בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ב.

בלתי מוגה

א. כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אני לדודי ודודי לי.

* * *

ב. האמור לעיל (בהמאמר1) אודות כללות העבודה באופן של חיבור הנשמה והגוף דוקא, הוא גם ענין של נחמה – כלשון רבינו הזקן בתניא2: "ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושי'" – בנוגע לכללות ירידת הנשמה בגוף.

דהנה, קודם ירידתה למטה והתלבשותה בגוף, היתה הנשמה בדרגא נעלית ביותר – "חצובה מתחת כסא הכבוד" (כלשון חז"ל3).

ויתירה מזה – כפי שיודעים אלה שלמדו ספרי מוסר ובפרט ספרי חסידות שהנשמה היא למעלה מהדרגא ד"חצובה מתחת כסא הכבוד" שנתפרשה בנגלה דתורה, שכן, דרגא זו היא אינה אלא לאחרי שהנשמה נעשית כבר בבחינת "נברא", שעז"נ4 "אתה בראתה"5, ואילו בשרשה, הרי היא בבחינת "טהורה היא", דקאי על דרגת הנשמה כפי שהיא בעולם האצילות6,

ולמעלה מזה – "נשמה שנתת בי", דקאי על דרגת הנשמה שלמעלה גם מבחינת "טהורה היא",

ולמעלה מזה7 – דרגת הנשמה שעלי' נאמר8 "ישראל עלו במחשבה", ובמחשבה גופא – "עלו במחשבה", במדריגה הכי נעלית שבמחשבה (כפי שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר גם במאמרי חג הפסח9 פרטי המדריגות במחשבה),

ועד שנשמות ישראל מושרשות בעצמות ממש, ושם גופא מושרשות נש"י בעומק יותר ("טיפער") מהתורה10.

ומדרגא נעלית זו ירדה הנשמה למטה11: תחילה היא הירידה לבחי' "אתה בראתה", ואח"כ "אתה יצרתה", ואח"כ "אתה נפחתה בי", ושם צריך להיות "ואתה משמרה בקרבי", ולאחרי כל זה אמרו חז"ל12 "הלואי שתהא יציאתך מן העולם (בלא חטא) כביאתך לעולם"!...

ובפרט כשמתבונן באופן הנהגתו למטה – שגם כאשר הנהגתו בכל הענינים דמחשבה דיבור ומעשה היא כדבעי, ע"פ שולחן-ערוך, הרי סוף-סוף רק מיעוט זמנו (או רק מיעוטא דמיעוטא) מוקדש לענינים רוחניים, ואילו במשך רוב הזמן, רוב שנותיו, עסוק הוא בענינים גשמיים, אכילה ושתי', שינה וכדומה.

וגם כאשר התעסקותו בענינים גשמיים אינה אלא כפי המוכרח ע"פ תורה, שהתורה פוסקת13 שהאדם מוכרח לישן פעם אחת בשלשה ימים... ומוכרח לאכול פעם אחת בשבעה ימים... וגם זה עושה הוא (לא כדי למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית, ואפילו לא לצורך קיום גופו, אלא) לשם שמים, כדי שבעוד שעה (וכיו"ב) יוכל להתפלל או ללמוד בכח אכילה ההיא – הרי סוף-סוף עוסק הוא בענינים גשמיים – אמנם לא ענינים חומריים, אבל עכ"פ ענינים גשמיים שהם מקליפת נוגה14 – ענינים כאלה שהנשמה מצד עצמה אינה שייכת אליהם כלל, ואילו עתה, בירידתה למטה, עוסק הוא בהם, ולא עוד אלא שנהנה מהם (שלכן חייב לברך עליהם), שכן, אף שכוונתו לשם שמים, הרי סוף-סוף מרגיש הוא (לא כו'15, אלא) את ההנאה והתענוג ("דעם געשמאַק") שבדברים הגשמיים!

ועאכו"כ אם יתכן שנכשל פעם כו'15 – אזי מונח הוא ("ליגט ער דאָך") לא רק בענינים של קליפת נוגה, אלא גם בענינים של שלש קליפות הטמאות לגמרי!...

