בס"ד. שיחת ש"פ משפטים,
פרשת שקלים, מבה"ח וער"ח אדר, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. על הפסוק1 "ואלה המשפטים וגו'", איתא במדרש תנחומא2: "זש"ה3 מלך במשפט יעמיד ארץ .. מלכה של תורה במשפט שהוא עושה מעמיד את הארץ".
כלומר: כוונת המדרש לבאר מהו ענינם המיוחד של "משפטים" – כפי שמצינו עוד קודם מ"ת, כמ"ש4 "שם שם לו חק ומשפט", וכן לאחרי מ"ת נאמר1 "ואלה המשפטים אשר תשים" – ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".
ולכאורה: מלבד משפטים ישנם עוד ענינים – הן קודם מ"ת, שהרי בפסוק זה גופא נזכר גם "חק", והן לאחרי מ"ת, שהרי קודם "ואלה המשפטים גו'" נאמרו כמה ציוויים: "אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"5, "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"6 – ומהי ההדגשה על ענין ה"משפטים" דוקא?
ועכצ"ל, שבנוגע לכל שאר הענינים אין צורך בביאורים מיוחדים אודות שייכותם למתן-תורה, ורק בנוגע ל"משפטים" יש צורך בביאור מהי שייכותם למ"ת, ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ".
דובר כמ"פ8 שענינו של מ"ת הוא החיבור של הנברא עם הבורא, שכן, הנברא מצד עצמו הוא מוגבל, ואינו בערך כלל אל הבורא, ואילו במ"ת – כאשר "וירד הוי' על הר סיני"9 ואמר "אנכי הוי' אלקיך"10, "ואל משה אמר עלה אל ה'"11 – נמשך אלקות למטה, ומשה עלה אל המקום של אלקות, ולהיותו רועה ישראל, פעל זאת גם בכל ישראל.
ומובן, שהחיבור של הנברא עם הבורא (מ"ת) הו"ע שלמעלה מהשכל, שהרי ע"פ שכל אין מקום לכך שנברא ובורא יתחברו יחד.
וכיון שמ"ת הו"ע שלמעלה מהשכל, הרי מובן שבאופן כזה צריכה להיות גם ההכנה למ"ת,
– דאף שהענין דמ"ת בא מלמעלה, כמארז"ל12 "ואני המתחיל", מ"מ, מצינו שהיתה צריכה להיות גם הכנה מלמטה שהיא מעין ודוגמת הענין דמ"ת, וכמו ההכנה ד"ויחן שם ישראל"13, "ויחן" לשון יחיד, "כאיש אחד בלב אחד"14, ועי"ז שכל בנ"י היו באחדות, פעלו המשכת האחדות והפשיטות שמלמעלה –
ועפ"ז מובן שקודם מ"ת הי' צריך להיות ענין ה"חק" ("שם שם לו חק"), שהו"ע שאין לו מקום בשכל, ש"השטן ואומות העולם מונין את ישראל כו'"15, וע"י קיום ה"חק" שענינו הוא ביטול השכל – באו למתן-תורה.
וכמו"כ בנוגע להציוויים שלאחרי מ"ת מובנת שייכותם למ"ת: לכל לראש – הציווי על שלילת עבודה זרה ("אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם"), שזהו היפך הענין ד"אנכי הוי' אלקיך", שזהו כללות כל התורה16; ולאח"ז הציווי על ענין הקרבנות ("מזבח אדמה גו' וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו'"), שגם ענין זה הוא כללות כל העבודה17.
ובפרט ע"פ המבואר בתורת החסידות18 בפירוש "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך", ש"עולותיך" היינו המעלות שלך, ו"שלמיך" היינו השלימויות שלך, כלומר, ענינים כאלו שהתורה קוראת אותם בשם מעלות ושלימויות, ואעפ"כ, צריך לזבוח ולבטל אותם, שזהו"ע של ביטול שלמעלה מטעם ודעת, ולכן הרי זה שייך להביטול דמ"ת.
