בס"ד. ש"פ וישב, א' דחנוכה, מבה"ח טבת, ה'תש"כ

(הנחה בלתי מוגה)

נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ כו', מצותה משתשקע החמה כו' עד דכליא רגלא דתרמודאי1. והנה, מצות נר חנוכה היא בנר ואור, שענינם הוא נר מצוה ותורה אור2, ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ היינו שהכוונה היא שיאיר בחוץ. וצריך להבין3, למה נשתנתה מצות נר חנוכה משאר המצוות שבנרות, כמו נרות המקדש ונרות שבת שענינם הוא בפנים דוקא, שהרי נרות שבת ענינם להאיר את הבית, וכידוע שטעם מצות נרות שבת הוא משום שלום בית4, הרי בודאי שצ"ל בפנים, וכן גם נרות המקדש הם בפנים דוקא, וכמו"כ הם בימין, הן נרות המקדש, שהרי שלחן בצפון ומנורה בדרום5, והן נרות שבת, כדאיתא בסידור האריז"ל6 שצריכים להיות מימין, וזמנם הוא מבעוד יום דוקא7, ומדוע נשתנה מצות נרות חנוכה בכל ענינים אלו.

והענין בזה, שנר חנוכה ענינו לפעול כליא רגלא דתרמודאי, דהנה תרמוד הוא אותיות מורדת, כדאיתא בספרי הקבלה8, וכן גם כפשוטו, שהיו עבדי שלמה שמרדו בו ונתערבו בין התרמודים כו'9, וזהו עד דכליא רגלא דתרמודאי, שע"י האור דנר חנוכה מכלים את ענין המרידה כו'10. והיינו מצד ריבוי האור שבנר חנוכה, דפירוש ריבוי האור הוא לא רק ריבוי בכמות, אלא גם ריבוי באיכות (כמבואר במ"א11), ומצד ריבוי האור פועלים הכליון בלעו"ז. וענין זה אינו בדרך מלחמה, כי אם בדרך ממילא, וע"ד משנת"ל12 בענין פדה בשלום נפשי13, שזהו אופן עבודה שאינו בדרך של נסיון כלל, לפי שפעל בעבודתו שאין לו מנגד כלל, ואין אחיזה ללעו"ז כלל, וע"ד לעתיד לבוא, כאשר יקויים מ"ש14 את רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שלכן אין צריך למלחמות כלל, והפדי' היא בשלום. וכמו שהי' בימי שלמה שהי' איש מנוחה15, ולא הוצרך למלחמות, ומלכת שבא הביאה אליו את כל הניצוצות בעצמה שלא ע"י מלחמה16. וזהו ג"כ ענין נר חנוכה, שמצד ריבוי האור נעשה הכליון דלעו"ז (כליא רגלא דתרמודאי) בדרך ממילא ללא צורך במלחמות כלל. אך ע"פ מ"ש במדרש17, והובא ברמב"ן ר"פ בהעלותך, שנרות חנוכה הם קיימים לעד ולעולמי עולמים, מובן, שגדלה מעלת נר חנוכה יותר ממעלת ימי שלמה, כי, בזמן שלמה, הגם שהי' שלום בימיו, וקיימא סיהרא באשלמותא18, הרי לאחרי כן, בט"ו דורות שאחרי שלמה, הי' פוחת והולך כו', עד שהחריב נבוכדנצר את ביהמ"ק19, משא"כ לעתיד לבוא, שלא יהי' שום מציאות ללעו"ז, והכל יהפך לקדושה, כמ"ש20 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' לעבדו שכם אחד16. וכן הוא גם ענין נרות חנוכה שהם קיימים לעד, היינו, שאין בהם ענין החורבן כלל, והם דוקא פועלים שיהי' כליא רגלא דתרמודאי, כליון וביטול המציאות דלעו"ז והפיכתה לקדושה, כמו לעתיד לבוא.

