בס"ד. י"ט כסלו, ה'תש"כ

(הנחה בלתי מוגה)

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, ומפרש רבינו הזקן באגה"ק2 שנפשי קאי (גם) על פנימיות הנפש שפודים אותה מהגלות, ולא זו בלבד שפודים אותה מהגלות דערלה הגסה, אלא גם מערלה הדקה. ומזה מובן שענין זה הוא בעילוי היותר עליון. ונתבאר יותר גודל העילוי שבזה בד"ה פדה בשלום מכ"ק אדמו"ר האמצעי3, שמבאר בארוכה ענין מקרב לי, דקאי על המלחמה הרוחנית שבין נפש האלקית ונפש הבהמית, שיש ב' אופנים בעבודת נה"א עם נה"ב, בדרך מלחמה (מקרב לי), או בדרך שלום (פדה בשלום נפשי)4, כדלקמן.

ובהקדים שיש אופן שנה"א עובדת עבודתה בשלימות, אבל אין לה שייכות לנה"ב, וכפי שמביא5 הדוגמא לזה מתפלת שבת, דהנה, כללות זמן המלחמה הוא בעבודת התפלה, כמאמר6 שעת צלותא שעת קרבא, אמנם תפלת שבת, הרי כיון שבשבת בורר אסור7, וענינו הוא ענין התענוג, כמ"ש8 וקראת לשבת עונג, אזי התפלה אינה בדרך מלחמה עם מנגד, ואפילו לא לברר אותו כו'. ועד"ז יכולה להיות העבודה בימות החול, שיהי' מונח בעניניו שהם ענינים רוחניים, ולא יהי' נוגע כלל (עס וועט אינגאַנצן ניט אָנרירן) לעניני הגוף ונה"ב ועד לעניניו הגשמיים כפשוטם. ולכן, הנה אף שבשעת התפלה עמד בעילוי היותר גדול, מ"מ, לאחרי התפלה יכול להיות אצלו ענין של נפילה שלא בערך, רח"ל, דכיון שלאחרי התפלה חוזר ויורד להגוף ונה"ב שעד עתה לא התעסק עמהם ונשארו בתקפם כמקודם, לכן יכולה להיות אצלו נפילה שלא בערך. ולכן צריכה להיות העבודה עם הגוף ונה"ב באופן של מלחמה דוקא, וכדרך המלחמה שהיא באופן שאחד מתאבק עם חבירו9, שמתאבקים יחד (זיי פלעכטן זיך אַרום זה עם זה), וכן הוא בעבודתה של נה"א, שצריכה להתלבש בעניני נה"ב, והיינו, שההבנות וההשגות שיש לנה"א באלקות, צריכה נה"א לבאר זאת בהבנה והסברה עד שגם השכל האנושי והשכל דנה"ב ישיג זאת, וההשגה גם תפעל עליו (עס זאָל אים אויך דערנעמען), ובאופן כזה הוא אמיתית הענין דשעת צלותא שעת קרבא. ועפ"ז מובן גם מדוע דוקא בשעת התפלה נופלים ריבוי מחשבות זרות יותר מאשר שלא בשעת התפלה, כי10, מצד זה שמתאבק עם נה"ב, הרי מתלבש בו יותר, ולכן נדבקים בו יותר ענינים השייכים לנה"ב עצמה. אמנם, כיון שהמתאבק עם מנוול מתנוול ג"כ11, הרי מובן, שעדיין אין זה תכלית העילוי שיכול להיות ע"י עבודת התפלה, והיינו, שעבודה זו היא באופן של קרב (מקרב לי), ואין זה באופן דפדה בשלום.

אך ענין פדה בשלום היינו שעבודת נה"א בנה"ב היא שלא בדרך מלחמה [והיינו, שאין הכוונה למשנת"ל שהנה"א אינה מתעסקת כלל עם נה"ב, שהרי אין זה עבודה כלל, כי, כל ענין העבודה הוא כדאיתא בתניא12 בשם הע"ח13 שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל, ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונה"ב, וא"כ, הירידה היא כדי שתהי' העבודה בהגוף ונה"ב, אלא, שענין זה גופא יכול להיות שלא בדרך מלחמה]. ויש בזה ב' אופנים. יש אופן שהסיבה לכך שאין צורך במלחמה היא מצד חלישות הנה"ב, אם מצד הטבע, או שע"י עבודתו נעשה חלישות נה"ב עד שאין צריך למלחמה, והיינו, דאף שמבואר בתניא14 שגם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו אעפ"כ אוהב את גופו יותר בטבעו, ולכן צריך לעבודה, מ"מ, עבודה זו אינה נקראת בשם מלחמה. אמנם, אמיתית הענין דפדה בשלום (שלמעלה מאופן העבודה דמקרב לי, שעת צלותא שעת קרבא) הוא שגם כאשר הגוף ונה"ב מצד עצמם הם בתוקף, מ"מ, אינו צריך למלחמה, ועד כדי כך, כפי שמבאר אדמו"ר האמצעי בארוכה בד"ה פדה בשלום הנ"ל15, שאינו עומד אפילו בגדר של נסיון, והיינו, שלא יתכן כלל אפשריות שיעשה באופן אחר מכמו שצריכים לעשות ע"פ תורה. ומזה מובן שזהו"ע נעלה יותר מדרגת אברהם אבינו כפי שנתנסה בעשרה נסיונות16, והיינו, שעד שלא הי' הענין דמצאת את לבבו נאמן לפניך17, עדיין לא הי' אצלו אופן העבודה דפדה בשלום נפשי.