אבל ענין ה"משפטים", שהם מצוות המחוייבות מצד השכל – לא נראית לכאורה שייכותם למתן-תורה.
ועל זה מבאר במדרש ש"מלך במשפט יעמיד ארץ", היינו, שגם הענינים ד"משפטים" הם חלק מהתורה, שענינה הוא למעלה מהשכל, כנ"ל.
ג. וההוראה מזה:
כאשר לומדים בתורה ענין המובן גם בשכל, יכולים לחשוב, למאי נפק"מ באיזה אופן לומדים ענין זה – הרי זה ענין שכלי, כך, שיכולים ללמדו כפי שלומדים, להבדיל, שאר חכמות, וכיון שמבין זאת בשכלו, אזי יקיים את הדברים.
ובכן, צריכים לדעת, שכאשר ניגשים לענין בתור ענין שכלי, אזי חסר העיקר שבדבר – שזהו ענין של תורה, שענינה ואופן נתינתה הם למעלה מהשכל, וכיון שכן, הרי גם "משפטים" צריכים לקיימם מאותו טעם שמקיימים "חוקים", והיינו, שהגישה גם ל"משפטים" צריכה להיות כמו הגישה ל"תורה" – חכמתו (ורצונו) של הקב"ה, שלמעלה משכל הנבראים, וכמ"ש הרמב"ם19 שהוא וחכמתו אחד, ולכן, כשם שאי אפשר להשיג מהותו ית', כך אי אפשר להשיג חכמתו.
וכאשר חסר ענין זה – הרי מלבד זאת שחסר העיקר, הנה סוכ"ס תהי' אצלו נטי' גם מהשכל שבדבר, כך, שיחסר גם החיצוניות והטפל, כמובן גם ע"פ שכל, שכאשר ישנה הטי' קלה, "איין קער", אזי יכולים לבוא למעמד ומצב שהוא ע"ד "כי תשטה אשתו"20, כמבואר בהמשך באתי לגני21.
ד. וזהו גם הדיוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – (א) שגם המשפטים צריכים להנתן ע"י משה דוקא, (ב) ו"לפניהם" – כהפירוש בתורת החסידות22 – לפנימיותם:
לכאורה, כיון ש"משפטים" הם ענינים שכליים, שגם ע"פ שכל מובן שצריכים לקיימם, א"כ, מה נוגע לשמעם ממשה דוקא? – ישנו כלל "קבל את האמת ממי שאומרה"23, וא"כ, יכול לשמוע זאת אפילו מאינו-יהודי, ומכ"ש מיהודי שאינו שומר תומ"צ, ולמה צריכים לשמוע זאת ממשה דוקא?
וגם: מה נוגע שה"משפטים" יהיו בפנימיותם – מדוע לא מספיק הלימוד מן השפה ולחוץ, היינו, כמו כל ענין של שכל, דכיון שמבין זאת בשכלו, והוא אדם שכלי, הרי מסתמא יעשה כפי חיוב השכל, ולמה צריך להיות הלימוד באופן ד"תשים לפניהם", "לפנימיותם"?
והביאור בזה – ע"פ האמור שכללות התורה (גם "משפטים") היא בעיקרה למעלה מהשכל, ולכן, צריכה להינתן ע"י משה דוקא, ועד"ז בכל דור ודור, שצריכים ללמדה מ"תלמיד חכם" שנקרא "משה", כמארז"ל24 "משה שפיר קאמרת", וכן אמרו רז"ל25 "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו"; ואופן הלימוד צריך להיות "לפנימיותם" דוקא – לא רק כפי שלומדים שכל סתם, מן השפה ולחוץ, אלא צריך ליגע בפנימיות הנפש.
