בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח וער"ח מרחשון, ה'תש"כ.
בלתי מוגה
א. כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר1 שצריכים לחיות עם הזמן, דהיינו עם פרשת השבוע, דיבר אודות פרשת בראשית, באמרו:
פרשת בראשית היא סדרה שמחה ("אַ פריילעכע סדרה"), שהרי הקב"ה ברא עולמות ונבראים, והי' מרוצה, כמ"ש2 "כי טוב". ואע"פ שסוף הסדרה אינו נעים כ"כ, אפרורי במקצת ("אַ ביסל קאַלאַמוטנע"), מ"מ, כללות הסדרה היא שמחה, ובכל קהילות ישראל שבת בראשית הוא ששון ושמחה, כיון שמתחילים לקרוא את התורה מחדש.
ב. ומזה מובן, ששבת בראשית הוא כמו שמחת-תורה:
גם בשמח"ת מתחילים לקרוא את התורה מחדש, כמנהג ישראל שכאשר מסיימים את התורה בתיבות "לעיני כל ישראל", מתחילים מיד לקרוא "בראשית ברא".
וכיון שגדלה מעלת השמחה דשמח"ת [כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז3 שמצד הציווי "מעלין בקודש"4, גדולה השמחה דשמח"ת יותר מהשמחה דחג הסוכות ושמחת בית השואבה שעלי' אמרו5 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו"], ושמחה זו היא מפני שמתחילים לקרוא את התורה מחדש – הרי מובן, שגם בשבת בראשית צריכה להיות השמחה כמו בשמח"ת, ועוד יותר מאשר השמחה דשמח"ת, כיון ש"מעלין בקודש".
וזהו הביאור בדברי רבינו נשיאינו ששבת בראשית בכל קהילות ישראל הוא ששון ושמחה – דלכאורה, ענין השמחה שייך ליום-טוב, "מועדים לשמחה", ואילו שבת ענינו עונג, כמ"ש6 "וקראת לשבת עונג"7 – כי, שבת בראשית הוא בהמשך ואותו ענין כמו שמח"ת, ולכן חלוק מכל שאר השבתות, שמלבד העונג ענינו גם שמחה.
ג. וכיון שדברי צדיקים, ובפרט נשיאי ישראל, הם בדיוק, ובפרט דברים שבכתב ובדפוס – יש לבאר גם דיוק הלשון "ששון ושמחה":
השמחה דשבת בראשית, שהיא באופן ד"מעלין בקודש" – כוללת גם את כל הענינים שלפנ"ז, שהרי "יש בכלל מאתים מנה"8.
וכיון שבימים שלפנ"ז ישנו הן ענין הששון, "ושאבתם מים בששון"9, והן ענין השמחה, שמחת-תורה – יש גם בשבת בראשית "ששון ושמחה".
והענין בזה:
החילוק בין ששון לשמחה הוא10 – שששון הוא מלמעלה למטה, ושמחה היא מלמטה למעלה, כידוע11 בענין הספירות, שששון הוא בספירת היסוד, שהיא סיום עולמות הא"ס, דהיינו מלמעלה למטה, ושמחה היא בספירת המלכות, דהיינו מלמטה למעלה. וזהו גם כללות הענין ד"זמן שמחתנו" (לשון רבים)12 – "ישמח הוי' במעשיו"13, (מלמעלמ"ט) ו"ישמח ישראל בעושיו"14, (מלמטלמ"ע) ושניהם נמשכים בהשמחה דהמטה גופא, והיינו, שבשמחה דהמטה גופא ישנם ב' הענינים דששון ושמחה.
ובזה יובן גם מה שמצינו בגמרא במסכת סוכה15 בסוגיא דשמחת בית השואבה: "הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה, א"ל ששון לשמחה וכו' א"ל שמחה לששון וכו'" – דלכאורה, למאי נפק"מ, "מאי דהוה הוה"16 – שבזה מרומז שבשמחת בית השואבה ישנם ב' הענינים דששון ושמחה, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה.
ויש להוסיף, שכיון שבשבת בראשית ישנה השמחה בכל האופנים, הן ענין הששון והן ענין השמחה, הרי, מצד חיבורם יחד ניתוסף ענין נעלה יותר – אור העולה על כולנה17.