והענין בזה (כמבואר שם בארוכה), שכאשר מוסר רק את הרצון של הגוף ונה"ב, אבל הגוף ונה"ב עצמם נשארו כמו שהם, אזי יש תמיד עלוליות למלחמה, לפי ששורש הרצון על עמדו יעמוד. אבל כאשר מגיע לדרגא כזו שמוסר את העצם של נה"ב לקדושה, שזהו ע"ד שיהי' לעתיד לבוא, שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ18, ובאופן כזה היא עבודתו עתה, בבחי' הנה עולמך תראה בחייך19, אזי תפלתו אינה באופן של קרב, אלא באופן נעלה יותר, שזהו"ע פדה בשלום. ומבאר שם, שזוהי העבודה שמצד יחידה שבנפש. דהנה, מצד בחינת חי', עם היותה בחי' מקיף, הרי זה מקיף הקשור עם כחות פנימיים, וכיון שכחות פנימיים הם במדידה והגבלה, הרי מצד המדידה וההגבלה ישנו מקום שבו מסתיים הענין, ולכן נשאר שם יכולת ועלולית לענין של לעו"ז, ועל זה יש צורך במלחמה. ועד שאפילו בנוגע לכחות המקיפים, הקשורים עם הכחות שמאירים בפנימיות, שזהו המקיף דחי', שייך עדיין הענין דלעו"ז, ולכן צריך להיות הענין דשעת קרבא, מקרב לי. אך תכלית הפדי' שהיא באופן שפדה בשלום, בשלימות השלום לאמיתתו, הרי זה ע"י העבודה מצד יחידה שבנפש, והיינו, שבחי' היחידה מאירה אצלו בגלוי, שזהו אמיתית ענין העבודה דבכל מאדך20, ועד למס"נ באופן שאינו מרגיש כלל שצריך למסור את נפשו, דכיון שזהו ענין שע"פ תורה, אין זה אצלו ענין של צער, והיינו21, שאין זה באופן שמקבל את הצער בדרך סבלנות, או שכדאי לו הצער בשביל המס"נ, אלא שמעיקרא אין לו כלל צער בזה, כי, לא יתכן שענין שע"פ תורה יגרום לו צער, אלא זהו ענין שגורם לו רק תענוג ועונג. ומכל זה מובן גודל מעלת הענין דפדה בשלום נפשי, כמובן גם מהמבואר בקיצור באגה"ק הנ"ל, והיינו, שזוהי תכלית העבודה, ע"ד שהי' מעין זה בימי שלמה22, שבאופן של מנוחה ושלום הביאו לו את הניצוצות מכל הארצות, ועד"ז יהי' לעתיד כאשר יקויים היעוד23 ועמדו זרים ורעו צאנכם.

ב) אמנם בגמרא24 איתא, כתיב פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו', אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הציבור מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. והיינו, שפדה בשלום נפשי קאי על העסק בתורה וגמ"ח ותפלה עם הציבור, וכדאיתא במהרש"א25 שהן הן ג' עמודי עולם ששנינו26 על ג' דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה (מתפלל עם הציבור) ועל גמילות חסדים (כללות המצוות27). וכיון שבענינים אלו נצטווה כאו"א מישראל, הרי מובן שבענין פדה בשלום נפשי יש גם עבודה ששייכת לכאו"א וכאו"א מחוייב בה. וכמובן גם מזה שפסוק זה אמרו דוד בשם כל ישראל, וא"כ הרי זה צריך להיות שייך לכאו"א מישראל עד לפשוט שבפשוטים. ויש לבאר איך שענין זה אינו בסתירה למשנת"ל בפירוש הפנימי דפדה בשלום נפשי כפי שהוא בתכלית העילוי, ועד לעבודה דבכל מאדך, שלמעלה גם מהעבודה שמצד בחינת חי'.