וא"כ, כשמתבונן במעמדו ומצבו עתה ביחס למעמד ומצב נשמתו קודם ירידתה למטה – יכול ליפול רוחו בקרבו ("קען ער דאָך אַראָפּפאַלן באַ זיך").

– הנה על זה כותב רבינו הזקן: "ותהי זאת נחמתם לנחמם בכפליים לתושי'".

ג. ותוכן ה"נחמה" – כמדובר לעיל (בהמאמר) שתכלית הכוונה היא שהנשמה והגוף לא יהיו נבדלים ונפרדים זמ"ז, שאז הנשמה אינה שייכת אל הגוף, כך שהנשמה יכולה להתעורר בהתפעלות לאלקות, "און צום גוף האָט דאָס קיין שייכות ניט"... אלא, צריכים לקשר ולחבר את עבודת הנשמה עם הגוף, שגם הגוף יתעלה עם הנשמה, שכן, תכלית הכוונה היא בהגוף דוקא.

– כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שהיו אומרים אודות הנסיעה ברכבת במדינת איטליא – באותם שנים שקנתה לה "שם" בבלתי-סדר ("אַ געוואַלדיקער בלתי סדר") – שהנוסעים היו ממתינים במקומותיהם בקרונות הרכבת, והכל הי' מוכן לנסיעה, ה"קטר" ("דער פּאַראַוואָז", "לאָקאָמאָטיוו") עם הגחלים, המים, ושאר הדברים הדרושים, "עס האָט געבּרענט אַ פייער, עס האָבן געפליען פונקען, עס האָט זיך געטומלט"... אך דא עקא: ה"קטר", לא הי' מחובר אל הקרונות, כך שהקטר צפר ונסע לדרכו, ואילו הנוסעים שישבו בקרונות הרכבת, לא זזו ממקומם!... ודוגמתו בנמשל, שצריכים לקשר ולחבר ("צוטשעפּען") את עבודת הנשמה עם הגוף, שגם הגוף "יסע" ויתעלה עם הנשמה ("דער גוף זאָל אויך מיטפאָרן")16.

ונקודת הענין – שלאמיתו של דבר אין התחלקות בין הנשמה והגוף, רוחניות וגשמיות, כיון שגם מציאות הגשמיות היא אלקות, ובמילא, גם בשעה שהאדם מתעסק בדברים גשמיים, קשור הוא עם עצמות ומהות א"ס ב"ה כמו בשעה שמתעסק בענינים רוחניים.

ד. ענין זה מודגש גם בסדר התפלה17:

ובהקדמה – שהתחלת היום היא באמירת "מודה אני" מיד כשניעור משנתו18, שזוהי הודאה כללית שמקפת את הראש והרגל בשוה, אלא, שאינה שייכת להשגה וכחות פנימיים.

ולאח"ז מתחיל סדר התפלה – "הודו להוי'", פסוקי דזמרה, ברכות קריאת-שמע, ק"ש, שמונה עשרה – שזה סדר העבודה ששייך לכחות פנימיים.

אמנם, עבודה זו היא באופן של השגה בלבד, והביטול אינו אלא ביטול היש בלבד.

ותכלית הכוונה – שלאחרי שהאדם עובר ("ער גייט דורך") כל סדר התפלה בכל כחות הפנימיים, יבוא לבחינת ביטול עצמי, שמקיף את הראש והרגל בשוה, – שזהו"ע דנפילת אפים (שלאחרי שמו"ע), שהוא ביטול עצמי, בדוגמת הביטול ד"מודה אני", אלא, שהביטול ד"מודה אני" הוא לפני שהאדם שייך לבחינת הפנימיות, ואילו הביטול דנפילת אפים הוא לאחרי כללות העבודה בכחות הפנימיים, שפועל בהם גופא ביטול עצמי, שמקיף את הראש והרגל בשוה (בדוגמת הביטול ד"מודה אני").

וכאשר האדם עובר ופועל ("ער טוט-דורך") את כל סדר התפלה בכל כחותיו הפנימיים, ולאח"ז מגיע לביטול עצמי שמקיף את הראש והרגל בשוה – שוב לא קיים אצלו הבדל בין רוחניות וגשמיות, כיון שרואה שגם מציאות הגשמיות היא אלקות.