ד. ועוד ענין בזה:
מצד זה ששבת בראשית הוא כמו שמח"ת, ניתוסף עוד חילוק בין שבת בראשית לשאר השבתות (מלבד החילוק הנ"ל בנוגע להוספת ענין השמחה בשבת בראשית) – שבכל שאר השבתות ישנה השייכות דיום השבת לימים שלפניו ולימים שלאחריו18, ואילו שבת בראשית שייך ונוגע לכל ימות השנה, דכיון ששבת בראשית הוא כמו שמח"ת, הרי כשם שבשמח"ת הברכה היא להמשיך את השמחה דשמח"ת על כל השנה כולה, כמו"כ יש להמשיך משבת בראשית על כל השנה כולה, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחה אחרת19, שכפי שנעמדים בשבת בראשית כך נמשך על כל השנה.
והרי מובן שיש חילוק בין טופח סתם לטופח על מנת להטפיח20, שבשביל להיות טופח על מנת להטפיח צריך להיות יותר לחלוחית ומשקה מאשר בטופח סתם. ועד"ז בנדו"ד: כיון שמשבת בראשית צריך להמשיך על כל השנה, צריך להיות בו ריבוי לחלוחית, בכדי שיוכל להיות צינור על כל השנה.
ה. (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
יתן השי"ת שתהי' לנו דעה בינה והשכל, חכמה בינה ודעת, להבין ולידע כיצד לנצל את שבת בראשית באופן שיהי' צינור על כל השנה, להמשיך על כל השנה את הענין ד"ופרצת" – פריצת כל הגדרים, לא רק הגדרים שבדברי הרשות, אלא אפילו הגדרים שבקדושה.
ובאופן שיומשך עוד יותר ממה שנמשך בהכתיבה וחתימה טובה דר"ה ויוהכ"פ – שהרי איתא בגמרא21 "כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת ימים טובים כו'", והיינו, שבשבת ויו"ט יכולים לפעול שיומשך יותר ממה שניתן בר"ה ויוהכ"פ, וכיון ששבת בראשית נוגע לכל השנה, הרי מובן שבשבת בראשית ממשיכים על כל השנה יותר ממה שנמשך בהכתיבה וחתימה טובה – שיהי' באופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"22.
* * *
ו. בנוגע להענין ד"ופרצת" שצריך להיות אצל כל אחד – הרי לכל לראש צריך להיות "ופרצת" בג' העמודים, כמארז"ל23 "על שלשה דברים העולם עומד", הן העולם כפשוטו והן "עולם קטן זה האדם" (כדאיתא במדרש תנחומא24), כמובן גם בפשטות, שאי אפשר שהבנין יהי' בלי גבול ואילו עמודי הבנין יהיו בהגבלה, ולכן בהכרח שיהי' הענין ד"ופרצת" בג' העמודים, ועי"ז יוכל להיות "ופרצת" בכללות העולם, עולם קטן ועולם גדול, שעומד עליהם.
וכבר נתבאר בארוכה ענין "ופרצת" בעמודים דעבודה וגמ"ח25:
בעבודה זו תפלה:
מצד המצות עשה דתפלה – הן הענין דבקשת צרכיו, והן הענין דעבודה שבלב (כמ"ש הרמב"ם26) – הרי ענין התפלה הוא בהגבלה, כי, הענין דבקשת צרכיו הוא רק בשעה שחסר לו דבר מה, וגם הענין דעבודה שבלב הרי זה יכול להיות פעם אחת במשך זמן ממושך (כמובא במפרשי הרמב"ם27);
אמנם, מלבד הענין הפרטי והמוגבל שבתפלה, הרי ידוע מ"ש אדמו"ר הזקן28 שהתפלה היא בדוגמת חוט השדרה שעל ידה נמשך חיות בכל האברים, שזהו ענין הבלי גבול שבתפלה, וכמארז"ל29 "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו", היינו, שכל רגע ביום צריך להיות ממולא בתוכן ענין התפלה, מלשון התקשרות כו'30.
ועד"ז בעמוד דגמילות חסדים, זו צדקה:
מצד המצות עשה דצדקה – ישנו ענין של הגבלה: מעשר, או חומש (מצד תקנת אושא31). אבל ישנו גם ענין הצדקה באופן של בלי גבול, שזהו הענין ד"וחטאך בצדקה פרוק"32 – דכיון שע"י הצדקה מבטלים כל הגזירות ומכפרים על כל החטאים והפגמים שבעניני התומ"צ, הרי בהכרח לומר שענין הצדקה הו"ע כללי, ולכן הצדקה היא ללא הגבלות, כמ"ש33 "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", כמבואר בתניא34.