ה. וזהו גם תוכן תורת הבעש"ט26 בפירוש מאמר המשנה27 "הלומד מחבירו פרק אחד או הלכה אחת או אות אחת כו' שמצינו בדוד המלך ע"ה שלא למד מאחיתופל אלא ב' דברים בלבד כו' ק"ו הלומד מחבירו פרק א' עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד" – ד"קשה מאי קאמר ב' דברים בלבד" (ואילו גבי "הלומד מחבירו פרק אחד כו'" לא אמר "בלבד"), "עוד קשה, הל"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון" (ואיך ילפינן מלימוד "ב' דברים" שכן הוא גם בלימוד "אות אחת"), "ופירש, דכשאדם לומד מרב הגון, התורה היא פרה ורבה אצלו כנודע, וכשלומד מרשע אזי אינו פרה ורבה אלא נשאר כפשוטו כמו שלמד ממנו. ולזה אמר, מה דוד שלמד מאחיתופל ב' דברים בלבד, דהי' רשע, ולא הי' פרה ורבה, רק נשאר ב' דברים לבד, כמו שלמד ממנו, ואפילו הכי קראו רבי, הלומד מחבירו, דהיינו שניהם צדיקים, דאז התורה פרה ורבה, עאכו"כ שצריך לנהוג בו כבוד".
כלומר: כאשר לומדים תורה ממי שחסר אצלו בקדושת התורה, אלא הלימוד הוא רק כפי שלומדים שכל סתם – אזי מקבלים רק את הענין שלומדים, ולא יותר. ובאופן כזה הי' הלימוד מאחיתופל, כי, תורתם של דואג ואחיתופל היתה רק מן השפה ולחוץ28, היינו, רק מצד השכל, ולכן למד דוד ממנו "שני דברים בלבד";
אבל כאשר "לומד מחבירו", דהיינו חבירו בתומ"צ29 – אזי גם כאשר לומדים ממנו "אות אחת", הרי זה ענין של תורה, שהיא בלי גבול, ונמצא, שבפנימיות הרי זה לא רק אות אחת, אלא כל התורה כולה – ע"ד אות א' דתיבת "אנכי" שבהתחלת עשרת הדברות שכוללים את כל תרי"ג (תר"ך16) המצוות (כדאיתא באזהרות הרס"ג30), שכיון שכוללת את התיבה כולה, נמצא שכוללת את כל התורה כולה.
ו. וההוראה מזה:
יש ללמוד תורה ממי שלימודו הוא באופן שנרגשת בזה קדושת התורה, והלימוד צריך להיות באופן ד"לפניהם", "לפנימיותם", וכל זה – לא רק בנוגע ללימוד ענינים שלמעלה מהשתלשלות, אלא גם בנוגע לענינים שכליים שבתורה, כמו "משפטים".
ודוקא לימוד באופן כזה מגיע "לפנימיותם" – לעצם הנשמה, הקשורה עם עצמותו ית', כמרומז באות א', שהיו"ד (יהודי) שלמטה קשור עם היו"ד שלמעלה (עצמותו ית') ע"י הקו המחברם31.
* * *
ז. על32 הפסוק33 "זה יתנו וגו' מחצית השקל", איתא בירושלמי ובמדרש34: "כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו וכו' כזה יתנו". ומבואר בתוספות35 שהקב"ה הראה למשה מטבע של אש, לא בגלל שנתקשה משה לידע מהו מחצית השקל, "אלא שתמה על הדבר מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו", וכדברי המדרש שם: מי יוכל ליתן כופר נפשו, "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"36 ועדיין אינו מגיע וכו'. ובתור מענה לזה הראהו הקב"ה "מטבע של אש".
הגם שענין הקרבנות – שגם הם כפרה על חטאים37 – נאמר עוד לפני הציווי דמחצית השקל, שהרי מיד לאחרי מ"ת נאמר כבר "וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך"6, מ"מ, לא תמה משה על כך שקרבנות יכולים לכפר; רק בהציווי דמחצית השקל תמה משה מה יוכל אדם ליתן כופר נפשו.
והביאור בזה:
מחצית השקל היתה כפרה38 על חטא העגל39, שהי' חטא של עבודה זרה. ועל זה תמה משה: כיצד יכול מחצית השקל לכפר על חטא שכזה?