ג) ויובן בהקדם המבואר בתחלת ספר התניא: תניא בספ"ג דנדה28 משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, דלכאורה אינו מובן29, איך יכולים להשביע את כל אחד תהי צדיק, הרי אמרו רז"ל30 ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים (כמובא בתניא בהמשך הדברים31), ואעפ"כ אומרים שמשביעין כל ולד תהי צדיק. ובהכרח לומר שהכוונה בהשבועה תהי צדיק היא רק לתואר צדיק בשייכות לקיום התומ"צ (לענין שכר ועונש, לפי שנדון אחר רובו ומקרי צדיק בדינו מאחר שזוכה בדין31). אך עפ"ז אינו מובן מהו הצורך בכך שמשביעין אותו, הרי בלאה"כ מצווה על זה כל אחד ממתן תורה. ועכצ"ל, שהענין שמשביעין אותו תהי צדיק מוסיף משהו על הציווי דמ"ת, ומהו הענין בזה. גם צריך להבין מהי התועלת בשבועה שמשביעין את הנשמה (שהרי מ"ש משביעין אותו היינו קודם שנולד הולד), הרי כל הצורך באזהרה (באַוואָרעניש) תהי צדיק ואל תהי רשע היא רק לאחרי שהנשמה מתלבשת בגוף ונה"ב, ואילו קודם שנתלבשה בגוף ונה"ב הרי זה דבר שאינו ברשותה, וכיון שאין אדם מקנה דבר שלא בא לרשותו32, איך מועיל ענין השבועה.

ד) אך הענין הוא, דהנה ידוע שבענין משביעין אותו יש ג' פירושים. הא' הוא לשון שבועה, הב' הוא לשון שבע, והג' הוא לשון שובע. וע"ד ג' הפירושים שבמדרש33 עה"פ34 ובחודש השביעי, פי' הא' הוא כפשוטו, שהוא השביעי במנין החדשים, פי' הב' הוא ירחא דשבועתא, שבו נשבע הקב"ה לאברהם אבינו, הה"ד35 בי נשבעתי נאום ה', ופי' הג' הוא לשון שובע, שהוא מושבע36 בכל (טוב). והיינו שג' הענינים דשביעי שבועה ושובע נכללים בענין ותוכן ותיבה אחת. וכן מצינו בזהר37 בביאור ענין שני השבע ושני הרעב38, שממשיך לבאר שזהו מ"ש39 ובשמו תשבע, שהו"ע השבועה, ומוסיף לבאר בפירוש ובשמו תשבע, שצריך להמשיך בבחי' שמו שבע דרגין עלאין (תשבע מלשון שבע), ומסיים שעי"ז נמשך כל טוב כו'. ונמצא שיש ג' פירושים במ"ש ובשמו תשבע, שהרי הפירוש הפשוט הוא מלשון שבועה, ובזה נכלל גם הענין דשבע דרגין, והענין דשני השובע. וכמו"כ ישנם ג' פירושים אלו בענין משביעין אותו.

ה) וביאור הענין (כמשנ"ת בארוכה במ"א ויתבאר עתה בקיצור), דהנה ידוע40 בענין התלבשות הנשמה בגוף ונה"ב, שאין זה עיקר הנשמה. וכידוע הראי' שהובאה על זה41 מענין שירת הנשמות שלא נתפרש בדברי הנביאים. דהנה, ידוע פירוש הרב המגיד42 במרז"ל43 כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, שכל הילוך ועלי' (וכן גם ההמשכה מלמעלה למטה) היינו ע"י שיר דוקא, וזהו כל בעלי השיר, דקאי על מלאכים [ומתאים44 גם עם הפירוש הפשוט שבעלי שיר הם חיות שנותנים שיר בצווארם45, כידוע שגם המלאכים נקראים בשם חיות ובהמות46], שעבודתם הרוחנית נקראת בשם שיר, שזהו יוצאין בשיר, העלי' מלמטה למעלה, ונמשכין בשיר, ההמשכה מלמעלה למטה. אך עפ"ז צריך להבין, דכיון שכל העליות וההמשכות הם ע"י השיר, למה נזכר בדברי הנביאים רק שירת המלאכים, כמ"ש47 וקרא זה אל זה ואמר גו', ולא נזכר שירת הנשמות. והביאור בזה, ששירת הנשמות אינה יכולה לבוא בהתלבשות בבחי' קול עד שתהא נשמעת באזני הנביא. והיינו, ששירת המלאכים, כיון שמלאך בשליש עולם עומד48, היינו, שיש לו שייכות למדידה והגבלה דעולם, הנה השיר שלו, לאחרי שנשתלשל למטה מטה, יכול להיות נשמע באזני הנביא, מספר על זה בדברי הנבואה. משא"כ נשמות שהם לפנים ממלאכי השרת, הנה השירה שלהם היא למעלה מהעולם (כשם שהנשמות עצמם הם למעלה מהעולם) לגמרי, ולכן אינה יכולה להתלבש בעולם אפילו להיות נשמעת באזני הנביא בלבד. וזהו כללות ענין הנשמה שלמעלה מהתלבשות בעולם, ועאכו"כ למעלה מהתלבשות בגוף ונה"ב, וזהו עיקר הנשמה. ובחינה זו נקראת בשם מזל, וכמארז"ל49 מזלייהו חזי, שאין זה מזל כפשוטו, שהרי אין מזל לישראל50, אלא הכוונה היא על עיקר הנשמה, שעלי' נאמר51 ונוזלים מן לבנון, היינו שהיא מזלת ומטפת המשכה והשפעה מלמעלה בהנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף ונה"ב, שנקראת בשם רגל52.