ז. ועתה יש לבאר גם הענין ד"ופרצת" בעמוד התורה:
לכאורה אפשר לומר, שישנו ענין לימוד התורה כפי שהוא מעשה פרטי, וישנו גם ענין לימוד התורה שעליו אמרו35 "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה", שזהו ענין כללי, כיון שמביא למעשה כל המצוות.
אבל באמת אי אפשר לומר כן, מכמה טעמים:
א) גם ענין הלימוד שמביא לידי מעשה – נכלל במצות תלמוד תורה שנמנית במנין המצוות, ומזה מוכח שאין זה ענין כללי, שהרי ענין כללי אינו נמנה במנין המצוות, כמ"ש הרמב"ם בספר המצוות36.
ב) ענין התלמוד שמביא לידי מעשה – אינו מוכרח שיהי' אצל כל אחד, שכן, כדי לבוא לידי מעשה אין הכרח שהוא בעצמו ילמד את הדין, שהרי יכול להיות שמישהו אחר ילמד את הדין ויכריז בכל הפינות שכך היא ההלכה; ואילו הענין ד"ופרצת" בתורה צריך להיות אצל כל אחד.
ג) גם אם לא יסמוך על הרשכבה"ג או ראשי הסנהדרין, אלא ילמד בעצמו את כל הדינים – הרי זה עדיין ענין שבהגבלה, כפי שמצינו בהלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן37 שיש מציאות שהאדם ילמד את כל התורה כולה (כל מה שצריך לידע למעשה), כיון שצריך לזה משך זמן מסויים, וא"כ, הרי זה ענין שבהגבלה, ולא באופן ד"ופרצת".
אך הענין ד"ופרצת" בתורה הוא – כפי שמצינו בגמרא38 שיש בבנ"י סוג ש"תורתן אומנותן":
מצד החיוב דמצות תלמוד תורה – יכול להיות הסדר ד"הנהג בהם (עם דברי תורה) מנהג דרך ארץ"39, ורק לקבוע עתים לתורה, או אפילו יתירה מזה, לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי39, אבל לא באופן שתורתו אומנותו, שאין לו ענין אחר מלבד התורה.
וענין "ופרצת" בתורה הוא – שמצד רצונו (אף שאינו מחוייב בכך) מעמיד את עצמו בסדר ההנהגה ד"תורתן אומנותן", שכל האומנות שלו אינה אלא התורה, בבחי' בלי גבול.
וע"ד משנת"ל בענין "ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו", שזהו כל ענינו – כן הוא גם בענין התורה, שתורתו אומנותו, שזוהי כל האומנות שלו, וכל רגעיו ועניניו ממולאים בתורה.
אמנם, יש מעלה בענין "ופרצת" שבתורה שמחליף גם את מעלת התפלה, שלכן, מי שתורתו אומנותו פטור מן התפלה38.
ח. ועפ"ז יובן גם המסופר בגמרא40 "רבא חזיי' לרב המנונא דקא מאריך בצלותי', אמר, מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, והוא (רב המנונא) סבר זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד" – דלכאורה אינו מובן:
מצינו בגמרא39 ש"א"ל רבא לרבנן (תלמידיו שבאו ל"ירחי כלה") במטותא מנייכו ביומי ניסן (ימי הקציר) וביומי תשרי (דריכת הגתות והבדים) לא תתחזו קמאי, כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא", היינו, שהורה להם שיעסקו משך זמן בעניני דרך ארץ. ופשיטא שהורה להם שיפסיקו לתפלה. וא"כ, מהי טענתו לרב המנונא "מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה"?!
ואין לומר שטענתו לרב המנונא היתה על אריכות התפלה, דא"כ, מהו המענה שרב המנונא סבר "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד"41.
ט. ויש להוסיף ולבאר בענין מי שתורתו אומנותו שפטור מתפלה (משא"כ מי שאין תורתו אומנותו שצריך להפסיק לתפלה) – דלכאורה אינו מובן:
כיון שתורה היא למעלה מתפלה, שהרי תפלה היא "חיי שעה", כפירוש רש"י: "צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות", ואילו תורה היא "חיי עולם", כמאמר42 "וחיי עולם נטע בתוכנו", בלי גבול – הרי אפילו מי שאין תורתו אומנותו, אלא לומד רק במשך זמן מסויים, צריך להיות פטור מתפלה, שכן, למה לו להקדיש מזמנו עבור "חיי שעה", הגבלה, בה בשעה שיכול להקדיש זמן זה עבור "חיי עולם", בלי גבול?!