ב) ולהבין זה צריך להקדים תחילה מ"ש21 יודוך ה' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה22, שחשיב כאן ב' ענינים, הודאה וברכה, וההפרש ביניהם הוא ע"ד ההפרש שבין ברכה לתפלה23. דהנה ידוע שתפלה שייכת לכל אחד, שהרי תפלה היא מצוה, אם מדאורייתא24 אם מדרבנן25, ובפרט לפי מ"ש רבינו26 שבזמן הזה היא חובה של תורה ממש, וא"כ מובן שהתפלה שייכת לכולם. וכן מובן גם מזה שענין התפלה הוא העלאת כל הניצוצות מהענינים שעסק בהם במשך כל היום ע"פ התורה, שכל ענינים אלו מתבררים ועולים בשעת התפלה. והרי ענין זה שייך לכולם, כי, כל אחד, מצד ירידת נשמתו למטה, יש לו ענינים גשמיים שעוסק בהם וצריך להעלותם, ועלי' זו היא ע"י התפלה. ומזה מובן, שענין התפלה הוא מצד המטה, היינו, שהתחתון ע"י עבודתו פועל בירור ועליית הניצוצות. וכיון שהוא מצד המטה, הרי מובן, שהדבר תלוי לפי אופן עבודת והכנת התחתון, שכאשר תהי' הכנה יתירה בעבודתו אזי יפעול יותר בתפלתו, ועד שגם התפלה היותר עליונה, וכמו תפלתו של חוני המעגל27 שהיתה תפלה היותר נעלית, הרי היא תלוי' לפי אופן הכנת התחתון, כמשי"ת לקמן. וגם מובן, שכיון שהתפלה היא מצד המטה, אינה יכולה להיות בדרך ציווי ופקודה, כי אם בדרך בקשה, שלכן כל סגנון ונוסח התפלה הוא בדרך בקשה. אמנם ענין הברכה הוא מצד המעלה, והיינו שהמברך הוא למעלה מהדבר שממשיך, ולכן בכחו לצוות שתומשך הברכה, וענין זה אינו שייך לכולם, כי אם לאלו שהם למעלה מהברכה וההמשכה, שלכן בכחם לברך, וכמ"ש28 והי' ברכה, הברכות נתונות בידך. וזוהי המעלה בברכה על תפלה. אמנם לאידך גיסא, יש גם מעלה בתפלה על ברכה, כי, ההמשכה שע"י הברכה היא רק משרש ומקור ההשתלשלות בלבד, והיינו, שאין כאן המשכה חדשה, כי אם רק מה שהי' בהעלם בשרש ומקור, וכמ"ש29 איש אשר כברכתו ברך אותם. אבל בתפלה נעשה המשכה חדשה ורצון חדש, והיינו, דכיון שהתפלה היא חידוש דבר, לכן בכחה לפעול רצון חדש, לרפאות החולים ולברך השנים, כידוע, ומצד זה גדלה מעלת התפלה על הברכה.

אמנם יש עוד אופן בברכה שיש בה גם מעלת התפלה, והו"ע ברכתו של הקב"ה, וכמו"כ גם ברכת כהנים, שענינה הוא המשכת אור חדש שלמעלה מהשתלשלות (כמו בתפלה), ומ"מ אין זה בדרך בקשה, אלא בדרך ציווי ופקודה (מעלת הברכה). והנה, מעלת ברכה זו (ברכתו של הקב"ה) על התפלה היא לא רק בכך שהיא בדרך ציווי (דלא כתפלה שהיא בדרך בקשה), אלא המעלה היא גם באופן ההמשכה החדשה עצמה. והענין בזה, שהמשכת הרצון חדש שבתפלה, עם היותו המשכת רצון חדש מלמעלה, הרי זה תלוי גם באופן הכנת המטה, וכמו שמצינו גבי תפלתו של חוני המעגל27 שאמר לא כך שאלתי כו' ולא כך שאלתי כו' עד שפעל שירדו גשמים כתיקונן, והיינו לפי שההמשכה שע"י התפלה היא מצד המטה. משא"כ בענין הברכה שההמשכה היא מצד המעלה, הרי זה כמו ההמשכה שע"י התורה שענינה היא ההמשכה מצד המעלה, כפי שמצינו ברשב"י שע"י אמירת תורה פעל מיד ירידת גשמים באופן הנצרך30. אך בזה משתוים ברכתו של הקב"ה וענין התפלה, שבשניהם הוא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות. ועז"נ31 ותגזור אומר ויקם לך, כמארז"ל32 אפילו הוא (הקב"ה) אמר הכין ואת אמר הכין דידך קיימא ודידי לא קיימא, כי, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל, והיינו שגם כאשר הקב"ה (בחי' ההשתלשלות) גוזר, מ"מ, צדיק מבטל, וכאשר צדיק גוזר אזי הקב"ה מקיים, שיומשך למטה, והיינו לפי שהברכה (באופן זה) היא המשכת רצון חדש שלמעלה מהשתלשלות.

