"אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו', ג').

בכל מערכת יחסים, יש פעמים שה"זכר", או הצד הנותן, לוקח יוזמה, ויש פעמים שה"נקבה", או הצד המקבל, הוא הראשון להביע רגשות ולעורר את רגשותיו של בן הזוג.

השאלה מי לוקח את היוזמה היא בעלת השפעה עמוקה על טיבם של היחסים. משום שאף על פי שהתוצאה הסופית היא ששני הצדדים מביעים את אהבתם זה לזה, הצד היוזם הוא שיקבע את סוג התגובה של האחר. כאשר היוזמה היא מן הצד הנותן, התגובה שמתעוררת אצל המקבל תהיה בהתאם תגובה "גברית"; בעוד שאם היוזמה היתה מן הצד המקבל, תגובת הנותן תהיה אף היא מטבעה "נקבית", משום שהיא תושפע ותעוצב על ידי המקור שעורר אותה.

בשיר השירים, החוקר את היחס שבין ה' לעם ישראל באמצעות המטאפורה של אהבה בין חתן וכלה, אנו מוצאים ביטויי אהבה הן של יוזמה "גברית" והן של יוזמה "נשית". בפסוק אחד מצהירה הכלה: "דודי לי ואני לו" (שיר השירים ב', ט"ז). בפסוק אחר היא אומרת: אני לדודי ודודי לי" (שיר השירים ו', ג').

ישנם זמנים שהבורא מציף אותנו באהבה וחסד, ומעורר בנו תגובה דומה ("דודי לי ואני לדודי"). אך ישנם גם זמנים שבהם היוזמה באה מצידנו, ואנו מביעים את אהבתנו ומסירותנו לקב"ה, למרות ריחוקו לכאורה מאיתנו, ובכך מעוררים בו את האהבה אלינו ("אני לדודי ודודי לי").

ניתן לטעון, שהאהבה ביוזמתו של הקב"ה מייצרת אהבה עילאית ונשגבת יותר מאשר האהבה יזומה על ידינו. כאשר ההתעוררות הראשונית באה מצד הקב"ה, זוהי אהבה אינסופית ומרוממת כמו המקור שלה, והיא מעוררת בנו רגשות שלעולם לא היינו מייצרים בעצמנו. למרות זאת, אהבה כזו לא תהיה שלנו באמת. הוצפנו במשהו שהוא גדול ונשגב מאיתנו, ותגובתנו היא בהתאם, גדולה יותר מן החיים, והקשר שלה למצבנו הטבעי הוא קטן ביותר.

מצד שני, האהבה שאנו מייצרים מצידנו יתכן שהיא פחות מרשימה ומפוארת, אך היא עמוקה ואמיתית יותר. זוהי אהבה חיונית – אהבה שבאה מבפנים ומבטאת את הכמיהות העמוקות ביותר שלנו. וכאשר אנו מעוררים אהבה כזו בעצמנו, השם מגיב כך שהוא מראה לנו אהבה אינטימית, שלמה, מלאת חסד – אהבה המחבקת אותנו כפי שאנחנו, ולא מעבירה אותנו לשיאי רוחניות ונשגבות שהיא אהבה עילאית אך מנוכרת.

ראשי התיבות

חודש אלול הוא זמן לקרבה מיוחדת בין החתן – ה' לבין הכלה – ישראל. הדבר נרמז באותיות הראשונות של הפסוק "אני לדודי ודודי לי" – ראשי תיבות אלול.

משמעותית ביותר היא העובדה שראשי התיבות אלו"ל נובעים דווקא מן הפסוק המתאר את האהבה שנוצרה בעקבות יוזמתה של הכלה (אני לדודי) ולא מן הפסוק שמבטא את האהבה ביוזמתו של החתן. מפני שלמרות הייעוד שלו כחודש של קרבה מיוחדת בין הקב"ה לאדם, אלול הוא חודש רגיל ביותר, ובאופן בולט נעדר כל חג או יום קדוש. במילים אחרות, אלול איננו הזמן שבו אנחנו מרוממים מן השגרה היומיומית למצבים רוחניים יותר כמו בימי חגים; להפך, זהו זמן שבו אנו נשארים בסביבתנו הטבעית כיצורים חומריים החיים חיים חומריים.

כמו כן, חודש אלול - מזלו בתולה, ככלה - חודש של הכלה. אלול הוא זמן שבו היוזמה באה מצידנו, והתגובה האלוקית לאהבה שלנו היא כזו שמתייחסת אלינו כיצורים חומריים וסופיים ומחבקת את האישיות והעצמי הטבעיים שלנו.