". במובן מסוים, חג השבועות מהווה ההגשמה והשיא של חג הפסח. המשמעות ברורה: ישראל, בניגוד לשאר האומות, לא הפכה לאומה על סמך העצמאות שקיבלה, אלא על סמך מחויבותה לתורה. מה זה אומר לגבי כל אחד מאיתנו?

התורה נותנת תכלית לחיים, דפוס המעניק משמעות לשגרת החיים. המצוות מעניקות חשיבות רוחנית אפילו לפעולות פשוטות ושגרתיות; הן גורמות ליהודי להיות תמיד מודע לקיומו של הבורא. היהודי אף פעם לא "חופשי"; תמיד ישנו תקן שעל פיו נשפטת כל פעולה. בית המקדש אינו מקום מפלט מפני לקיחת אחריות. בעבודה, בסעודה, בתפילה ובבילוי – בכולם כאחד, פעולות אלו הופכות, באמצעות התורה, למסילות התקרבות אל ה'.

החופש והעצמאות עבור היהודי הם אמנם שחרור מכבלי עושק ועריצות, אך לא חופש משליטה עצמית. פסח מתיר לאדם להתפתח באופן חופשי, ללא הפרעה כלשהי בפעולותיו הדתיות. חופש זה הפך למציאות רק כאשר ניתן לו כיוון, כאשר התורה הראתה לאדם לאן הוא יכול להגיע. פסח ושבועות הם חגים המשלימים זה את זה, ובאופן מכוון קשורים זה לזה באמצעות ספירת העומר, המדגישה שלא ניתן להפרידם זה מזה. יחדיו הם מלמדים אותנו, שהישגים בעולם הזה אינם התרת רסן אלא סילוק חוב, ציות למחויבויות מועילות.