מצוות הם בדוגמת אברים40. כשם שבאברי האדם יש חילוקים: יש אברים פרטיים, שלכל אחד מהם יש חיותו הפרטי מהנפש (והם עצמם מתחלקים לשני סוגים: אברים שהנשמה תלוי' בהם, ואברים שאין הנשמה תלוי' בהם), ויש אברים כלליים, כמו מוח ולב, ובהם היא עיקר השראת הנפש41, החיות לכל הגוף – כמו"כ ישנם חילוקים אלו גם במצוות: מצוות פרטיות ומצוות כלליות. "אנכי" ו"לא יהי' לך" הם כללות כל התורה16, שהם נוגעים לעצם הנשמה, ובהם תלוי' ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה.
ולכן, כשהקב"ה צוה על נתינת מחצית השקל בתור כפרה על חטא עבודה זרה, שזהו "כופר נפשו", כפרה עבור הנפש עצמה שבה פגע חטא העגל – תמה משה כיצד יכול מחצית השקל להגיע ולהיות כפרה עבור הנפש עצמה.
ח. עפ"ז יובן פירוש האור החיים הקדוש על הפסוק42 "כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם", שפסוק זה קאי אודות הסתלקות של צדיקים ראשי בני ישראל: "כי תשא את ראש בני ישראל" – שכאשר מסתלק צדיק קודם זמנו, הרי זה "לפקודיהם" (מלשון חסרון, כמ"ש43 "ולא נפקד ממנו איש") – מצד החסרון, החטא של בנ"י.
כל הפירושים שבפסוק אחד שייכים זל"ז44. מהי השייכות של פירוש האור החיים לפירוש הפשוט שבפסוק זה?
אך הענין הוא, שלפי הפירוש הפשוט מדבר הפסוק אודות חטא עבודה זרה, חטא ופגם כללי, ולכן יש לזה שייכות לפירוש האוה"ח, כי, חטא כללי נוגע בכללות הנשמה ובנשמה הכללית, כפי שאכן הי' בחטא העגל, שפעל ירידה במשה רבינו, ראש ישראל (אף שהוא בעצמו לא היתה לו שייכות כלל עם החטא, להיותו בעת מעשה למעלה), כמארז"ל45 "לך רד מגדולתך"46.
וכיון שחטא העגל גרם ענין המיתה – כידוע שע"י נתינת הלוחות נעשה "חירות ממלאך המות"47, ואילו חטא העגל חזר ועורר את חטא עץ הדעת שגרם מיתה בעולם – הרי זה משתקף באותו אופן גם בנשמה כללית, שזהו ענין הסתלקות הצדיקים.
ט. אך עדיין צריך להבין48: כיון שאצל משה רבינו לא הי' קשה מהו מחצית השקל, אלא שהי' תמה כיצד יכול מחצית השקל להיות "כופר נפשו" – כיצד נתיישבה תמיהתו כשהראהו הקב"ה "מטבע של אש"?
ויובן ע"פ משל (שיש אומרים שמקורו מהבעש"ט)49 מאדם שלמד מלאכת צירוף זהב וכסף, והמלמד הראה לו כיצד לעשות את כל פרטי המלאכה, אבל, פרט זה, שתחת הזהב והכסף צריכים להבעיר אש, לא אמר לו, מרוב הפשיטות שבדבר. וכאשר התלמיד מילא אח"כ את כל פרטי העבודה, אבל החסיר פרט אחד, שלא הבעיר את האש – הרי מובן שלא הי' פועל יוצא מעבודתו, והזהב והכסף נשארו גולם כמקודם.
וזה הי' מענה הקב"ה למשה רבינו כשהראה לו "מטבע של אש":
נתינת מטבע כשלעצמה, אינה יכולה להגיע עד עצם הנפש להיות כפרה עבורה;
אבל כאשר לצורך זה משתמשים באש, שנותנים את המטבע מתוך להט ואש שבאים מעצם הנשמה, "נר הוי' נשמת אדם"50 – אזי יכול "מחצית השקל" להיות "כופר נפשו".
