בס"ד. שיחת ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר, ה'תשכ"ד.
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ממצרים גאלתנו", ואח"כ הניגון "הוא אלקינו".
א. על הפסוק1 "כימי צאתך מארץ מצרים גו'", ידועה השאלה2: מדוע נאמר "כימי" לשון רבים, הרי יציאת מצרים היתה ביום אחד, וכמ"ש3 "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", "יום" לשון יחיד?
ומבואר בזה4, ש"מזמן יציאת מצרים עד גאולה העתידה לבוא בב"א הם ימי צאתך מארץ מצרים", והיינו, שהענין דיצי"מ הוא לא רק היציאה ממצרים כפשוטו, אלא גם היציאה ממיצרים (מצרים מלשון מיצר) וגבולים5, ועז"נ "כימי צאתך גו'", לשון רבים, כיון שיש בזה ריבוי מדריגות בעילוי אחר עילוי, שכל מדריגה היא בבחי' "מיצר" לגבי המדריגה היותר עליונה.
אמנם, יש ביאור עמוק יותר – שמתאים גם עם הפירוש הפשוט ביצי"מ (שהרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו"6), שהכוונה היא ליציאה ממצרים כפשוטו – שמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים" לשון רבים, הרי זה לפי שהיציאה ממצרים היא פעולה נמשכת.
וכמשנת"ל7 בפירוש מאמר בעל ההגדה: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים" – שלא זו בלבד שמצד היציאה ממצרים שהיתה אז נשארה התוצאה שאנו בני חורין, אלא שהיציאה ממצרים עצמה היא באופן של פעולה נמשכת.
ב. בהמשך השיחה בא תוספת ביאור8 בכללות הענין דפעולה נמשכת בנוגע ליצי"מ – ועד"ז בכמה דיני התורה, כמו בקידושין9, שבכל רגע נעשה השעבוד מחדש10 – שהצורך בזה הוא בגלל שזהו היפך הטבע (נס), והטבע מתחדש בכל יום תמיד*.
*) לכל הדעות – יש ע"פ תורה גם פעולה נמשכת,
[מעלתה – שהיא עצמה נמשכת. חסרונה (או תוקף המצב שלפני הפעולה) – שבאם לא הייתה נמשכת – הייתה פועלת שינוי לרגע, ללא כל תוצאות – שלכן שעבוד אשתו הא' לא. אלים מדהשני'11]
ובנדו"ד – לכל הדעות (ממרז"ל גאלנו וגאל את אבותינו) שגאולת מצרים היא פעולה נמשכת, ובאם לא הייתה נמשכת ברגע זה (ועד"ז – קידושין דאשתו הא') היינו משועבדים (בטל שעבודו לאשתו א') עתה – וצ"ל חידוש הפעולה (הישנה) עתה.
ומובן – שלכאורה אין זה מובן כלל12.
ובפשטות ההסברה: הענין – היפך השכל (בקידושין – גזירת הכתוב), היינו היפך הטבע, נס. ותו לא מידי.
ולתוס' ביאור – מהו הענין דזה שבשנת תשכ"ד בארצות-הברית – בנ"י אין מוכרחים לבנות פיתום ורעמסס הוא ענין נסי (ושעבודו לאשתו הוא רק בגזירת הכתוב, אף שהתחייב בפני עדים וכו'), משא"כ ע"פ טבע (ודיני חושן משפט)?
בזה הביאור – דכיון דיצי"מ (והקידושין) – הי' נס (בקידושין – שייכות דההפכים דדכר ונוקבא13) והיפך הטבע. וצ"ל תמיד זה המהפך הטבע (כח הזריקה בהאבן13, רוח קדים בקי"ס, רצון דכר ונוקבא להתקדש זל"ז).
ולכאורה לא דמי כלל וכלל, שהרי זה דפרעה אינו בעולם ובנ"י הם בארצות- הברית – ע"פ טבע (וישנה כתובה ועדים ע"פ דיני חושן משפט – ולא מגזירת הכתוב).
וע"ז ההסברה, דהטבע מתחדש בכל יום תמיד14, ובאופן דחידוש הישנות, וגאולת מצרים לא פועלת אלא לרגע, ולאח"ז חוזר המצב (השעבוד) הישן – ככל פעולה נמשכת – ובאופן זה מתחדש ע"פ טבע, וצ"ל גאולה מחדש (וכן השייכות דדכר ונוקבא – שאפשרית רק בגזירת הכתוב).
[פשוט שאין כוונתי שפרעה הי' חי עד עתה, כי אם שהמצב דשעבוד הי' משתלשל עד עתה באופן טבעי מבלי נס דגאולה15].
(מרשימת כ"ק אדמו"ר שליט"א16)
ג. אמנם, ענין התחדשות הטבע בכל יום הנ"ל – אינו נרגש אצל האדם, שרואה שעולם כמנהגו נוהג, שבכל יום זורחת החמה וכו'. אלא שזהו מצד התגברות חומריות הגוף, משא"כ מצד הנשמה כו'. ולכן, יש צורך בהגברת הצורה על החומר, לעשות נפשם עיקר וגופם טפל17, ולהתבונן בזה כו', כדי שגם אצל הנשמה יורגש הדבר בפנימיות, ועד שיומשך גם בנפש הבהמית ובגוף.