ובזה יובן גם מארז"ל53 נוח לו לאדם שלא נברא, דלכאורה אינו מובן, שהרי אם לא הי' נברא, לא הי' במציאות כלל, ובודאי שענין המציאות (יהי' איך שיהי') הוא טוב יותר מאשר העדר המציאות. אך הענין הוא, שפירוש "לא נברא" הוא כפי שהנשמה היא למעלה מבחי' בריאה (נברא). והיינו, שיש בנשמה שני חלקים כלליים, שזהו שאומרים54 נשמה שנתת בי טהורה היא (ואח"כ) אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי, והיינו, שעוד לפני שאתה בראתה ישנו כבר הענין דנשמה שנתת בי, אלא, שזוהי מדריגת הנשמה כפי שהיא למעלה מבריאה, למעלה מעולמות לגמרי [וכנ"ל שלכן אין הנביא שומע שירת הנשמה, דהיינו אפילו המשכתה מלמעלה למטה, נמשכין בשיר]. ובחי' זו כפי שהנשמה היא למעלה מאתה בראתה, נקראת "לא נברא". ועל זה אמרו נוח לו לאדם שלא נברא, כי, כאשר הנשמה היא בבחי' לא נברא, למעלה מאתה בראתה, הרי היא בבחי' טהורה היא, שזוהי מדריגת עולם האצילות, ששם לא יגורך רע55, להיותו עולם האחדות, ששם איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד56. ואילו כדי להיות בבחי' נברא, צריכה להיות הירידה מבחי' נשמה שנתת בי טהורה היא לבחי' אתה בראתה, ואח"כ אתה יצרתה ואתה נפחתה, עד לעולם העשי' ששם ישנה מציאות הלעו"ז כו'. וכיון שכל הדרכים בחזקת סכנה57, לכן נוח לו שלא נברא, אלא להשאר במעמד ומצב דטהורה היא. אמנם, גם הנשמה כפי שהיא בבחי' לא נברא, אינה נפרדת לגמרי ח"ו מהנשמה כמו שנתלבשה בגוף, אלא מזלת ומשפעת בה כו', כנ"ל בענין ונוזלים מן לבנון.

וזהו גם ענין הבת קול, כידוע מאמר הבעש"ט58 בענין הבת קול שמכרזת שובו59 בנים שובבים60, דקשה, מי הוא השומע כו', וא"כ, מהי התועלת שבזה. דהנה, כיון שהענין דשובו בנים שובבים נאמר להנשמה המלובשת בגוף, ששם צריך להזהיר תהי צדיק ואל תהי רשע, שלא יהיו בנים שובבים, ושם צריכים לשמוע (דערהערן) שאפילו כאשר ישנם בנים שובבים, אזי ישנו הענין דשובו, א"כ, צריכה לשמוע זאת הנשמה המלובשת בגוף, אפילו בגוף שחטא ופגם ועבר את הדרך, ומהי התועלת דהב"ק כאשר אין שומעים זאת. ותירץ הבעש"ט, שזהו"ע מזלי' חזי, היינו, שמזל הנשמה, שורש ומקור הנשמה, שומעת הב"ק, ומצד הענין דנוזלים מן לבנון, שמזלת ומשפעת בהנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף, ישנם הרהורי תשובה שנופלים פתאום אפילו ללא הכנה מצד המטה (לא רק ללא הכנה מצד הגוף, אלא אפילו ללא הכנה מצד הנשמה), ועד שגם רשעים מלאים חרטות61, שזהו מצד הרהורי תשובה הנ"ל, ולא עוד אלא שאפילו אצל רשע גמור יכול להיות ענין זה בבחי' מקיף, שלכן, גם אַחֵר שמע הב"ק שאמרה שובו בנים שובבים60, אלא ששמע זאת יחד עם ההוספה "חוץ מאחר", ומ"מ הוצרך להיות אצלו הענין דדחק ונכנס. וזהו כללות ענין בחי' ראש הנשמה, ולמעלה יותר, מזל הנשמה ועצם הנשמה, שצריכה להיות מזלת בהנשמה כפי שמתלבשת בגוף ונה"ב, ועי"ז היא הנתינת כח שיוכל להיות שובו בנים שובבים, היינו, שגם בעוה"ז, שבו נאמר62 נעשה לשון רבים, והרוצה לטעות יטעה63, יושפע הרהור תשובה כתוצאה מהב"ק שלמעלה ששומעת הנשמה כפי שהיא במעמד ומצב דטהורה היא, והרהור תשובה זה יפעל פעולתו להיות שובו בנים שובבים בפועל.