ה. ויש להוסיף ולבאר ההוראה והבחינה לכך שגם בעת ההתעסקות בדברים גשמיים ה"ה קשור עם אלקות:

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר בשם חסידים הראשונים19, שההבדל בין גשמיות ורוחניות אינו אלא בהגשמיות שלו ("אייגענע גשמיות"), שההתעסקות בגשמיות היא מצד הנאת הגוף, ואילו ההתעסקות ברוחניות היא מצד הנשמה, אבל בנוגע לגשמיות של הזולת ("יענעם'ס גשמיות") – שבזה אין אצלו הנאת הגוף – אין חילוק בין גשמיות לרוחניות.

ומזה מובן, שכאשר יהודי מתעסק בהגשמיות של הזולת מתוך חיות, ובאותה חיות ("מיט דעם זעלבן חיות") שמתעסק עם הגשמיות (או הרוחניות) שלו – הרי זו הוכחה שגם הגשמיות שלו היא אלקות, היינו, שאין אצלו חילוק בין גשמיות לרוחניות, כיון שגם הגשמיות שלו אינה מצד הנאת הגוף, כמו הגשמיות של הזולת שבודאי אינה מצד הנאת הגוף (שהרי הגוף שלו לא נהנה מהגשמיות של הזולת), כיון שנרגש אצלו שגם הגשמיות היא אלקות.

ו. וזהו הטעם להנהגה שמצינו אצל רבותינו נשיאינו בכלל (ובזמן האחרון בפרט20) שהשתדלו בנוגע לעשיית טובה ליהודי בגשמיות, ותבעו מהמקושרים והשייכים אליהם שיתעסקו בהגשמיות של זולתם באותה חיות שמתעסקים בהגשמיות שלהם – כי:

ככל שהזמן הולך ונמשך ("אַלץ וואָס ווייטער") – הולכים ומתקרבים יותר לביאת המשיח, שאז לא יהי' הבדל בין גשמיות ורוחניות, כיון שיראו בגלוי שגם מציאות הגשמיות היא אלקות, כמ"ש21 "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר גו'", היינו, שגם הבשר הגשמי יראה אלקות22.

ולכן, בתור הכנה לימות המשיח, השתדלו רבותינו נשיאינו בענין ההתעסקות בהגשמיות של הזולת, כאמור, שבענין זה מתבטא שלילת החילוק בין גשמיות לרוחניות.

* * *

ז. פרשת23 השבוע שקוראים בתורה בשבת, יש לה שייכות עם הזמן בו היא נקראת24, וכידוע25 פתגם רבינו בשם אדמו"ר הזקן (בעל התניא והשולחן ערוך): צריך לחיות "לפי הזמן", כלומר, לפי תוכן פרשת השבוע.

הגם אשר לכאורה משתייכת פרשת השבוע להימים הקודמים להשבת, שכן מתחילין בקריאתה בתפלת המנחה שלפני'. אבל באמת יש לפרשת השבוע שייכות גם לימים שלאחרי השבת, באשר השפעת השבת נמשכת גם לימות השבוע שלאחרי'26.

השייכות שיש לשבת עם הימים שלאחרי', הנה בפרטיות, הוא עם שלשת הימים שאחרי השבת, היינו עד יום ד', שלכן מבדילין על הכוס עד יום ד'27, אם שכח ולא הבדיל מקודם. ובכללות, יש להשבת שייכות עם כל ימות השבוע שלאחרי'28.

נוסף על זה, שבת מברכים החודש, המביאה ברכה והמשכה לכל החודש29. וכן הוא בנוגע לקריאת התורה בשבת זו – שיש לה שייכות להבא, לכל החודש כולו.

ח. יש שייכות30 שהיא רק במקצת, ויש שייכות מרובה יותר, ויש שייכות שהיא – לגמרי.

בקריאת התורה בשבת זו דהאי שתא, הנה פרשת שמיטה שקראנו היום יש לה שייכות יתירה לזמננו.

בכל שנה קוראים בשבת מברכים חודש אלול (או31 ראש חודש אלול) את פרשת ראה, ובמילא גם פרשת השמיטה שבה. אבל בשנה זו יש לפרשה זו שייכות יתירה, כיון ששנה זו היא שנת השמיטה, כפסק ההלכה.