ועכצ"ל, שיש מעלה בתפלה לגבי תורה, אלא, שמעלה זו היא רק לגבי תורה סתם, ולא לגבי תורתו אומנותו, כדלקמן.
י. ביאור מעלת התפלה על התורה – יובן ע"ד המבואר43 בענין ב' אופני ההנהגה בעולם, הנהגה נסית והנהגה טבעית, שאף שבהנהגה נסית שהיא באופן של שידוד מערכות הטבע נראית גדולת הבורא בענין הבלי גבול שלמעלה מהגבלת הטבע, מ"מ, יש מעלה יתירה בהנהגה טבעית, שעם היותה בהגבלת הטבע, נראה בה כח הבלי גבול בענין התמידיות, ללא שינויים, כפי שאומרים בתפלה44 "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", היינו, שאע"פ שמעשה בראשית הוא בהגבלה, מ"מ, מחדשו הקב"ה בכל יום וממשיך בו את ענין התמידיות.
ועד"ז היא מעלת התפלה על התורה:
תורה – חכמתו של הקב"ה – היא המשכה מלמעלה, ולכן, אף שגדלה מעלתה בהיותה למעלה מהעולם, בלי גבול, "חיי עולם", אין זה פלא כ"כ שבאה למטה, להיותה המשכה מלמעלה.
ואף שבתורה נאמר45 "ואהי' אצלו גו' שעשועים יום יום גו'", היינו, שגם בהיותה בגדרי הזמן, "יום יום", יש בה הענין דשעשועי המלך בעצמותו, וא"כ, הרי זה כאילו חיבור ב' הפכים, מ"מ, אין זה פלא כ"כ, כיון שהתורה היא המשכה מלמעלה.
משא"כ תפלה – הרי היא ענין של מטה, ועל ידה נפעל לא רק שינוי הטבע שיתרפא החולה כו', אלא גם הענין ד"המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", שזהו ענין של חיבור הפכים בהמטה גופא, ע"ד הענין ד"מקום ארון אינו מן המדה"46, שבהמטה גופא הי' חיבור ב' הפכים, שעם היות הארון במדידה, "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו"47, מ"מ, מקום הארון אינו מן המדה, בלי גבול.
יא. אמנם, מעלה הנ"ל שבתפלה היא רק לגבי תורה סתם, אבל לא לגבי תורתו אומנותו, שאז הוא פטור מן התפלה:
כאשר לימוד התורה הוא באופן שתורתו אומנותו, הרי ענין הבלי גבול הוא לא רק מצד התורה (המשכה מלמעלה), אלא גם מצד האדם, שהתורה היא האומנות שלו, והיינו, שעם היותו נברא ומוגבל, מ"מ, יש אצלו ענין התורה באופן של בלי גבול.
ונמצא, שבענין תורתו אומנותו ישנו למטה חיבור ההפכים דגבול ובלי גבול, ולכן מי שתורתו אומנותו הרי הוא פטור מתפלה, כיון שבתורה גופא ישנם ב' המעלות, הן המעלה דחיי עולם, והן המעלה דחיבור הפכים למטה כמו בתפלה.
יב. והנה, ענין "ופרצת" שבתורה, תורתו אומנותו, צריך להיות לא רק בגליא דתורה, אלא גם בפנימיות התורה:
ובהקדים – שבענין הבלי גבול יש ב' אופנים: (א) כל חלק בפני עצמו הוא מוגבל, אלא שישנו ריבוי בלתי מוגבל של חלקים מוגבלים, וע"ד מארז"ל48 "כתוב אחד49 אומר אלף אלפים ישמשוני' .. וכתוב אחד50 אומר היש מספר לגדודיו", ומשני, "אלף אלפים ישמשוני' מספר גדוד אחד, ולגדודיו אין מספר". (ב) גם כל חלק בפני עצמו הוא בלתי מוגבל51.
[ובזה יובן מ"ש אדמו"ר הזקן52 בפירוש המאמר53 "יום שכולו ארוך", "שגם מתחלתו הוא ארוך" – כי, הפירוש הפשוט הוא שהיום נמשך בריבוי בלתי מוגבל, אבל כל רגע ושעה שבו הם מוגבלים, והיינו, שזהו קיבוץ של ריבוי חלקים מוגבלים, ולכן מבאר "שגם מתחלתו הוא ארוך", היינו, שכל החלקים שבו הם בעצם ענינים בלתי מוגבלים].