וכמו"כ בנוגע לפעולה נמשכת דיצי"מ – שגם ענין זה צריך לחדור בנפש הבהמית ובגוף, שגם אצלם יהי' רגש השמחה מצד החירות שנעשית עתה.
ובזה גופא יש זמנים שהפעולה נמשכת דיצי"מ היא בגילוי, כמו בחג הפסח, שנקרא "זמן חרותנו" (כפי שאומרים בכל תפלה), משא"כ בכל שאר ימות השנה, שהענין דיצי"מ הוא בהעלם, שלכן יש חילוק בין סיפור יצי"מ בפסח, שצ"ל בדיבור, לזכרון דיצי"מ בכל השנה, שיכול להיות גם במחשבה18.
והממוצע ביניהם הוא – חודש ניסן, "חודש של גאולה"19, "שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין ליגאל"20, החל מר"ח ניסן, שהוא "ראש השנה לרגלים"21, כיון ש"רגל שבו ראש השנה לרגלים"22, וכן במשך כל ימי החודש, עד לימים האחרונים שבו (יום כ"ט ויום ל'), שבהם צריך להרגיש את הפעולה נמשכת דיצי"מ, ועי"ז – בניסן עתידין להגאל.
* * *
ד. נוסף על השייכות של כל ערב ר"ח עם ר"ח שמודגשת בכך שבמנחה אין אומרים תחנון (כמובא בסידור23), ישנו ענין מיוחד בערב ר"ח שחל בשבת, שבו מפטירין "מחר חודש". ומזה מובן, שהשייכות של ער"ח לר"ח מתחילה כבר מאשמורת הבוקר (ולא רק לאחרי חצות היום, בזמן המנחה).
ויש לבאר השייכות של הפטרה זו לערב ר"ח.
ובהקדמה – שבדרך כלל שייכת ההפטרה לקריאה בתורה, שהיא מענין הפרשה (ובפרט שטעם קריאת ההפטרה הוא בגלל שבזמן הגזירה שלא יקראו בתורה, קראו בנביאים מענין הפרשה, ומנהג זה נשאר גם לאחר שבטלה הגזירה)24, ולכן, באה ההפטרה בסמיכות לקריאה המיוחדת ליום זה, ולדוגמא: ההפטרה דשבת חנוכה, שהיא מענין חנוכה, שבאה בסמיכות לקריאה דחנוכה שלאחרי הקריאה דפרשת השבוע; ואילו בערב ר"ח שחל בשבת, דוחים את ההפטרה שמעין הפרשה ומפטירים "מחר חודש", שבזה מודגש עוד יותר השייכות של הפטרת "מחר חודש" לערב ר"ח.
ולכאורה אינו מובן:
ענינו של ערב ר"ח נזכר רק בהתחלת ההפטרה – "ויאמר לו יהונתן מחר חודש"25, ואילו כל עיקר סיפור הדברים שבהמשך ההפטרה (שיש בה מספר פסוקים גדול יותר מכפי המוכרח), נוסף לכך שאירע (לא בערב ר"ח, אלא) בר"ח עצמו, ובפרט "ביום החודש השני" (יום ב' דר"ח)26, אינו קשור לכאורה ל(ער"ח ו)ר"ח, שהרי סיפור זה לא הי' מוכרח להיות בר"ח, אלא הי' יכול להיות גם בכל זמן שבו נערכה סעודה חגיגית אצל המלך, ובה הי' נפקד מקומו של דוד.
גם צריך להבין: מה נוגע כל הסיפור של יהונתן ודוד אלינו עתה, כאשר יהונתן ודוד אינם נמצאים.
ה. ויובן בהקדם ביאור ענינם של שאול (אביו של יהונתן) ודוד:
איתא בגמרא27: "בן שנה שאול במלכו28 .. כבן שנה, שלא טעם טעם חטא", ואעפ"כ, "לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא הי' בו שום דופי (דופי משפחה .. אבל דוד, מרות המואבי' אתא), דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים (דופי משפחה) תלוי' לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך".
ולכאורה אינו מובן:
איך אפשר לומר בנוגע לדוד "שאם תזוח דעתו עליו, אומרין לו, חזור לאחוריך", לפי שיש בו "דופי משפחה", ש"מרות המואבי' אתא" – ובשתים: (א) וכי משום ש"מרות המואביה אתא", יש דופי בו, (ב) הרי יש איסור לומר לבעל תשובה או לגר "זכור מעשיך הראשונים"29, כך, שאסור להזכיר זאת אפילו לרות עצמה, ועאכו"כ בנוגע לדוד, שרק בא מרות המואבי', אבל אצלו לא הי' ענין בלתי-רצוי?!
ו. ויש לומר הביאור בזה:
אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי30, מ"מ, לידתו היא באופן שנשאר רושם ממעמדו ומצבו הקודם, כדברי הגמרא31 "שסורו רע", ולכן צריכה להיות אצלו זהירות גדולה יותר, כמו בעל-תשובה ש"צ"ל כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו, ושיאמר אי אפשי כו' (לא כמו צדיק, שעליו אמרו רז"ל32 "לא יאמר אדם אי אפשי בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי"), בכדי שלא יפול ח"ו"33.