ט. כבר דובר32, עפ"י האמור בשל"ה33, אשר התורה מדברת בעליונים ורומזת בתחתונים, זאת אומרת, אשר כל ענין שבתורה הוא כמו שהוא ברוחניות ובענינים רוחניים, ובדרך השתלשלות ירד ונשתלשל גם בגשמיות, בנגלה שבתורה כפשוטו.

כמו שהוא בכל הענינים שבתורה, כן הוא גם בהנוגע לדיני שמיטה. דינים אלו ישנם כמו שהם ברוחניות, היינו בעולמות עליונים, וגם למטה בעבודה בנפש האדם, ובדרך השתלשלות ירדו ונשתלשלו בגשמיות כפשוטם.

בכדי להבין דיני שמיטה כפי שהם ברוחניות, ובעיקר בענינים הנוגעים לנו ביחוד, בעבודה בנפש האדם – הנה, אילו זכינו, היינו יודעים את הענין כמו שהוא ברוחניות, וממנו היינו למדים איך הוא בגשמיות34, אבל כיון שלא זכו, צריך ללמוד הענין כמו שהוא בגשמיות, וממנו נלמד איך הוא ברוחניות.

י. בדיני שמיטה, הנה ענינם בכללות הוא כי שנת השמיטה משמטת כל החובות. ושני דינים עקריים בזה:

א) זמן השמיטה – ששמיטת כספים היא בסוף השנה35, ברגע אחרון של השנה, ובמילא משמטת גם החובות שלוו בשנת השמיטה עצמה.

ב) המוסר שטרותיו לבית-דין אין שמיטה חלה עליהם36. וזהו יסוד תקנת פרוזבול37: כשראו חכמים שבני אדם נמנעים מלהלוות איש לרעהו מיראת הפסד החוב בשנת השמיטה, תקנו פרוזבול, אשר אז לא חלה עליו שמיטה, כיון שפרוזבול ענינו מסירת שטרותיו לבית-דין38.

וכמו שהוא בגשמיות, היינו ששנת השמיטה משמטת החובות, על פי שני הפרטים העקריים הנ"ל, כן ישנם כל הענינים ברוחניות ובעבודת האדם. ויתבאר להלן.

יא. איתא במשנה אבות39: "החנות פתוחה והחנוני מקיף והפנקס פתוח והיד כותבת וכל הרוצה ללוות יבוא וילוה".

הבורא יתברך נותן לכל אדם מישראל כחות ואפשריות לבני חיי ומזוני רויחי – הכל בתור הלואה, "כל הרוצה ללוות יבוא וילוה". והשי"ת גובה הלואה זו, כמארז"ל40 "גבי דילי'", כי "הפנקס פתוח", והחנוני נאמן על פנקסו41.

– יש אשר, על פי היתר עסקא, גובין יותר ממה שהלוו, וכמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה טעמה כי טוב סחרה, ה'תש"ט42. –

זאת אומרת, אשר השי"ת משפיע לישראל בני חיי ומזוני רויחי מידו הרחבה, והשפעה זו נקראת הלואה – והלואה תרתי משמע:

א) מלוה להוצאה ניתנה43, שלא כשאלה. כי בשאלה חייב השואל להשיב השאלה בעין, משא"כ מלוה להוצאה ניתנה, כלומר, שכל הענינים שמשפיע השי"ת ניתנו להוצאה בפועל.

ב) מלוה צריך פרעון, שלא כמתנה. מצד זה שישראל הם בניו יחידיו של הקב"ה44, לא רצה אשר השפעתו תהי' בדרך "נהמא דכסופא"45, אלא בתור הלואה.

ופרעון החוב, צריך להיות כדוגמת וענין ההשפעה, כל השפעה לפי ענינה: כשהשי"ת משפיע בנים – הפרעון הוא מה שמחנכם בדרך התורה והמצוות, כרצון הבורא יתברך. כשהשי"ת משפיע חיים ארוכים וחיים בריאים ושלימים – צריך לזכור כי "ימים יוצרו ולא אחד בהם"46, בל יעבור יום אחד לבטלה; כל יום ויום צריך להיות מלא וגדוש תוכן המתאים לו על פי שולחן ערוך. כשהשי"ת משפיע מזוני רויחי – צריך לתת מעשר או חומש לצדקה. "מלוה ה' חונן דל"47. ובגלל זאת משפיע השי"ת ברכה בשאר ארבעת החלקים, כדי שהחלק החמישי יגדל יותר48.