והענין הוא, דהנה, רצון בכלל הוא כתר, ובכתר גופא יש חיצוניות הכתר ופנימיות הכתר, שהוא חיצוניות הרצון ופנימיות הרצון, וכאשר ההמשכה היא מצד פנימיות הכתר, אזי נעשה רצון חדש, שינוי הרצון דחיצוניות הכתר. וזהו יברכוכה, יברכו כ"ה, וכן גבי ברכת כהנים כתיב33 כ"ה תברכו, תברכו אותיות בכתרו, שהו"ע ההמשכה מבחי' פנימיות הכתר, וכ"ה הוא בחינת המלכות, וזהו כה תברכו, וכן יברכו כ"ה, שמברכים וממשיכים בבחי' כ"ה המשכה חדשה מבחי' פנימיות הכתר. וזהו מ"ש יודוך הוי' כל מעשיך וחסידיך יברכוכה, דענין ההודאה הוא בעצמות א"ס דוקא, ואומר על זה יודוך הוי' כל מעשיך, שיש בכח כל אחד להודות כו', שהרי שם שמים שגור בפי כל34. ואח"כ אומר וחסידיך יברכוכה, שכולל ענין הברכה עם ענין ההודאה בפסוק אחד, והיינו שהברכה היא באותו האור העצמי שבו היא ההודאה (שזהו ג"כ מה שקבעו ברכת כהנים בברכת הודאה), שהו"ע ההמשכה מבחי' פנימיות הכתר, אבל המשכה זו אינה בכח כל אחד, אלא היא בכח חסידיך דוקא.

ג) וביאור הענין, דהנה אמרו רז"ל35 איזהו חסיד המתחסד עם קונו. ובענין קונו מבואר בתו"א (פ' משפטים36) שהוא בחי' ז"א דאצילות, כי, ברוך עושך יוצרך בוראך וקונך37 הן ד' עולמות אבי"ע, ונמצא שקונך קאי על אצילות, שהוא בבחי' קנין, דכשם שהקנין אינו הויית דבר חדש כי אם שנעתק מרשות לרשות, כך גם עולם האצילות אינו דבר חדש אלא גילוי ההעלם בלבד כידוע. ועיקר האצילות הוא בחי' ז"א, שהרי המלכות היא בחינת שרש הנבראים כפי שהם שבאצילות, ועיקר האצילות הוא בחינת ז"א, שהוא סוף עולם האצילות38, ולכן נקרא ז"א דאצילות בשם קונו. ופירוש המתחסד עם קונו הוא להמשיך תוספת אורות בז"א, והיינו לפי שז"א (זעיר אנפין) הוא בצמצום וקטנות, שזהו לשון זעיר, ולכן צריך לברך ולהמשיך תוס' אורות בז"א מבחי' אריך. ובתיקוני זהר39 פירש קונו קן דילי', והוא בחי' המלכות שנקראת קן40, וענין המתחסד עם קונו בספירת המלכות הוא (לא רק המשכת תוספת אורות, אלא גם) ענין של מילוי החסרון, לפי שהמלכות היא בבחי' חסרון האור. דהנה, המלכות היא שרש ומקור התהוות יש ונפרד, והיינו ע"י שנחסרו כל בחי' אורות שבה, וכידוע בענין אתה41 הוא הוי' לבדך את (אתה חסר ה') עשית את השמים גו', שהתהוות השמים וכו' היא ע"י בחינת אתה חסר ה', שנחסרו בבחי' המלכות ה' הפרצופים שהם כתר חכמה בינה ז"א ומלכות, ונשאר בה רק בחי' מלכות דמלכות. וכמו שהוא באצילות הפרטית, כן הוא גם באצילות דכללות, בבחי' אוא"ס שהי' ממלא מקום החלל קודם הצמצום, שבכדי שיהיו ההמשכות שלאחרי הצמצום, הרי זה ג"כ ע"י שנחסרו ה' הפרצופים, שישנם גם באצילות דכללות, וכמו מה שעלה ברצונו ית' להיטיב מצד כי חפץ חסד הוא42, דבחי' חפץ חסד הוא בחינת עתיק, והרצון להיטיב הוא בחינת אריך, עד הרצון דאנא אמלוך כו', ובכדי שתהי' ההמשכה שאחר הצמצום נחסרו כל ה' הפרצופים, ונשאר רק בחינת תי"ו בלבד, שזהו כאילו נאמר מלכות דמלכות דא"ס43. וזהו ענין החסרון שבבחי' המלכות, ולכן צ"ל הברכה וההמשכה למלאות את החסרון [וכמו"כ גם בבחי' ז"א יש ענין חסרון האור, כידוע שהז"א נאצל רק בבחי' ו' קצוות כו', ולכן שייך בו ענין מילוי החסרון, אבל עיקר ענין החסרון ומילוי החסרון הוא בבחי' המלכות]. אמנם, מילוי החסרון מצד המתחסד עם קונו, חסד דייקא, הוא באופן של המשכת תוספת אורות יותר מאשר מילוי החסרון בלבד, וכמ"ש הרמב"ם44 בביאור מעלת החסד על הצדקה, שצדקה הוא ענין היושר לתת לכל אחד כפי הראוי לו, אבל החסד הוא הפלגת הטוב להיטיב יותר ממה שהוא ראוי, וכידוע שבצדקה נאמר45 די מחסורו אשר יחסר לו, אבל אי אתה מחוייב לעשרו, אבל ענין החסד הוא הפלגת הטוב באופן של עשירות, וזהו ג"כ מה שארז"ל46 גדולה גמ"ח מן הצדקה, שצדקה היא רק לעניים וגמ"ח בין לעניים בין לעשירים, והיינו, שצדקה היא רק לעני שחסר כדי למלאות את מחסורו, משא"כ גמ"ח הוא גם לעשירים, לפי שענינה אינו רק מילוי החסרון, אלא גם המשכת תוספת אורות. וזהו וחסידיך יברכוכה, שתהי' ההמשכה בבחינת כ"ה, בחי' המלכות, לא רק באופן של מילוי החסרון בלבד, אלא גם המשכת תוספת אורות ורצון חדש שלמעלה מהשתלשלות, מבחי' פנימיות הכתר, כנ"ל.