י. ומזה באים לנקודה נוספת בשייכות להמדובר בהתוועדות שלפנ"ז51:
דובר לעיל אודות סעיף י"א בהמשך באתי לגני (בהכנסנו לשנת הי"א), שבו מתחיל לבאר הענין ד"צבא" מלשון חיל – שבהתאם לכך צריך להיות אופן העבודה עתה, היינו, להתגייס לעבודת הצבא כדי לפעול ניצוח המלחמה, שזוהי העבודה דקבלת עול.
אמנם, יש לדעת, שענין זה צריך להיעשות גם מתוך חיות ואש, שאז הרי זה בבחינת "כופר נפשו".
וכאשר העבודה היא באופן ד"מטבע של אש", אזי נותן הקב"ה לבנ"י "זהב וכסף ונחושת וגו'"52 (כמ"ש בפרשה שקורין בתפלת מנחה), דהיינו כל הענינים הגשמיים, ובנ"י עושים מהגשמיות – רוחניות53, כמ"ש54 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם".
* * *
יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה זה יתנו גו'.
* * *
יב. יום הש"ק זה – שבת מברכים חודש אדר – שייך כבר לחודש אדר, ככל שבת מברכים החודש ששייך כבר לחודש הבא (שהרי יום השבת, עם היותו מובדל מששת ימי החול, כלולים בו גם כל ימי השבוע הבא, שהרי "מיני' מתברכין כולהו יומין"55). ובפרט כאשר שבת מברכים חל בערב ר"ח, שאז מזכירים כבר בהפטרה: "מחר חודש"56, ובפרט במנחת שבת, שבודאי שייך כבר ליום שלאח"ז57.
ענינו של חודש אדר הוא – "והחודש אשר נהפך"58, בחי' אתהפכא.
בכלל, הרי העבודה עתה היא (לא באופן של אתהפכא, אלא) באופן של אתכפיא, וכאשר חסר בענין האתכפיא, אין זו "עבודה", כיון שעיקר העבודה היא – אתכפיא,
וכמבואר בתניא59 בפירוש "עובד אלקים"60, "שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה כו'", ולולי זאת, נקרא "אשר לא עבדו"60, או שהוא צדיק ש"נקרא עבד ה' בשם התואר .. (ש)כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה כו'",
ואילו הענין דאתהפכא יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש61 "אז אהפוך אל עמים וגו'";
אמנם, בחודש אדר ישנו גם הענין דאתהפכא – "החודש אשר נהפך".
והענין בזה – שכיון שבנ"י עמדו במס"נ במשך כל השנה כולה62, היינו, לא רק בתפלת נעילה דיוהכ"פ, אלא בכל השנה כולה, שזהו"ע של יציאה ממדידה והגבלה, שהרי מצד מדידת והגבלת הזמן יש חילוקים בשינויי הזמנים, ואילו הם עמדו בתנועה של מס"נ בכל הזמנים בהשוואה – הנה עי"ז הגיעו בעבודתם לבחי' אתהפכא.
וכן הוא בכל שנה ושנה, שבבוא חודש אדר, הנה כל ימי החודש הם בבחי' אתהפכא.
ומצד זה הנה גם השמחה שבחודש אדר היא ללא הגבלות. ושמחה זו צריכה להתחיל כבר משבת מברכים החודש63.
*
יג. בשנה פשוטה מסתיימים הענינים ד"שובבי"ם" בפרשת משפטים64, שאז מתתקנים כבר כל הענינים, ומתחילים לקרוא פרשת תרומה, שתוכנה – "ועשו לי מקדש ("מקדש דאיקרי משכן ומשכן דאיקרי מקדש"65) ושכנתי בתוכם"54.
