במשך שבועות לא הפסיקו להשמיץ אותו. המודעות ברחוב קראו להתפטר ממנו ועם ישראל נחלץ למשימה. נראה היה כי הוא ייעלם בתהומות הנשיה של ההיסטוריה…. אך רק חלפו להם כמה ימים והסערה שככה. שוב מקבלים את פניו – בחביבות יתר, יש לציין – ומארחים אותו בריש גלי.

נשאלת השאלה: מה נשתנה? היהפוך כושי עורו?

לא, לא מדובר כאן בראש הממשלה או בפרשת שחיתות חדשה העומדת בפתחנו. מדובר כאן במוצרים המושמצים ביותר בעם ישראל: החמץ למוצריו. עקרות הבית רדפו אחריו עם מטאטאים, וגם באתר שלנו הצטרפנו ל"ציד המכשפות" נגדו. קראנו לו גאווה. קראנו לו אנוכיות. כינינו אותו בשמות שונים וביקשנו מכולם להשליך אותו אל פח האשפה הסמוך.

והנה חלף-עבר לו חג הפסח ופתאום הכול השתנה. הלחם, הלחמניות והעוגיות תופסים מקום מכובד על השולחן ואיש לא אומר דבר.

אז חמץ הוא טוב או רע?

כדי לחדד את השאלה הנה לכם עובדה נוספת. בעוד כמה שבועות, עם תום ספירת העומר, נחוג את "חג השבועות". בזמן בית המקדש היו מביאים ביום זה קורבן מיוחד בשם "שתי הלחם". הציווי התנכ"י על קורבן זה אומר "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה". שינוי קיצוני למדי: מאיסור חמור לאכול ואף להחזיק ברשותנו חמץ, עד לקורבן בבית המקדש בעיצומו של חג?

כנראה שמשהו כן השתנה. כנראה שתקופה בת שבעה שבועות עשתה לחמץ רק טוב.

מן היום השני של חג הפסח, ועד לערב חג השבועות, אנו סופרים מדי ערב את "ספירת העומר". לאחר מזמורי תהילים ותפילות מיוחדות אנו אומרים תפילה מיוחדת במהלכה אנו מבקשים "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שבזכות ספירת העומר שספרתי היום, יתוקן מה שפגמתי בספירה חסד שבחסד" "גבורה שבחסד" וכן הלאה.

מהם הגבורה והחסד?

על-פי הקבלה, אישיותו של האדם מורכבת משני רכיבים עיקריים: היכולת האינטלקטואלית שלו (שכל) ורגשותיו (מידות). בימי ספירת העומר אנו מצווים לנסות ולתקן מידה אחת ממידות אלו. וכשתמה תקופת ספירת העומר ועמה תיקון האישיות שלנו, אנו יכולים להעלות בביטחה את קורבן החמץ על המזבח.

החמץ והגאווה (בשפה החסידית מכנים זאת בשם 'הרגשת ישותו של האדם') מהווים כלים עוצמתיים אך מסוכנים. שימוש נכון בהם יכול להביא תועלת רבה, אך בה בעת שימוש לא זהיר עלול לדרדר את האדם לתהומות מסוכנים. לפיכך, רק לאחר ספירת העומר במהלכה תיקנו את אישיותינו היטב היטב, אנו יכולים להביא מהם לקורבן בבית המקדש1.