ו) וזהו כללות הענין דמשביעין אותו, שהוא (גם) מלשון שובע, מושבע בכל טוב. והיינו, שכאשר הנשמה עומדת להתלבש בגוף ונה"ב, אזי נמשך לה מלמעלה מבחי' הנשמה כפי שהיא במעמד ומצב דטהורה היא. ומצד גודל מעלת המשכה זו, וכמשנת"ל שזוהי בחי' שלמעלה ממדידה והגבלה אפילו דעולם הבריאה, ששם הוא רק אפשריות היש64, תחלת ההשתלשלות, תחלת העולמות, והיינו, שזוהי המשכה שלמעלה ממדידה והגבלה של העולמות (וכנ"ל שזהו"ע שלמעלה אפילו משמיעת הנביא), לכן נקראת המשכה זו בשם משביעין אותו, מלשון שובע.

וזהו גם הענין דמשביעין אותו כפשוטו, לשון שבועה. דהנה, ענין השבועה שמשביעין את הולד קודם שיוצא לאויר העולם, למדו רז"ל28 מהפסוק65 כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, שהתחלתו היא בי נשבעתי גו'. ואיתא בזהר66 בפירוש בי נשבעתי (בי דייקא) שנאמר גבי אברהם אבינו35, דקאי על בחי' עתיקא קדישא, דלא אתפריש באורייתא בר מן אתר חד כו'. ומזה מובן גם בפסוק בי נשבעתי גו' כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון (שממנו למדו רז"ל שמשביעין אותו), שקאי על בחי' עתיק. והענין בזה, שכדי שבנשמה המלובשת בגוף ונה"ב יומשך מבחי' המזל שבנשמה ועיקר הנשמה, שזהו"ע שבאין ערוך כלל, מבחי' שלמעלה בתכלית מהעולמות עד לבחי' שבאה בהתלבשות ותפיסא כו', הנה המשכה זו צריכה להיות מבחי' שלמעלה ממדידה והגבלה לגמרי, שזהו בחי' בי (נשבעתי), בחי' עתיק, שנקרא בשם זה להיותו מועתק מכל העולמות67.

וזהו גם פירוש הג' במשביעין אותו, מלשון שבע, שהו"ע המשכת השבע דרגין (כדלקמן), כדי שיומשך אח"כ בעבודה בפועל, בשבעת ימי הבנין, ועל ידם עד לעניני הגוף ונה"ב (כנ"ל שהנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל ולא ירדה למטה אלא לתקן את הגוף ונה"ב).

וביאור ענין השבע דרגין (משביעין מלשון שבע) בפרטיות יותר, דהנה אמרו רז"ל68 בשחר מברך שתים לפני' ואחת לאחרי', ובערב מברך שתים לפני' ושתים לאחרי', ופירש רש"י, כדאמר בירושלמי69 שבע ברכות הללו על שם שבע70 ביום הללתיך. ובפרטיות יותר, ישנו הענין דשבע ביום הללתיך הן בשחר והן בערב, כי, בשחר יש ג' ברכות וג' פרשיות דק"ש ותפלת שמו"ע דשחרית, ובערב יש ד' ברכות וב' פרשיות דק"ש (שזמנם גם בלילה, משא"כ פרשת ציצית, שלילה לאו זמן ציצית הוא71) ותפלת שמו"ע דערבית. וזהו הענין דשבע דרגין, דקאי על עבודת התפלה שהיא באופן דשבע ביום הללתיך. דהנה, ענין התפלה הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה72, וכידוע הדיוק בזה73 שארצה היינו למטה מארץ, עומק תחת, ושמימה היינו למעלה משמים, עומק רום, וענין התפלה מקשר ומחבר אותם. וכיון שצריכים לפעול זאת בשבעת ימי הבנין (כנ"ל), לכן יש בתפלה שבע דרגין, שזהו"ע שבע ביום הללתיך, ועי"ז נפעלת כללות העבודה דויהי ערב ויהי בוקר, כפי שנעשים יום אחד74, כדאיתא במדרש75 שהי' הקב"ה יחיד בעולמו. אמנם, ענין השבע דרגין שבעבודת התפלה (מתפלל עם הציבור) הוא באופן של העלאה מלמטה למעלה. וכיון שתכלית העבודה היא להיות ההמשכה מלמעלה למטה (וכמשנת"ל שתכלית ירידת הנשמה למטה הוא לתקן לא רק את הגוף ונה"ב, אלא גם חלקו בעולם), ישנם השבע דרגין גם באופן העבודה דהמשכה מלמעלה למטה (שזהו"ע העוסק בתורה ובגמ"ח), כדאיתא בגמרא במסכת מנחות76 דמ"ש שבע ביום הללתיך קאי על תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן וציצית בבגדיהן ומזוזה לפתחיהן (תפילין בראש ובזרוע הרי שתים, וארבע ציציות ומזוזה הרי שבע).