יד. על66 הפסוק67 "ויקחו לי תרומה", אומר רש"י "לי לשמי", היינו, שנתינת התרומה לנדבת המשכן תהי' בשביל הקב"ה, ולא בשביל פניות צדדיות.
ואינו מובן: מדוע דוקא במצוה זו הזהירה התורה יותר מבשאר מצוות, שעשייתה תהי' לשמו יתברך – כל המצוות צריכים לעשות לשמו, ומדוע אומרת זאת התורה ביחוד במצוה זו?
ולכאורה – הרי אדרבה: ידוע מאמר הבעש"ט68 שישנם ענינים שבהם לא נוגעת כ"כ הכוונה (כמו בכל המצוות), ענין אחד הוא – טבילה במקוה: אפילו אם הטבילה היתה בשביל טעמים אחרים, ולא בשביל טהרה, ויתירה מזה, אפילו אם לא נתכוין כלל לטבול, אלא נפל עליו הגל, אזי נעשה טהור69. וענין שני – נתינת צדקה, שבה לא נוגע כ"כ הטעמים שבגללם נותן צדקה, ויתירה מזה, אפילו אם נתינת הצדקה היתה ללא כוונה כלל, שאיבד ממון ומצאו עני, כך, שלא נתכוין כלל לתת לעני, הרי כיון שהעני קיבל את ממונו, קיים בכך ענין של צדקה. וכמו כללות מצות שכחה70.
ואינו מובן: בשאר המצוות שבהם נוגעת יותר הכוונה – לא הבהירה התורה שצריכות להעשות לשמו יתברך, "לי", ודוקא בנתינת נדבות עבור המשכן – שלכאורה הרי זה בדוגמת נתינת צדקה, שלא נוגעת כ"כ הכוונה, ובלבד שיבנה המשכן – אומרת התורה שצריך להיות "לי", "לשמי"?
והביאור בזה – שכל ענין המשכן הוא71 שיהודי יאחד את כל עניניו עם הקב"ה, ועד שב.דברי הרשות שלו יהי' "דעהו"72, ולכן מובן שבענין זה נוגע שיהי' "לי לשמי", כיון שזהו כל ענין המשכן – היחוד עם הקב"ה.
טו. ויש להוסיף בביאור השייכות ד"לי לשמי" עם הענין ד"בכל דרכיך דעהו"72 – בהקדים דיוק לשון הפסוק "ויקחו לי תרומה":
לכאורה הי' מתאים יותר הלשון "ויתנו לי תרומה", שהרי צריכים ליתן את התרומה, ונתינה זו צריכה להיות "לשמי"; ולמה נאמר "ויקחו לי תרומה", שלקיחת התרומה צריכה להיות "לשמי"?
אך הענין הוא – שבכך מרמזת התורה שקבלת הצדקה ע"י העני צריכה להיות לשמו יתברך73:
ידוע שהקב"ה קבע בסדר הבריאה שיהיו עשיר ועני, והעני יהי' זקוק אל העשיר, בכדי שיהי' בעולם הענין דמשפיע ומקבל, ענין הצדקה74.
– האמת היא שהקב"ה "זן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים"75. הוא ית' בעצמו מפרנס את כל העולם, עניים ועשירים. אלא שמפרנס את העניים באופן שנותן את חלקם אל העשירים שיתנו אותו לעניים. ובמילא, הצדקה שהעשיר נותן לעני אינה מה שנותן משלו, אלא זהו חלקו של העני שנתן הקב"ה בפקדון להעשיר76.
וכיון שהקב"ה מפרנס את העניים, הרי הי' יכול לתת את החלק שלהם באופן ישיר אליהם77; ולמה אופן הנתינה אליהם הוא ע"י העשירים? – והמענה על זה, כאמור, כיון שהכוונה העליונה היא שיהי' חסד וצדקה בעולם, ואם כל אחד הי' מקבל השפעתו שלא באמצעות מישהו אחר, לא הי' צדקה וחסד בעולם. –
וזהו מה שדורשים מהעני המקבל – שלקיחת הצדקה תהי' בכדי למלא את הכוונה העליונה, שתהי' עשיית צדקה בעולם. וזהו ציווי התורה "ויקחו לי תרומה", שלקיחת הצדקה תהי' לשמי.