ד) והנה מצד המשכת תוספת האור שלמעלה מהשתלשלות בבחי' המלכות, נעשה גם ביטול הלעו"ז, ועד שאין צריך למלחמה כלל, שזהו"ע הפדי' בשלום. אבל בזה גופא יש חילוקי דרגות, שזהו החילוק בין המעמד ומצב שהי' בימי שלמה להמעמד ומצב שיהי' לעתיד לבוא. דהנה נת"ל שבימי שלמה קיימא סיהרא באשלמותא, ושלימות זו היא לא רק מילוי החסרון, אלא ענינה הוא ריבוי השפעה ביותר בבחי' עשירות [ועד"ז הוא גם ענין מילוי הלבנה, קיימא סיהרא באשלמותא47, שבכל חודש, שהו"ע המשכת אור שלמעלה מהשתלשלות, שנמשך כל האור השייך לחודש זה בבחי' עשירות], שלכן הי' שלום בימיו, ובירור הניצוצות נעשה בדרך ממילא, כנ"ל. אבל אעפ"כ לא הי' זה באופן שנתהפכו בעצם מהותם לגמרי, כמו לעת"ל, שאז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו'.

והענין הוא, דהנה איתא בע"ח48 שיש ז' מדריגות בעליית המלכות, ובימי שלמה היתה עליית המלכות במדריגה הו', דהיינו, שהמלכות מתעלית להיות פנים בפנים עם ז"א, אבל עדיין אין זה באופן שכתר א' לשניהם, אלא כתרו למעלה מכתרה, ומקבלת האור ע"י ז"א. ומבואר שם49, שבמדריגה זו אין האור מאיר עדיין בבחי' מלכות דמלכות, אלא היא נכללת בבחי' יסוד שבה, והיינו, שהמשכת האור היא בכל הבחינות שבמלכות עד בחי' יסוד שבמלכות, ופועל גם בבחי' מלכות שבמלכות שתהי' נכללת ביסוד, אבל האור אינו נמשך ומאיר בבחי' מלכות דמלכות כמו שהיא במקומה. והענין בעבודה הוא, דהנה, יסוד שבמלכות הו"ע התקשרות המקבל במשפיע, שזה שייך דוקא כאשר המקבל מרגיש את גילוי האור של המשפיע ומצד זה נמשך אל המשפיע ומתקשר אליו, משא"כ כשאינו מרגיש את הגילוי אור שאז אינו מתקשר כו'. ובאופן כזה הי' הגילוי בימי שלמה (שבחי' מלכות דמלכות נכללת בבחי' יסוד שבמלכות), שמצד ריבוי האור נתבררו ונתעלו כל הניצוצות שהם במדריגת הקדושה עכ"פ, דאף שנתרחקו מאד, מ"מ הרי הם במדריגת הקדושה, שלכן שייך בהם ענין הביטול וההתקשרות, והיינו שיכול להיות בהם עדיין הרגש אלקי שיהי' בהם הרצוא למעלה, שלכן נתעוררו ונתעלו ע"י גילוי האבוקה כו'. אמנם, גם לאחרי שמלכת שבא הביאה לשלמה את הניצוצות, נשארו עדיין ניצוצות שלא נתבררו עדיין (שהרי