ז) ועפ"ז יש לבאר הענין דמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע, דהנה, אע"פ שראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, כי, צדיק אמיתי הוא מי שמואס ברע בתכלית (כמבואר בתניא77), וכמו בהעולם שבו נאמר לא יגורך רע (כנ"ל), שזוהי הדרגא דמקור ומזל הנשמה שבבחי' טהורה היא, שאינה שייכת כלל להמדידות והגבלות של העולם, ועאכו"כ שאינה שייכת ללעו"ז, אעפ"כ, משביעין אותו, את כאו"א מישראל, היינו, שמשפיעים בו שובע מבחי' (תהי) צדיק שבו, שזהו מזל ומקור הנשמה, שיומשך גם בהנשמה כפי שנתלבשה בגוף ונה"ב לפעול ואל תהי רשע [וגם לפעול תיקון הגוף ונה"ב ע"י הרהורי תשובה שבאים מצד הב"ק שובו בנים שובבים ששומעת הנשמה למעלה, וממנה נוזל ונמשך בהנשמה כפי שמלובשת בגוף], ומצד זה נעשית הנשמה המלובשת בגוף באופן דמושבע בכל טוב, ע"י עבודת ההעלאה וההמשכה דשבע ביום הללתיך. ועי"ז פועלים בכל אחד בישראל ההנהגה דתהי צדיק, בשם המושאל כו' לפי שנדון אחר רובו כו'31. ויתירה מזה, שהענין דתהי צדיק (שמשביעין את כל אחד מישראל) ישנו אפילו אצל אלו שבמשך ימי חייהם נתברר שלא זו בלבד שאינם במדריגת צדיק, אלא אינם אפילו במדריגת בינוני, אלא למטה מזה כו'. והענין בזה, כדאיתא בזהר78 ע"פ79 ועמך כולם צדיקים, וכי כולהו ישראל צדיקי נינהו, והא כמה חייבין אית בהו בישראל כו', ומבאר, שענין זה הוא מצד הכניסה בבריתו של אברהם אבינו, דכד אתגזרו עאלו בהאי חולקא טבא דקוב"ה דכתיב80 וצדיק יסוד עולם (שזהו"ע ברית מילה, ברית עולם81, שהיא במדת היסוד שנקרא צדיק82), ולכן ודאי כולם צדיקים. אמנם, כיון שהענין דמשביעין אותו תהי צדיק כולל גם תכלית העילוי במדריגת צדיק, הנה עי"ז שישנו הענין דעמך כולם צדיקים מצד הברית מילה, שנכנס בכריתת ברית עם הקב"ה, באופן שלא תשכח אהבתם83, אזי הקב"ה עוזרו84, שמבלי הבט על המעמד ומצב שנמצא בו, הנה לא ידח ממנו נדח85, וכיון שהוא מקושר למעלה, הרי סוכ"ס שלעפּט מען אים אַרויס, שלא זו בלבד שיקיים את הציווי אל תהי רשע, אלא שיקיים גם את הציווי תהי צדיק, ועד לאמיתת שם התואר צדיק31, כמבואר בתניא86.

