ספירת העומר מהווה מקור-השראה בלתי נדלה בהגות היהודית. קבוצת עבדים עבריים, שהיתה בשפל המדריגה המוסרית – בתוככי מצרים "ערוות הארץ" – והפכה תוך ארבעים-ותשע יום לעם בן-חורין המקבל את התורה מאת בורא העולם על הר סיני, נותנת חומר רב למחשבה.

אנו צועדים בעקבות אבותינו. גם כיום, תקופת "ספירת העומר" משמשת עבורנו תזכורת למסע מתמיד של השתפרות, של חתירה למטרות נשגבות ונעלות יותר. עם זאת, מסע רוחני מסוג זה עלול להיות מעייף. המאבק הבלתי פוסק ביצרים האפלים השוכנים בתוך לבו של כל אחד מאיתנו, יכול לגרום לבעל הכוונות הטובות ביותר להרים ידיים ביאוש.

וגם כאן, "ספירת העומר" נחלצת לעזרה.

ביום הראשון של ספירת העומר אנו מציינים כי "היום יום אחד לעומר". באופן הגיוני, היינו אמורים לומר ביום השני "היום יום שני לעומר". אך לא! אנו אומרים "היום שני ימים לעומר".

ללמדנו, שאנו באים אל היום השני של ספירת העומר עם הישגי יום האתמול. לא מדובר כאן במאבק חדש, שלב שעדיין לא התנסינו בו; אנו באים ובאמתחתינו ההצלחות של אמש, הנסיון שרכשנו, הלקחים שהפקנו. היום "שני ימים" לעומר, יום האתמול יחד עם היום החדש. כשיום חדש זורח, אנו מנוסים יותר, ומוכנים להתמודד עם האתגרים שיביא.