טז. ציווי והוראת התורה מהוה נתינת-כח. ובכן, היכן צריכים נתינת-כח במיוחד כדי לפעול בעצמו שתהי' הפעולה לשמו יתברך – ב"ויקחו".
ב"ויתנו" – אין צורך בנתינת-כח מיוחדת שיהי' לשמה, כי (אע"פ שבנתינת הצדקה לא נוגעת כ"כ הכוונה, כאמור לעיל, מ"מ מובן, שזהו מן הסתם לשמה, כי):
א) ממון הוא דבר שבו יכול לקנות חיי נפשו78, ובפרט אם התייגע על זה בכל כחות נפשו79. וא"כ, כאשר פועל בעצמו אתכפיא ליתן את הממון לצדקה, עושה זאת מן הסתם לשמה.
ב) כיון שבנתינת הצדקה מקיים הנותן מצוה, הנה כאשר יהודי עושה מצוה, עושה זאת מן הסתם בשביל הקב"ה.
נוסף לכך יש גם עצה – ליתן צדקה ללא פרסום, מתן בסתר, שאז נקל יותר לפעול בעצמו שתהי' הנתינה לשמה.
משא"כ בקבלת הצדקה – הרי: (א) העני ואביון אינו צריך להתייגע בעצמו בכדי ליטול את הצדקה; הוא מקבל את הצדקה להחיות נפשו ונפשות בני ביתו (ועד כדי כך ההכרח בדבר, שאינו מתחשב בקשיים, ומבזה ומשפיל את עצמו80, כיון שזקוק לכך), (ב) הוא לא צריך להתכוון לקיים מצוה בכך, שהרי הוא עושה זאת כדי שיוכל לפרנס את עצמו ובני ביתו.
ולכן זקוק המקבל להוראה ונתינת-כח מיוחדת מהתורה, שגם פעולתו בקבלת הצדקה תהי' "לשמי". כיון שנדרש מיהודי "בכל דרכיך דעהו", שכל עניניו יהיו חדורים בקדושה – הרי אין נפק"מ מה היא עשייתו, אם הוא צריך להכריח את עצמו לעשות זאת, או שזהו דבר המוכרח לו; ענין של עונג או היפך מזה – כל מה שעושה צריך להיות לשמו יתברך, "בכל דרכיך דעהו".
ולכן, ההוראה שתהי' העשי' לשמו יתברך, מרמזת התורה בענין עשיית המשכן – כי, כאמור לעיל, ענין "ועשו לי מקדש" הוא הענין ד"בכל דרכיך דעהו".
יז. וכן הוא גם בנוגע להמדובר לעיל אודות השמחה דחודש אדר, שהיא שמחה בלי גבול – שגם היא צריכה להיות מצד ציוויו של הקב"ה שצוה לשמוח בחודש אדר.
ואע"פ ששמחת פורים צריכה להיות שמחה גופנית, כמבואר בלבוש81 החילוק שבין חנוכה לפורים, שחנוכה קשור עם רוחניות, ופורים קשור עם גשמיות, וכשם שאז היתה השמחה בגשמיות מצד היציאה "מאפילה לאור גדול", כך גם בכל שנה ושנה צריך להיות נרגש גודל השמחה מצד הצלת הגוף כפשוטו, מ"מ, בזה גופא צריכה להיות נרגשת הכוונה – לשמו ית'.
אין נפק"מ כלל אם המדובר הוא אודות עני שצריך לקבל צדקה להחיות נפשו או המדובר הוא אודות מי ששמח בשמחה גדולה על הצלתו מאפילה לאור גדול; שני הענינים צריכים להיות בהשוואה, כי, כל הענינים צריכים להיות "לי לשמי"82.
הוסיפו תגובה