ועפ"ז מובן מה שבנוגע לדוד "אומרין לו חזור לאחוריך", לפי שיש בו דופי, ש"מרות המואבי' אתא" – שאין זה בבחי' "זכור מעשיך הראשונים", אלא ענין שנוגע לעבודתו בפועל, שצריך להתנהג כמו בעל-תשובה שזקוק לזהירות יתירה כו', משא"כ שאול שהוא במדריגת צדיק, ואינו זקוק לזהירות יתירה.
[וזהו גם מש"נ לדוד "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית (ולכן) לא תבנה בית לשמי"34 – דלכאורה אינו מובן: מהי הטענה נגדו שעשה מלחמות כו', בה בשעה שמלחמותיו היו "מלחמת מצוה"?! – שאין זו טענה כו', אלא ענין שנוגע לסדר עבודתו להיותו בקו הגבורה (שלכן הי' "אדמוני"35).
ולהעיר, שענין זה שייך גם לעבודת התשובה, שהיא באופן של גבורה וצמצום, היפך עבודת הצדיקים שהיא באופן ד"ואתהלכה ברחבה"36].
וענין זה הוא תנאי בענין המלכות – ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו", ולכן "לא נמשכה מלכות בית שאול, מפני שלא הי' בו שום דופי":
אע"פ ששאול מצד עצמו הי' בדרגא נעלית, ועל ידו הוצרכה להיות מחיית עמלק כו', ועד שיש דעה שדוקא שאול הוא "ראשון למלכים"37 (ולא דוד), מ"מ, "לא נמשכה מלכות בית שאול" (וכמארז"ל38 "שאול ויהוא שנמשחו בפך לא נמשכה מלכותן"), כי, המלך צריך להיות כמו "פרנס על הציבור", לסבול טרחם ומשאם כו'39, כפי שהתנהג משה עם בנ"י שהיו טרחנין כו'40, ולכן, יש צורך שתהי' לו שייכות עם מעמדו ומצבו של הציבור, שאז יכול להיות פרנס עליהם, משא"כ בהיותו למעלה מהם כו'.
וכידוע הסיפור41 אודות אדמו"ר האמצעי, שא' שאל אותו ב"יחידות" בנוגע לענין מסויים שלא הי' שייך אצלו כלל, ולא הי' יכול להשיב לו, עד שמצא בעצמו ענין זה בדקות דדקות כו' – כי, כל זמן שאינו מוצא בעצמו ענין זה, אזי אינו יכול להיות "פרנס" עליו.
וזהו הטעם ש"אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלוי' לו כו'" – כי בלאה"כ, איו לו שייכות עם הציבור כולו.
אבל, התנאי הוא ש"קופה של שרצים תלוי' לו מאחוריו" דוקא – כי, אם ה"קופה של שרצים" היא לפניו, בפנימיותו, אזי אינו יכול להיות "פרנס על הציבור", שהרי צריך לתקן את עצמו תחילה ולשוב בתשובה כו', אלא, שגם לאחרי ששב בתשובה, צריך להביט לאחוריו ("חזור לאחוריך") ולראות את ה"קופה של שרצים" שהיתה אצלו בעבר, שעי"ז יוכל להשפיע ולפעול על כל הציבור, גם על אלו שנמצאים עדיין במעמד ומצב ירוד כו'.
ז. ונמצא, שכללות החילוק שבין שאול לדוד בענין העבודה הוא החילוק שבין עבודת הצדיקים לעבודת הבעלי-תשובה:
יש אופן עבודה של צדיקים – שהיא בתנועה של הרחבה, "ואתהלכה ברחבה", שאינו מתיירא כו', ולכן יכול להשתמש בדברים המותרים מבלי להתיירא שמא יכשל כו', ולא עוד אלא שצריך להשתמש בדברים המותרים, כדאיתא בירושלמי42 שעתיד אדם ליתן את הדין על כל דבר היתר שבא לידו ולא נהנה ממנו, אף שלכאורה הרי זה ענין של מותרות.
ויש אופן עבודה של בעלי-תשובה – שהיא בתנועה של גבורה וצמצום, זהירות יתירה כו', וכדאיתא בחובת הלבבות43 שצריך ליזהר במאה שערים של היתר כדי שלא לבוא לשער א' של איסור כו'.
ובפרטיות יותר, הנה ב' אופני עבודה הנ"ל צריכים להיות אצל כל אחד מישראל – לא באותו זמן, אלא בזמנים שונים, שיש זמנים שבהם צריך לעבוד עבודתו באופן של עבודת הצדיקים, ויש זמנים שבהם צריך לעבוד עבודתו באופן של עבודת בעלי תשובה44. ובפרט ע"פ המבואר בקונטרס ומעין45, ש"לא יש עתה סדר והדרגה באופני הבירורים כו'", ולכן יש לעסוק בכל עניני ואופני העבודה כו'.
ח. עפ"ז יש לבאר תוכן ההפטרה ד"מחר חודש" ושייכותה לערב ר"ח46:
ענינו של ערב ר"ח הוא – שאז הלבנה היא בתכלית הקטנות וההעלם, עד שלא נשאר אפילו נקודה. ועז"נ "מחר חודש" – שדוקא ע"י תכלית ההעלם יהי' לאח"ז הגילוי באופן של התחדשות כו'.