ובעומק יותר, הנה, כללות הענין דמשביעין אותו הוא כדי שהנשמה תוכל לעמוד ולנצח במלחמה בשעה שמתלבשת בגוף ונה"ב. דהנה, היצה"ר אקדים טענתי'87, כיון שבא לאדם בשעה שנולד, ואילו היצ"ט בא רק בהיותו בן י"ג שנים88. והטעם שכן הוא למטה הרי זה לפי שכן הוא גם למעלה, כידוע בענין מ"ש (בהסדרה דיום הש"ק דמיני' אזלינן) ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלך מלך לבני ישראל89, שהשרש דמלכי אדום (שרש נה"ב ויצה"ר) הוא מעולם התוהו, בחי' נקודים, שקדם לעולם התיקון, בחי' ברודים, שמשם נמשך היצ"ט ועבודת נה"א למטה, שזהו"ע שקליפה קדמה לפרי90, ועשו הוא הבכור. ולכן, כדי לנצח במלחמה כו', צריך להיות הקב"ה עוזרו, והיינו, ע"י ההמשכה ממקום שלמעלה הן מיצ"ט והן מיצה"ר, וכמבואר בארוכה בהגהות הצ"צ91 בפירוש משביעין אותו, שהו"ע ההמשכה מבחי' עקודים שלמעלה מבחי' נקודים וברודים, וכאשר נמשך ממקום שלמעלה הן מיעקב והן מעשו, אזי ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי92, וכמשל השפופרת שהנכנסת ראשונה תצא אחרונה93, שמצד זה הנה יעקב הוא הבכור.

וזהו גם מ"ש65 בי נשבעתי גו' (ועי"ז) תשבע כל לשון, היינו, שכדי שתשבע כל לשון, שאפילו אלו שלמטה (לא רק ממדריגת צדיקים, אלא) גם ממדריגת בינונים, יוכלו ליתן להם השבועה תהי צדיק, עד לאמיתת שם התואר צדיק, הרי זה מצד הענין דבי נשבעתי, דקאי על בחי' עתיק (כנ"ל ס"ו), שנעתק מכללות ענין העולמות, הן מנקודים והן מברודים, ומשם נמשך להיות תשבע כל לשון.

ועפ"ז יובן כיצד השבועה שמשביעין את הנשמה בהיותה למעלה מועילה לאחרי שהנשמה נמשכת ומתלבשת בגוף, כי, ענינה של השבועה היא לפעול הקשר והחיבור של מזל ומקור הנשמה עם הנשמה שעומדת להתלבש בגוף, וכיון שמקור הנשמה הוא למעלה משינויים (להיותה בחי' שלמעלה מעולמות לגמרי), לכן, הקשר והחיבור של מזל הנשמה עם הנשמה נשאר בקיומו גם לאחרי ירידת הנשמה למטה, שגם אז ישנו הענין דנוזלים מן לבנון, שהו"ע ההמשכה מבחי' בי נשבעתי להיות תשבע כל לשון.

ח) ועוד ענין בביאור תועלת השבועה בפשטות הענינים, ע"פ מ"ש בי נשבעתי גו' כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, דכיון שיודעים בוודאות שסוכ"ס לא ידח ממנו נדח, ולי תכרע כל ברך, הרי זה פועל שהעבודה דתשבע כל לשון תהי' בנקל יותר. וכפי שרואים במוחש במלחמה למטה, שכאשר יודעים ובטוחים שסוכ"ס ינצחו, הרי זה פועל שהנצחון יהי' בנקל יותר ובהקדם יותר. ובזה יובן ג"כ מ"ש בגמרא28 שאינו יוצא משם עד שמשביעין אותו, שנאמר כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לי תכרע כל ברך זה יום המיתה כו', תשבע כל לשון זה יום הלידה כו', דלכאורה, ע"פ דרשה זו הוצרך להיות סדר הכתוב להיפך, שהרי הלידה קודם ליום המיתה. ועוד אינו מובן, למה הובא בגמרא חלק הפסוק כי לי תכרע כל ברך (דקאי על יום המיתה) בנוגע להענין דמשביעין אותו שלמדים מחלק הפסוק תשבע כל לשון. אך הענין הוא, שהאפשרות שתשבע כל לשון, ויוכלו לקיים את השבועה, היא, מצד זה שלי תכרע כל ברך, כנ"ל.