יב. אבל, גלוי וידוע לפני השי"ת מהות הלוה, כי צריך להלוותו ולהוסיף להלוותו, ולבסוף לא תמיד יוכל הלוה לסלק את חובו,

לפיכך נתן (הקב"ה) לישראל שנת השמיטה, המשמטת כל החובות.

ענינה של שמיטה הוא כמו שנאמר49 "ושבתה הארץ שבת להוי'", כלומר, שביתה והפסקה מארציות וחומריות כדי להידבק בהוי', בדוגמת לעתיד לבוא – "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"50.

הפסקה ממהותו הקודם ולהיות לאיש אחר – זהו משמט החובות הקודמים51.

יג. סוחר, יש לו זמנים קבועים לעשות בהם חשבונותיו, כדי לדעת מצב עסקיו. אם יעסוק בחשבונות תמיד לא יבוא לידי מסחר. אלא – בגמר היום עושה סך הכל ממסחריו שבו ביום, בסוף השבוע, בסוף החודש – עושה חשבון מעסקיו שבאותו זמן. ובסוף השנה – חשבון כללי ממסחרו במשך כל השנה52.

כן הוא גם ברוחניות. בכל יום53 צריך לעשות חשבון הנפש בקריאת שמע שעל המטה על מעשי היום; בערב שבת54 – על השבוע; בערב ראש חודש – על החודש. כל זה הוא חשבון פרטי, חודש אלול הוא חודש החשבון, בו עושים חשבון כללי, מכללות מעמדו ומצבו במשך כל השנה כולה52.

– חשבונו של חודש אלול עצמו, הוא, כמאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר55: י"ב יום אשר מיום ח"י אלול עד ראש השנה צריך לעשות בהם חשבון השנה העברה, יום לחודש יום לחודש, ובערב ראש השנה הוא יום חשבון חודש אלול –

כשעושה חשבון הכללי ורואה אשר לוה וחזר ולוה ואפילו בשנת השמיטה, לא די שלא סילק חובותיו של שנים הקודמות, אלא עוד הוסיף חובות בשנה זו – הרי נופל הוא ברוחו ואומר נואש ח"ו.

לפיכך באה התורה ופוסקת: שביעית משמטת בסופה, ברגע אחרון שלה. ויש לו עוד פנאי להשתדל לשמט חובותיו מהשנים הראשונות ומשנת השמיטה גופא.

ברם רוצים חכמינו ז"ל, וכל אדם עליו להתאמץ לעשות כן – לסלק חובותיו, ולא לסמוך על השמיטה לשמטם, וכמאמר המשנה56: "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו". אבל, לכל הפחות צריך להשתדל, אם אין לו במה לשלם, אשר שביעית תשמט חובותיו57.

יד. בכדי ששביעית תשמט החובות, צריך להוציאם מהבית דין של מעלה, כי, כנ"ל, המוסר שטרותיו לבית דין אין שביעית משמטת אותם. עליו להשתדל אשר יבואו עניניו לפני ה"יחיד" – הבורא יתברך, יחידו של עולם.

עליו להשתדל אשר לא יתנהגו עמו מלמעלה על פי דין, אלא לצאת מהגבלות מידת הדין, אשר אז אין לו דין ודברים עם הבית-דין של מעלה, אלא עם הבורא יתברך עצמו, ובמילא יושמטו כל חובותיו.

וזהו ג"כ אחד מהענינים במה שאומרים אנו בתחלת סליחות: "לך ה' הצדקה ולנו בשת הפנים גו'58 ולא במעשים באנו לפניך" – כיון ש"לנו בושת הפנים", הרי מוכרח להיות "לך ה' הצדקה", שלא יתנהגו עמנו על פי שורת הדין של בית דין של מעלה, אלא השי"ת ישתמש במדת הצדקה שלו, ומלפניו – יחידו של עולם – יצא משפטנו59.