וכן הוא בנוגע למעמדם ומצבם של בנ"י – שנמשלו ללבנה47, ו"עתידים להתחדש כמותה"48 (כפי שאומרים בנוסח קידוש לבנה, וחותמים בשם ומלכות, שמזה מוכח שזהו דבר ודאי, "בלי שום ספק וס"ס בעולם"49):
ערב ר"ח מורה על מעמד ומצב של העלם והסתר אצל בנ"י – החל מצד כללות ירידת הנשמה למטה להתלבש בגוף גשמי, ובלשון שמביא כ"ק מו"ח אדמו"ר50: "שק של בשר ועצמות עם דם רותח", ובמיוחד מצד הירידה שבזמן הגלות כו', ובפרט בסוף זמן הגלות, קודם ביאת המשיח.
ומצד גודל ההעלם וההסתר – יכולים לבוא ח"ו לידי יאוש כו'.
ועז"נ25 "ויאמר לו יהונתן (לדוד) מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך":
יהונתן – בנו ויורשו של שאול, שענינו הוא עבודת הצדיקים – אומר לדוד, שענינו הוא עבודת בעלי תשובה, שדוקא ע"י ההעלם וההסתר, "כי יפקד מושבך", יהי' הגילוי היותר נעלה, "ונפקדת", שזהו העילוי שנעשה ע"י העבודה דבירור נפש הבהמית והגוף וחלקו בעולם, וכללות עבודת הבירורים בזמן הגלות, שכללותה הו"ע עבודת התשובה, שדוקא עי"ז באים לעילוי היותר גדול שיהי' בגאולה העתידה, כמ"ש51 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", היינו, שהבשר הגשמי יזדכך כ"כ עד שיראה אלקות.
וענין זה נאמר ע"י יהונתן דוקא – כי, הנתינת כח לעבודה דבעלי תשובה היא ע"י עבודת הצדיקים (וע"ד המבואר במק"א52 שכללות הענין דעבודת התשובה שלמעלה מהתורה נתגלה ע"י התורה דוקא).
אמנם, לאחרי הנתינת כח שע"י עבודת הצדיקים, נעשית עבודת הבעלי תשובה באופן שמשתווית לעבודת הצדיקים – שזהו מ"ש בסיום ההפטרה "וישקו איש את רעהו ויבכו איש את רעהו"53, שניהם בשוה,
ויתירה מזה: "עד דוד הגדיל" – שזוהי ההגדלה דעבודת התשובה יותר מעבודת הצדיקים, והיינו, לפי שעבודת הצדיקים היא בהגבלה, "בכל לבבך ובכל נפשך"54, ואילו עבודת התשובה היא באופן של "בכל מאדך"54, בלי גבול, שזהו אמיתית ענין ההגדלה, ובזה גופא – "עד. דוד הגדיל", באופן של עד ולא עד בכלל55.
וכאמור, שגם הגאולה העתידה תבוא ע"י עבודת התשובה דוקא – לא תשובה על חטא, שהרי הגאולה תהי' "בדור שכולו זכאי"56, אלא "לאתבא צדיקייא בתיובתא"57, שגם אצל צדיקים תהי' מעלת התשובה – כפי ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"58.
וזהו הענין דקריאת ההפטרה – שמהוה נתינת כח [כמו הנתינת כח שבקריאת התורה, שזהו הטעם שחתן עולה לתורה, כדי לקבל נתינת כח כו'59] על כללות העבודה בהעלם והסתר דזמן הגלות, שעי"ז באים לתכלית הגילוי שיהי' בגאולה העתידה, שאז יהי' "דוד60 עבדי נשיא להם לעולם"61.
* * *
ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויאמר לו יהונתן מחר חודש גו'.
* * *
י. הביאור בדברי התוספות62 בנוגע ליום השמיני למילואים ש"נטל עשר עטרות"63, ש"לא חשיב ראשון להקמת המשכן, משום דאמרינן במדרש שכל ז' ימי המילואים הי' משה מעמיד את המשכן ומפרקו, אי נמי משום דעלי' דהקמת המשכן קאי, וה"ק אותו היום של הקמת המשכן נטל עשר עטרות אחרות" (דלכאורה, ב' התירוצים הם סברות הפוכות),
שמעלת הקמת המשכן ביום השמיני היא שמוכן להמשכה מלמעלה*, "ושכנתי בתוכם"64, בדוגמת מעלת "מקודש" – איכות, אור; ואילו מעלת הקמת המשכן בז' ימי המילואים (החל מיום הראשון, ההתחלה בזה) היא עבודת המטה65, ועשו זאת ז' (או גם ח') פעמים, שזהו בדוגמת מעלת "תדיר"** – כמות, ענין עשיית כלים66,
*) בנוגע להקמת המשכן כשלעצמה – הרי זה תלוי בפלוגתא בש"ס (ירושלמי יומא פ"א ה"א) אם "ביום השמיני העמידו ולא פירקו"67, או ש"אף ביום השמיני העמידו .. ופירקו" (ורק אח"כ "הוקם המשכן" מאליו (בדוגמת ההמשכה ד"ותרד אש" שהיתה ע"י אהרן), ושוב לא נתפרק).