ט) ובזה יובן גם מאמר הזהר94 ע"פ95 ונפש כי תחטא, תווהא, ומבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בד"ה פדה בשלום הנ"ל96 (שבו מבאר הענין דפדה בשלום בתכלית העילוי), שזהו מצד העבודה דבחי' יחידה שבנפש. וביחד עם זה, הרי אין מקרא יוצא מידי פשוטו97, דמ"ש ונפש כי תחטא קאי על כאו"א מישראל, ואעפ"כ נאמר ענין זה בלשון תמיהה. אך הענין הוא, דכיון שמצד בחי' היחידה הענין דנפש כי תחטא הוא תווהא, ובחי' היחידה שבנפש קשורה עם הנשמה כפי שמלובשת בגוף, לכן נעשה הענין דתווהא גם בנוגע להנשמה כפי שמלובשת בגוף. וממשיך הכתוב לבאר הטעם שהענין דנפש כי תחטא הוא תווהא, שזהו לפי ששמעה קול אלה95, היינו שהנפש שמעה את השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק, שבזה נכלל גם ענין השובע, שנעשה מושבע בכל טוב, בכל ההמשכות מלמעלה. ומצד זה הי' צריך להיות (כהמשך הכתוב95) או ראה, כמ"ש98 אתה הראת לדעת, או ידע, היינו, שאפילו הענינים שאינם יכולים לבוא באופן של ראי', יהיו אצלו עכ"פ באופן של ידיעה, כמ"ש99 וידעת היום גו', ובכללות הם ב' הבחי' דממלא כל עלמין וסובב כל עלמין100, שהו"ע העבודה מצד אורות פנימיים והעבודה מצד אורות מקיפים. והיינו, שמצד השבועה שמשֹביעין אותו בכל טוב, הי' צריך להיות אצלו הראי' והידיעה באלקות באופן דאתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלקים, וידעת גו' כי הוי' הוא האלקים (שבשניהם מודגש הענין דהוי' הוא האלקים), אלקים בגימטריא הטבע101, דהיינו כפי שנמשך למטה בהגוף ונה"ב. וזהו כללות סדר העבודה דכאו"א מישראל, אפילו פשוט שבפשוטים, שהענין דנפש כי תחטא הוא תמיהה גדולה, כיון שזהו תמיהה גדולה אצל בחי' היחידה שבנפש, מזל הנשמה, שמצד הענין דנוזלים מן לבנון פועלת היא בהנשמה כמו שהיא מלובשת בגוף להיות או ראה או ידע, כיון ששמעה קול אלה. וזהו גם מ"ש בגמרא28 תשבע כל לשון, זה יום הלידה, שנאמר102 נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, והיינו, שבודאי אינו עובר על שבועה זו, ועי"ז זוכה שנעשה אצלו הענין דיעלה בהר הוי'103.

י) וזהו משביעין אותו תהי צדיק, שיש בזה שני פירושים שהם מן הקצה אל הקצה, הפירוש שמשביעין אותו תהי צדיק בתכלית העילוי, שמואס ברע כו', שעל זה אמרו רז"ל ראה הקב"ה בצדיקים שהם מועטים, והפירוש הפשוט, שהו"ע השבועה שמשביעין כל נשמה קודם ירידתה למטה. וטעם הדבר, כי, בנשמת כל איש ישראל ישנו גם הענין דתהי צדיק כפי שהוא מצד בחי' טהורה היא שלמעלה מאתה בראתה, שזהו כפי שהנשמה נמצאת בעולם שכולו טהור, עולם האחדות. ומצד הענין דנוזלים מן לבנון, הרי זה נמשך ומתקשר עם בחי' אתה נפחתה בי, והיינו עי"ז שמשביעין אותו, שנמשך מבחי' בי נשבעתי להיות תשבע כל לשון, שמצד זה נעשה מושבע בכל טוב, למעלה מהמדידה והגבלה שבעולם.

י)א) ומזה מובן גם בענין פדה בשלום נפשי בנוגע למלחמה שבירידת הנשמה להתלבש בגוף ונה"ב, שגם בזה ישנם שני פירושים שהם שני קצוות. הפירוש הפנימי דפדה בשלום נפשי כפי שהוא מצד פנימיות הנשמה, שזוהי העבודה שמצד בחי' יחידה שבנפש, שהיא באופן של שלום, למעלה מהעבודה דשעת צלותא שעת קרבא, שלא שייך כלל מציאות של מלחמה, כי, לא זו בלבד שהרצונות של הגוף ונה"ב נעשו קדושה (שנהפכו לגמרי לטוב, ולכן לא שייך כלל רצון לא טוב), אלא גם העצם של הגוף ונה"ב נעשה כולו קדושה, ובדרך ממילא לא שייך שיהי' איזה רצון ועונג בענין שהוא היפך הקדושה, ועד שלא שייך בזה אפילו ענין של נסיון, כי, ענין של קדושה הוא כולו טוב, כולו רצון וכולו עונג, וענין אחר אינו נראה ונרגש כלל, לא רק מצד נפשו האלקית, אלא גם מצד גופו ונפשו הבהמית. וענין זה שישנו בכל אחד מישראל כפי שהוא בשרשו ומקורו למעלה, נמשך אח"כ עד למטה מטה, ופועל שהענין דנפש כי תחטא הוא היפך טבעו של איש ישראל, אפילו פשוט שבפשוטים, אפילו אלו שלמטה ממדריגת בינונים שעליהם אמרו רשעים מלאים חרטות, ואפילו למטה מזה. וענין זה פועל גם שאצל כל אחד מישראל תהי' העבודה דפדה בשלום נפשי ע"פ דרשת חז"ל דקאי על העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, ועי"ז נעשה פדאני לי ולבני מבין אומות העולם, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.