וזהו החידוש דתורתו אומנותו בפנימיות התורה לגבי תורתו אומנותו בגליא דתורה – כי, בגליא דתורה, הרי כל הלכה וסוגיא היא ענין מוגבל, אלא שמצד הענין דתורתו אומנותו נעשה בזה ריבוי בלתי מוגבל; ואילו אמיתית ענין "ופרצת" הוא שכל חלק גופא הוא בלתי מוגבל, שזהו בפנימיות התורה דוקא.
וע"י פנימיות התורה הרי זה מאיר גם בנגלה דתורה, וכמבואר בקונטרס עץ החיים54 כיצד הפנימיות פועלת גם בהגליא, וכמאמר חז"ל55 "עירבת לי בהן קב חומטין", היינו, שנעשה מעורב לגמרי, כך, שבכל חלק מהגליא ישנה פעולת הפנימיות, ועי"ז נעשה גם בגליא דתורה אמיתית הענין ד"ופרצת".
וכאמור לעיל, ע"י "ופרצת" בג' העמודים דתורה עבודה וגמ"ח, נעשה "ופרצת" בכללות העולם קטן, ועי"ז גם בעולם גדול, כך, שבכל מקום יהי' "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"22.
* * *
יג. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה בראשית ברא.
* * *
יד. כבר דובר בהתוועדויות שלפנ"ז56 אודות מאתיים שנה להילולא דהבעש"ט, ודובר גם אודות הספר צוואת הריב"ש, ונתבארו57 השורות הראשונות שבו ע"פ תורת חב"ד, כאמור, שפנימיות עתיק לוקחים מפנימיות אבא.
ובהמשך לזה יש לבאר עתה סיום הפיסקא: "שלא יניח שום יום מעשיית מצוה הן קלה הן חמורה, וסימנך הוי זהיר במצוה קלה [כבחמורה], פי' זהיר מלשון והמשכילים יזהירו, ר"ל הנשמה תזהיר ותאיר ממצוה קלה כבחמורה, כי רחמנא ליבא בעי".
[הביאור בזה – שכללות העבודה צריכה להיות בגדרי הזמן58, שהו"ע "בא בימים"59, ימים שלמים, שלכן "לא יניח שום יום מעשיית מצוה", ובאופן שגם במצוה קלה צריך להיות כל האור הבלי גבול (כשם שגם בכלי קטן מאיר כל האור כמו שהוא60) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ד ע' 1193 ואילך].
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)
זהו סיום הפיסקא הראשונה שבצוואת הריב"ש, ובזה מסיימים גם את ההתוועדות האחרונה של חודש תשרי – חודש שכל הענינים שבו הם ענינים כלליים על כל השנה61, ובהתאם לכך, צריכים לקחת על כל השנה את כל ההוראות הנ"ל מספר צוואת הריב"ש כפי שנתבארו בתורת חסידות חב"ד, מצד הענין דפנימיות אבא פנימיות עתיק.
ומזה באים לפיסקא הב', שהתחלתה: "שויתי ה' לנגדי תמיד62, שויתי לשון השתוות וכו'", היינו, שכל הענינים הם אצלו בהשתוות, מצד זה ש"הוי' לנגדי תמיד" – לא אלקים בגימטריא הטבע63, אלא הוי' שלמעלה מהטבע, וענין זה ממשיכים ומגלים גם בשם אלקים, כמדובר לעיל בהמאמר64 בפירוש "בראשית ברא אלקים"65, שצריכים להבריא את שם אלקים, עי"ז שמגלים את התוכיות והפנימיות שבו – "הוי' הוא האלקים"66, שנמשך בהטבע הענין שלמעלה מהטבע.
*
טו. עתה, לאחרי שבת בראשית, מתחיל "ויעקב הלך לדרכו"67.
לפעמים מבואר שענין זה מתחיל מיד לאחרי שמח"ת, אבל, גם שבת בראשית הוא אותו ענין כמו שמח"ת, כנ"ל.
יתן השי"ת שיהי' "ויעקב הלך לדרכו" – דרך הוי', ובאופן של ששון ושמחה, והיינו, שהששון ושמחה דשבת בראשית יומשך על כל השנה בעניני תומ"צ, ועי"ז יומשך הששון ושמחה גם בענינים הגשמיים, בבני חיי ומזוני רויחי.
הוסיפו תגובה