**) עפ"ז מתורצת התמי', שמביא בתוס' "ומפרקו", שלכאורה זהו היפך כוונת התירוץ (שהיא להחשיב הקמת ז' ימי המילואים), ועכ"פ מיותר הוא. וע"פ הנ"ל מתורץ – שעי"ז ניתוספה חשיבות דתדיר.
***) שבזה אין שייך הספק דמעין תדיר ומקודש – כי לא הי' זה כלל בז' ימי המילואים.
ועפ"ז: לתירוץ הא', אין למנות מעלת הקמת המשכן באופן שמוכן ל"ושכנתי בתוכם" ("ראשון לירידת האש, ראשון לשכון שכינה"***), כי ההתחלה (ראשון) דתדיר קודם, ולתירוץ הב', אפילו במקום תדיר, מקודש קודם68 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס69 בלקו"ש חי"ב ע' 57 ואילך.
* * *
יא. כותב רבינו הזקן בסידורו: "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת במנחה", ומוסיף, "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ".
וכן היתה הנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – כדמוכח מזה שיש כו"כ מאמרי חסידות משבתות הקיץ שמתחילים במשנה מפרקי אבות שלומדים באותו שבת70.
ובהתאם לכך נהוג בשבתות אלו – שבתות הקיץ, ולכל הפחות בשבתות שבין פסח לעצרת – לבאר משנה אחת בפרק שלומדים בשבת זו.
יב. בא' המשניות בפרק ראשון71 (שלומדים בשבת זו) – שנינו: "עשה לך רב והסתלק מן הספק ואל תרבה לעשר אומדות".
ומבואר במפרשי המשנה72 ש"לענין הוראה מדבר עכשיו73, אם בא דין לפניך ונסתפקת בו, עשה לך רב והסתלק מן הספק, ולא תפסוק עליו אתה לבדך"; "ואל תרבה לעשר אומדות" – "מפני שהוא מן הספקות", "שהמפריש מעשרות מאומד אינו ניצול מן הקלקלה, אם פוחת ממה שראוי ליתן מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, ואם העדיף על שהי' ראוי ליתן, פירותיו מתוקנים ומעשרותיו מקולקלים".
וצריך להבין:
א) פירוש המפרשים ש"לענין הוראה מדבר עכשיו" – אינו ניכר בלשון המשנה, שהרי גם תלמיד שלא הגיע להוראה זקוק הוא (ואדרבה – ביתר שאת) לרב כדי להסתלק מן הספק, ומסתבר יותר לומר שהוראת המשנה היא לכל סוגי התלמידים (ובלשון המשנה74: "העמידו תלמידים הרבה"), ללא תנאים.
ב) "והסתלק מן הספק": מדוע נאמר "(והסתלק מן) הספק" בלשון יחיד – הרי התועלת שבעשיית הרב היא ביחס לריבוי ענינים, וא"כ, מתאים יותר הלשון "(והסתלק מן) הספקות" בלשון רבים? וגם: מהו דיוק הלשון "והסתלק מן הספק" – דלכאורה, הול"ל שהרב יפשוט או יפתור את הספק?
ג) "ואל תרבה לעשר אומדות": מהו דיוק הלשון "לעשר אומדות" – הרי על כל מעשר ישנו רק אומד אחד, וא"כ, הול"ל "אל תעשר מאומד"? וגם: מהו הפירוש "אל תרבה לעשר אומדות" – שמזה משמע שיש לעשר אומדות, אלא שאין להרבות בכך?
[(כ"ק אדמו"ר שליט"א הפסיק ואמר:) ינגנו עתה ניגון ויאמרו "לחיים", ובינתיים, אולי מישהו מהמסובים יחשוב וימצא ("וועט זיך כאַפּן") התירוץ על הנ"ל].
יג. ויש לומר הביאור בזה – ובהקדמה:
שבדרכי הלימוד בכל ענין שכלי, ובפרט בתורה, צריך להיות "מושכל ראשון" שהוא היסוד שעליו מיוסד כל בנין השכל75.
וטעם הדבר – לפי שהשכל מצד עצמו אינו יכול לבוא אל אמיתית הענין, כיון שיש בו שקו"ט וסברות לכאן ולכאן, ובמילא, יכול להגיע לאיזה מסקנא שירצה, ואין הדבר תלוי בהשכל עצמו אלא בענינים אחרים, ולדוגמא – אם טבעו ותכונתו הוא בקו החסד או בקו הגבורה.
וכפי שמצינו גם למעלה76 לגבי המבול, שאותה סברא שבגללה החליט הקב"ה להביא מבול לעולם – לפי ש"כל יצר מחשבות לבו (של האדם) רק רע כל היום"77, הנה מצד סברא זו עצמה החליט הקב"ה שלא יוסיף להביא מבול לעולם – "לא אוסיף עוד גו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו"78.
ונמצא, שהשכל מצד עצמו הוא במצב של ספק, ולכן יש צורך במושכל ראשון כו', ובאופן שעליו יהי' מיוסד כל בנין השכל, בבחינת "נקודה בהיכלא"79.