נשארו עוד כו"כ דברים שיש בהם ניצוצות דקדושה ומ"מ לא הביאו אותם לשלמה), והיינו שרק הניצוצות שנרגש בהם קצת אור נתבררו ונכללו בקדושה, כמו ניצוץ הנכלל באבוקה, אבל הניצוצות שנחשך אורם לגמרי [וע"ד מ"ש בתניא50 בענין גקה"ט שאין בהם טוב כלל, שאין הכוונה51 שאין בהם שום ניצוץ טוב כלל, שהרי אי אפשר להיות קיום שום דבר בלי איזה ניצוץ אלקי, אלא הכוונה היא, שהניצוץ נתרחק כ"כ עד שנחשך אורו, וכענין נר רשעים ידעך52], הנה ניצוצות אלו לא נתבררו בימי שלמה, ועדיין נשארה מציאות הלעו"ז כו'. אמנם לעתיד לבוא כתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, שיהי' הבירור לא רק בניצוצות אלו ששייך בהם הרגש האור, אלא יתירה מזה, שעצם המציאות דלעו"ז תתהפך לקדושה. והיינו, שבימי שלמה הי' בירור הניצוצות מצד גילוי האור, שלכן נתבררו רק הניצוצות ששייך בהם הרגש האור, ולא נתבררו הניצוצות שנחשך אורם לגמרי, שנשארה מציאותם כו', ולכן, הגם שבימי שלמה הי' הבירור בדרך שלום, ולא היתה אחיזה ללעו"ז, מ"מ נשארה עדיין מציאות הלעו"ז ולא נתהפכה בעצם מהותה, ומשום זה הנה אף שמלכת שבא הביאה את הניצוצות לשלמה, הרי במשך הזמן יצא ממנה נבוכדנצר53 והחריב את ביהמ"ק כו'. משא"כ לעת"ל, לא תהי' שום מציאות ללעו"ז, לפי שכל המציאות יהי' נהפך לקדושה. וזהו גם ענין נר חנוכה שפועל להיות כליא רגלא דתרמודאי, שנעשה בהם כליון וביטול לגמרי.

וזהו אמיתית ענין המתחסד עם קונו, שיהי' מילוי האור במלכות מצד ענין החסד שלמעלה מצדקה, כי, הבירור שהי' בימי שלמה, עם היותו מצד גילוי האור שלמעלה מהשתלשלות, שהו"ע העשירות (כנ"ל), מ"מ, הרי זה נכלל עדיין בענין הצדקה, דכיון שאופן הבירור הוא מצד גילוי האור, שנרגש בהניצוץ אור האבוקה ולכן נכלל בה, הרי הרגש הגילוי פועל בו הרגש של חסרון, שחסר אצלו גילוי זה, ולכן נמשך ומתכלל באור האבוקה, שעי"ז נתמלא מחסורו, וכמו התקשרות המקבל בהמשפיע מצד ההרגש שבלעדי המשפיע הרי הוא חסר, וא"כ, הרי זה בכלל ענין הצדקה. אך אמיתית ענין הגמ"ח הוא לא מצד הרגש גילוי האור, אלא מצד המשכה ממדריגה נעלית ביותר, גילוי העצמות, שעי"ז מתהפכת כל המציאות לקדושה.