טו. מדותיו של הקב"ה הן מדה כנגד מדה60, ולכן, כדי לפעול שיתנהגו עמו שלא על פי דין, שלא ימצאו עניניו בבית דין של מעלה, אלא יתנהגו עמו לפנים משורת הדין, ומלפניך61, דוקא, משפטו יצא, מלפני יחידו של עולם – צריך גם הוא, בחייו ובהנהגותיו, לצאת ממדת הדין וההגבלה, מסדר ההשתלשלות שלו, ולייחד כל עניניו עם יחידו של עולם.

שלשה עמודי עולם הם. על שלשה דברים העולם – העולם הגדול, והעולם הקטן זה האדם62 – עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים63. צריך איפוא להשתדל לייחד כל שלשת הענינים ישר עם יחידו של עולם:

צדקה – קו דגמילות חסדים – ליתן לפנים משורת הדין, מבלי להתחשב עם חשבונות של מעשר וחומש שעל פי דין64; צריך לעזור לבן ישראל או בת ישראל הנצרכים בלי הגבלות. ובפרט מצד ההתאחדות של יחידה שבנפשו הוא עם יחידה שבנפש הזולת65.

תפלה – קו העבודה – יתפלל לא על צרכיו הגשמיים מצד עצמם, אלא66 שתנתן לו מנוחה מדאגות וטרדות בכדי שיוכל לקיים ציווי יחידו של עולם, ולמלא השליחות של ירידת נשמתו למטה.

תורה – ילמד לא כדי להראות שתורתו מרובה משל חברו, גם לא לרוות תשוקתו לשכל וחכמה, שהרי התורה "היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים"67, ואפילו לא כדי לידע את המעשה אשר יעשה, כי, כל זה הוא מדידה וסדר השתלשלות68, לימוד לשם תכלית, לוּ יהי תכלית נעלה ביותר,

אלא לימודו יהי' לקיים מצות הוי' אחד אשר נתן לנו תורה אחת.

אם ככה יעשה, יוצא הוא מגדר מדידה וסדר השתלשלות, אינו עומד עוד בבית דין של מעלה. "חבוקה ודבוקה בך כו' יחידה ליחדך"69, ברשות יחידו של עולם.

ואז נשמטים כל חובותיו.

ומכיון שאין עליו עוד חובות – שוב נאמן הוא, ונותנים לו מכאן ולהבא הלואה בכל המצטרך.

טז. הבחורים הלומדים או נואמים בבתי כנסיות, גם הרבנים שובי"ם וסתם בעלי-בתים – עליהם למסור הענין הנ"ל ברבים בבתי הכנסת.

אשתקד נמסר ענין ערי מקלט70, ותקותי שנקלטו הדברים והביאו תועלת. עתה בשנת השמיטה ימסרו ענין שמיטה, ובטח גם זה יביא תועלת.

אין להרבות בדברים; ימסרו בקיצור נקודות אלו:

א) השי"ת משפיע לכל אדם בישראל, מידו הרחבה, בני חיי ומזוני רויחי, והשפעה זו היא בתורת הלואה, זאת אומרת, שצריך לפרוע הלואה (השפעה) זו על ידי: חינוך כשר של הבנים והבנות, סדר חיים מתאים לתורה ומצוות, צדקה מההכנסה כרצון הבורא יתברך.

ב) כל מי שלא שילם חובו – נותן השי"ת שנת השמיטה שהיא משמטת החובות, הן החובות מהשנים הקודמות, הן החובות משנת השמיטה גופא.

ג) אבל, בכדי אשר השביעית תהא משמטת, צריך להוציא עניניו מרשותו של בית דין של מעלה, ולמסור כל החובות להשי"ת בעצמו, יחידו של עולם.

ד) את זה יפעול על ידי שיתנהג בעצמו לפנים משורת הדין בכל שלשת הקוין דתורה עבודה וגמילות חסדים, בכוונה יחידה – שיזכה למלא רצון יחידו של עולם.

ה) מי שעדיין לא הגיע לכך, לא יתייאש ח"ו, באשר רגע אחרון של שמיטה הוא המשמט. בשעתא חדא ברגעא חדא71 יכול לעשות תשובה, "ושבת72 עד ה' אלקיך"73, אשר הוא יתברך דוקא משמט כל החובות, והוא דוקא74 הנותן לשנה הבאה בני חיי ומזוני רויחי, כתיבה וחתימה טובה, בטוב הנראה והנגלה.