יד. והנה, כדי שה"מושכל הראשון" יהי' כדבעי – יש צורך ב"רב" – שממנו מקבלים (לא רק את השקו"ט שבשכל, אלא) לכל לראש את ה"מושכל הראשון", שעליו יהי' מיוסד לימוד כל בנין השכל.
וכדי לקבל מהרב את המושכל הראשון שעליו יהי' מיוסד כל בנין השכל – צריך להיות ענין של ביטול דוקא80, דהיינו, שאע"פ שמצד השכל אין לו "געשמאַק" בדבר, כיון שאין בזה התגלות והתפשטות השכל שלו, מ"מ, מבטל את עצמו לקבל מהרב את המושכל הראשון.
וזהו שאמרו חז"ל81 שתלמיד היושב לפני רבו צ"ל "שפתותיו נוטפות מור" – דלכאורה אינו מובן: כדי לקבל דבר-שכל, צריך להיות שכלו באופן של התגלות והתפשטות, וככל שהרב הוא נעלה יותר ובמילא גם דבר-השכל שמשפיע להתלמיד הוא נעלה יותר, צריך להיות שכל התלמיד בתנועה של התגלות והתפשטות יותר, ודוקא עי"ז יוכל לקבל את שכל הרב?
ובאמת אין הדבר כן, אלא התלמיד צריך לישב לפני רבו בביטול דוקא, וככל שהרב הוא באין-ערוך יותר, צ"ל התלמיד בביטול יותר.
– קודם שהתלמיד יושב לפני רבו, צ"ל ההכנה באופן שיהי' שכלו זך, ובתנועה של התגלות והתפשטות כו', שיוכל לקלוט שכל הרב; אבל בשעה שיושב לפני רבו, אזי צריך התלמיד להיות בתנועה של ביטול דוקא, "שפתותיו נוטפות מור"82.
וטעם הדבר – כיון שדוקא כאשר התלמיד הוא בתנועה של ביטול, אזי ביכלתו לקבל מהרב את המושכל הראשון, שעליו יהי' מיוסד ובנוי כללות הלימוד בהבנה והשגה כו'.
טו. ועפ"ז יש לבאר הוראת המשנה "עשה לך רב והסתלק מן הספק" – שזוהי הוראה כללית בנוגע לדרך הלימוד:
לכל לראש – צריך להיות לו "רב" שממנו יקבל את המושכל הראשון, כנ"ל.
ויש להוסיף ולבאר דיוק הלשון "עשה לך רב", כמדובר פעם83 ש"עשה" הוא מלשון כפי' – כי, קבלת ה"מושכל הראשון" מן הרב היא ע"י ענין הביטול דוקא, כנ"ל.
"והסתלק מן הספק" – כי עי"ז שיקבל מהרב את המושכל הראשון שעליו יהי' בנוי ומיוסד כללות הלימוד, אזי יסתלק מן הספק שבכללות ענין השכל שיש בו שקו"ט וסברות לכאן ולכאן (כנ"ל), ויוכל לבוא אל אמיתית הענין.
וזהו גם דיוק הלשון "הסתלק מן הספק" – כיון שלא מדובר כאן בנוגע לספק בענין פרטי שצריך לפתור ולפשוט אותו, אלא זוהי הוראה כללית בדרך הלימוד, שכדי להסתלק מן הספק שבכללות ענין השכל שיש בו שקו"ט וסברות לכאן ולכאן ואינו יכול לבוא אל אמיתית הענין, אזי העצה היא "עשה לך רב", כי, הרב נותן לו את ה"מושכל הראשון", שעליו יהי' בנוי ומיוסד כללות הלימוד וההתבוננות בדרכי השכל באופן שיוכל לבוא אל אמיתית הענין.
טז. והנה, כאשר הלימוד הוא באופן ד"עשה לך רב", שממנו מקבל את המושכל הראשון, ועל זה מיוסדת ההתבוננות והבנה והשגה כו', הנה כתוצאה מהלימוד באה גם מסקנת השכל בנוגע לפועל, שזוהי הדרגא האחרונה שבשכל, בחי' המלכות, שהיא בחינה העשירית – "מעשר"84.
ויומתק יותר – שכללות העבודה בנוגע לפועל (כתוצאה ממסקנת השכל) היא ענין ה"מעשר", שכן, העבודה היא לעשות את כל הענינים עניני קדושה, וביחד עם זה, הרי האדם צריך לאכול ולשתות לישון ולטייל כו', אלא, שעי"ז שנותן "מעשר"85 – הן מעשר כספים, והן "כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"86 – אזי עולה כל השאר לקדושה87, ונמצא, שכל עניניו הם "כלי" לה"מעשר".
ועל זה באה הוראת המשנה – "אל תרבה לעשר אומדות":
"לעשר אומדות" פירושו שנתינת המעשר אינה לפי חשבון מדוייק, אלא באופן של השערה כללית.
וענינו בעבודה – שמסקנת הלימוד בנוגע לפועל (ענין ה"מעשר") היא באופן שנעשית אצלו הנחה כללית (שהיא באופן של השערה, "אומדות") שצריך להיות כלי לאלקות, עי"ז ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"88 ו"בכל דרכיך דעהו"89, מבלי לחשוב ולהתבונן אודות ענינים פרטיים.