ה) והנה מצד זה נעשה גם בתפלה ענין חדש, שהתפלה אינה כדי למלאות החסרון, כי אם תפלת עשיר. דהנה ידוע54 שתפלת עשיר היא תפלה למשה55, ואיתא על זה במדרש56, משל למה הדבר דומה לשלשה שבאו ליטול כו' מאת המלך כו', בא השלישי, אמר לו המלך מה אתה מבקש, אמר לו, איני מבקש על עצמי דבר, אלא מדינה פלונית היא חריבה, והיא שלך, גזור שתיבנה כו', כך משה לא ביקש לעצמו אלא בשביל ישראל. והענין בזה, שמדינה היא בחינת מלכות, והיא חריבה, ששייך בה חסרון כנ"ל, ולכן היא בגדר חורבן, והיינו שיש עלולית לחורבן, וכמבואר לעיל שגם בימי שלמה שהי' איש מנוחה, מ"מ הי' עלולית שאח"כ יהי' חורבן כו'. והיא שלך, שהמלכות מושרשת בפנימיות הכתר, ובפנימיות גופא בפנימיות דפנימיות, כידוע57 שהמלכות מושרשת ברדל"א, וברדל"א גופא בהפנימיות שנמצא ברדל"א, ולמעלה יותר בהבחי' שהיא כעין עתיק שלעילא מגלגלתא דא"ק58. וזהו גזור עלי' שתבנה, שלא יהי' בגדר חורבן כלל, והיינו ע"י המשכת בחי' עצמות א"ס במלכות, שעי"ז יהי' לא רק התכללות הניצוץ באבוקה, אלא שגם עצם המציאות דלעו"ז תתהפך לקדושה כנ"ל.

ו) וזהו ג"כ ענין החסידות59, כדברי רבינו שחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין60, והיינו, שאין כוונתו בשביל עצמו, שמבקש שיומשך ענין הנוגע אליו שחסר לו, או גם בחלקו בעולם, או שיומשך להזולת כמו שהזולת נוגע אליו, כי, ע"פ שורת הדין צריך שיהי' הגילוי לעצמו, אבל הוא עושה לפנים משורת הדין, גם בשביל הזולת כפי שאינו נוגע לעצמו כלל, וכמאמר הבעש"ט61 שאהבת ישראל צריכה להיות גם ליהודי שנמצא בקצוי תבל, וכמ"ש בתניא62 כברא דאשתדל בתר אבוי ואימי' דרחים לון יתיר מגרמי' כו'63. ועוד זאת, שענין החסידות הוא שהמדות טבעיים עצמם יהפכו לקדושה64, שלכן אין סתירה כלל שישאר עשיר גם בגשמיות, כיון שהגשמיות שלו היא לא רק לשם שמים, אלא שהגשמיות עצמה נעשית אלקות. וע"ד הגילוי דלעת"ל, שכל המציאות בעצם תתהפך לקדושה. וזהו וחסידיך יברכוכה, שדוקא חסידיך שעבודתם היא רק צורך גבוה, והטבעית שלהם נעשה אלקות, הרי הם יברכו כה, שממשיכים בבחי' המלכות מבחי' פנימיות הכתר. וזהו ג"כ מ"ש בזהר65 שחסידיך הם הכהנים, כמ"ש66 תומיך ואוריך לאיש חסידיך, כי, ענינו של אהרן כה"ג הוא להמשיך גילוי אלקות למטה, וזהו גם ענין ברכת כהנים, שהו"ע המשכת אור חדש בבחי' המלכות.

וזהו פדה בשלום נפשי, כמ"ש רבינו67 שאמירת פסוק זה פעלה הגאולה שלו והגאולה של תורת החסידות, לפי שתורת החסידות הו"ע עבודה לפנים משורת הדין, שאין כוונתו לעצמו כלל, אלא תכלית כוונתו להמשיך גילוי אלקות למטה בעולם (שהו"ע תפלת עשיר כנ"ל), ועבודתו היא באופן שהמדות טבעיים יהיו מדות אלקות. ומצד זה נעשה הפדי' בשלום, שאין שום אחיזה ללעו"ז, שמתבטלת מציאותה לגמרי, ועד שנהפכת לקדושה.

ז) וזהו נר חנוכה כו' מצותה משתשקע החמה, והיינו, שגם בשעת שקיעת החמה שאין מאיר אור כלל, והו"ע הניצוצות שנחשך אורם, שלא שייך שיתכללו בקדושה מצד גילוי האור כיון שאינם שייכים להרגש האור, מ"מ, הנה ענין מצות נר חנוכה הוא לפעול גם בהם שיהפכו לקדושה, וכמו הגילוי לעתיד לבוא. וזהו גם שנרות חנוכה הם במספר שמונה, כמו לעת"ל שיהי' כנור של שמונה נימין68, ח"פ הוי'69. ועז"נ70 והוי' יגי' חשכי, שגם בשעת החושך, הנה מצד הוי' הח' נעשה יגי' חשכי, שמאיר גם במקום החושך, ופועל שכל המציאות יהפך לקדושה, ויהי' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם71.