ועל זה באה הוראת המשנה "אל תרבה לעשר אומדות" – שלא די בהנחה כללית להיות כלי לאלקות, אלא צריכים להתבונן ולחשוב בפרטיות אודות כל הענינים הפרטיים שבעבודה.
וכמשנ"ת בהמכתב לחג הפסח90 המבואר בדרושי חסידות91 שלא מספיקה התבוננות כללית והחלטה כללית, אלא צריכה להיות גם התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל פרטי עניני העבודה.
וזהו דיוק הלשון "אל תרבה לעשר אומדות", לשון רבים – לפי שמדובר אודות כל ריבוי פרטי עניני העבודה, שהגישה אליהם צריכה להיות לא מתוך הנחה כללית – "אומדות" – להיות כלי לאלקות, אלא מתוך התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל ענין וענין.
יז. ובפרטיות יותר:
מבואר בתניא פמ"א שיהודי צריך להתבונן ש"הנה ה' נצב עליו כו' ומביט עליו ובוחן כליות ולב כו'", ומוסיף בשיעורים דימים אלו92: "וכל מעשיו ודבוריו וכל צעדיו יספור".
כלומר: למעלה נוגע לא רק ענינים כלליים, אלא נוגע להקב"ה ו"מתאים" לו ("עס שטייט אים אָן") להביט ולהשגיח על כל איש פרטי מישראל – שהרי "כאו"א חייב לומר בשבילי נברא העולם"93, ואצלו גופא – מביט ומשגיח הקב"ה על כל עניניו הפרטיים.
וכיון שכן, הרי לא מספיק שנמצא בתנועה כללית של קבלת-עול, שבאה לידי ביטוי באמירת "מודה אני לפניך", "הודו לה'", או בשעה שכורע במודים, ללא שימת-לב על ענינים פרטיים בנוגע למעשה בפועל במשך כל היום כולו, וכמו בנוגע להלכות ברכות הנהנין, שלא למד ואינו יודע אם צריך לברך על מאכל מסויים "בורא מיני מזונות" או "המוציא", וכיו"ב; אלא צ"ל התייחסות ושימת-לב לכל פרט ופרט בכל פרטי הענינים שבמשך כל היום כולו, מתוך ידיעה שכל פרט ופרט נוגע להקב"ה.
ויש להוסיף בביאור דיוק הלשון בתניא – כידוע שהלשון בתניא אינו ליופי המליצה כו', אלא הוא בתכלית הדיוק94 – דלכאורה מספיק לומר שהקב"ה "מביט עליו וכו'", ולשם מה מקדים ש"ה' נצב עליו"? – ויש לומר הביאור בזה95, שזהו ע"ד הלשון "נצב מלך"96, היינו, שקיום מלכותו ית' כביכול הוא "עליו", שלכן "מניח (הקב"ה) העליונים ותחתונים ומייחד מלכותו על עמו ישראל בכלל ועליו בפרט", שמזה מובן עד כמה נוגע למעלה אופן הנהגתו של כל איש פרטי מישראל, בכל פרט ופרט.
וענין זה מרומז גם בנגלה דתורה – בפס"ד הרמב"ם97 "עשה מצוה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות", וכיון שבעבודתו תלוי כל העולם, הרי זה נוגע גם לקיום מלכותו של הקב"ה כביכול [ויש לומר, ש"עצמו" רומז על עצמותו ית'], שהרי "אין מלך בלא עם"98.
יח. אמנם, אף שנתבאר שהעבודה צריכה להיות (לא באופן של "אומדות", אלא) באופן של התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לענינים פרטיים דוקא, מ"מ, אם תהי' העבודה בענינים הפרטיים בלבד, הנה מצד הענינים הפרטיים כשלעצמם יכולים לבוא לידי טעות כו' (כדלקמן), ובהכרח שתהי' תחילה תנועה כללית של קבלת-עול, ועי"ז תהי' גם העבודה בכל הענינים הפרטיים כדבעי.
ובהקדם מה שמצינו גבי שאול שחטא בשני ענינים: א) מעשה דאגג, שחמל על אגג ועל מיטב הצאן כו'99, ב) מעשה דנוב עיר הכהנים, שצוה להרגם עם שמונים וחמשה איש נושא אפוד בד100, ועליו נאמר101 "אל תהי צדיק הרבה", ו"אל תרשע הרבה" – כמסופר בדברי חז"ל102 ש"בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול לך והכית את עמלק103, אמר, ומה נפש אחת אמרה תורה הבא עגלה ערופה כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה, ואם אדם חטא בהמה מה חטאה, ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו, יצאה בת קול ואמרה לו אל תהי צדיק הרבה; ובשעה שאמר לו שאול לדואג סוב אתה ופגע בכהנים100, יצאה בת קול ואמרה אל תרשע הרבה".
ולכאורה, המעשה דנוב עיר הכהנים חמור הרבה יותר ממעשה דאגג, שהרי במעשה דאגג טען שאול "הקימותי את דבר ה'"104, וכל חטאו הי' בכך שהשאיר את אגג חי, ועד"ז בנוגע לצאן ובקר שטען שהשאיר אותם "למען זבוח לה' אלקיך"105 (וע"ד שמצינו במנחה ששלח יעקב לעשו שהו"ע הקרבנות דעולם התהו, שהקריב גם גמלים כו'106), היינו, שבענין זה היתה לו איזה הצטדקות; משא"כ במעשה דנוב עיר הכהנים לא היתה לו הצטדקות, דאף שהיו מורדים במלכות כו', הרי העונש על זה הוא רק לפי צורך השעה, שעי"ז תהי' תועלת הרצוי' וכו'107.
ואעפ"כ, הסיבה לכך שניטלה המלכות ממנו היא – לא בגלל מעשה דנוב עיר הכהנים, אלא "אמעשה דאגג כתיב108 נחמתי כי המלכתי את שאול למלך"102.
ולכאורה אינו מובן: הרי "תרשע הרבה" (במעשה דנוב עיר הכהנים) חמור יותר מאשר "תהי צדיק הרבה" (במעשה דאגג)? – אך הביאור בזה, שהחומר ד"תהי צדיק הרבה" הוא להיותו ההתחלה והשרש שממנו באים אח"כ ל"תרשע הרבה".
ונקודת הענין – שעיקר החסרון הוא העדר התנועה הכללית של קבלת-עול למלא את כל הציוויים של הקב"ה, אלא הגישה היא ע"פ שכל כו', ומצד זה יכולים לבוא לטעות בענין העבודה – תחילה באופן של "תהי צדיק הרבה", ועד שמזה באים אח"כ ל"תרשע הרבה".
ומזה מובן שכדי שהעבודה בכל הענינים הפרטיים תהי' כדבעי, צריכה להיות תחילה תנועה כללית של קבלת-עול.
ועפ"ז מובן מאמר המשנה "אל תרבה לעשר אומדות" – "אל תרבה" דייקא, היינו, שהשלילה היא רק בנוגע לריבוי "אומדות", אבל צריך להיות ענין של "אומדות" – כיון שלכל לראש צריכה להיות תנועה כללית של קבלת-עול, שזהו"ע של "אומדות", היינו, שהגישה שלו בנוגע לכל עניני העבודה היא מתוך הנחה והחלטה כללית לקיים את רצון הבורא, ולאח"ז צריך להיות המשך העבודה (לא באופן של "אומדות", התבוננות כללית והחלטה כללית בלבד, אלא) באופן של התבוננות פרטית והחלטה פרטית בנוגע לכל הענינים הפרטיים.
וענינו בעבודה בכל יום ויום – שכאשר ניעור משנתו צריכה להיות התחלת העבודה (לא בענינים פרטיים, אלא) באמירת "מודה אני לפניך", שזוהי תנועה כללית של קבלת-עול, ורק לאח"ז מתחילה העבודה בענינים הפרטיים, ובזה גופא – מן המוקדם אל המאוחר ומן הקל אל הכבד: תחילה – הודו לה', ואח"כ פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש, ק"ש ושמו"ע, עד לסיום התפלה באמירת עלינו.
יט. עפ"ז יש לבאר גם השייכות של הבבות במשנה זו – הבבא ד"אל תרבה לעשר אומדות", עם הבבא שלפני', "עשה לך רב והסתלק מן הספק":
כאשר הלימוד הוא באופן ד"עשה לך רב והסתלק מן הספק", היינו, שמקבל מהרב את המושכל הראשון, ובכך מסתלק מן הספק שבשכל מצד עצמו, ובא אל אמיתית הענין – אזי באה גם מסקנת השכל בנוגע לעבודה בפועל באופן ש"אל תרבה לעשר אומדות", היינו, שתהי' התבוננות והחלטה פרטית בנוגע לכל פרטי עניני העבודה (ולא באופן של "אומדות"), לאחרי הקדמת התנועה הכללית של קבלת-עול ("אל תרבה (דייקא) לעשר אומדות", כיון שצ"ל גם ענין של "אומדות", שהו"ע התנועה הכללית דקב"ע), שכן, התנועה הכללית דקבלת-עול היא בבחינת "עשה לך רב" שלא יבוא לטעות בפרטי עניני העבודה כפי שהם מצד עצמם.
כ. והנה, ע"י קיום ההוראה "עשה לך רב וכו' ואל תרבה לעשר אומדות", היינו, שכללות הלימוד הוא באופן שנעשית המשכת המוחין במדות עד למעשה בפועל כדבעי למהוי – הנה עי"ז נעשית הגדלה בענין המוחין.
וזהו גם תוכן הענין דלימוד פרקי אבות בשבתות שבין פסח לעצרת, שא' הטעמים בזה הוא109 בתור הכנה למתן-תורה, לפי שבמסכת אבות מדובר אודות ענינים של מדות טובות ודרך ארץ110, שעל זה אמרו חז"ל111 "דרך ארץ קדמה לתורה" – כיון שע"י ההמשכה במדות (שזהו התוכן דפרקי אבות) נעשית הגדלה בהמוחין (תורה).
וזהו שמסיימים אמירת פרקי אבות בדברי המשנה112 "רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר113 ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"114 – שזהו"ע ההגדלה בלימוד התורה באופן ד"דרוש וקבל שכר"115.
הוסיפו תגובה