אני לדודי, ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ב

בס"ד. ש"פ ראה, מבה"ח אלול, ה'תשי"ב

(הנחה בלתי מוגה)

אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים1, וידוע דאני לדודי ודודי לי ר"ת אלול2, וסופי תיבות ד' יודי"ן, כנגד מ' יום שמר"ח אלול עד יום הכיפורים3, שביוהכ"פ הוא גמר הסליחה ומחילה וכפרה שע"י עבודת התשובה דחודש אלול, ונמצא דהן הר"ת והן הס"ת דאני לדודי ודודי לי רומזים על חודש אלול. והנה, כללות העבודה דחודש אלול שהיא עבודת התשובה היא בדרך העלאה מלמטה למעלה4, שזהו אומרו אני לדודי (תחילה ואח"כ) ודודי לי. דהנה, לעיל מיני' כתיב5 דודי לי (ואח"כ) ואני לו, שזהו מלמעלה למטה6, שע"י אתערותא דלעילא באה אתערותא דלתתא, אבל בענין עבודת חודש אלול נאמר אני לדודי ודודי לי, שזהו מלמטה למעלה, שע"י אתערותא דלתתא נמשכת אתערותא דלעילא. ומסיים בכתוב, הרועה בשושנים, דהפירוש הפשוט הוא שבזה מתאר בחי' דודי לי, שהוא הרועה בשושנים. וצריך להבין מהי ההוספה דהרועה בשושנים על ב' הענינים דאני לדודי ודודי לי. ועוד צריך להבין, דהנה, פירוש הרועה בשושנים הוא שיש נתינת כח מלמעלה על ענין העבודה7, דכשם שהרועה בשושנים כפשוטו היינו שרועה את צאנו במרעה טוב, כך גם ענינו ברוחניות הוא הנתינת כח על ענין העבודה. וצריך להבין, דכיון דקאי בענין עבודת התשובה דחודש אלול שהיא מלמטה למעלה, דעבודת התשובה בכלל וחודש אלול בפרט היא מלמטה למעלה, שזהו מש"נ אני לדודי ודודי לי, א"כ מהו ענין הרועה בשושנים, שהו"ע הנתינת כח מלמעלה, שמזה משמע, שכדי שתהי' העבודה מלמטה למעלה הנה על זה גופא צ"ל נתינת כח מלמעלה.

אך הענין הוא, דהנה בענין הרועה בשושנים יש ב' פירושים8, פירוש הא', כדאיתא בזוהר9 מה שושנה אית בה תליסר עלין אוף כנסת ישראל אית בה תליסר מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרהא, והיינו שהרועה בשושנים הו"ע י"ג מדות הרחמים. ופי' הב', כמארז"ל10 ששושנים היינו ששונים בתורה, ועפ"ז י"ג העלים הם י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם. וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שע"י המרעה בשושנים הו"ע הנתינת כח מלמעלה בב' הענינים דתורה (י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם) ותפלה (י"ג מדות הרחמים), שעי"ז נעשית העבודה דאני לדודי ודודי לי.

ב) וביאור הענין11, דהנה, ב' הענינים דתורה ותפלה הם ב' דרכי עבודה, דתורה היא מלמעלה למטה, ותפלה היא מלמטה למעלה. דהנה, ענין התורה הוא מלמעלה למטה, שזהו כללות הענין דמתן תורה, שבנ"י קיבלו את התורה עי"ז שהקב"ה נתנה להם באופן של מתנה, שלא מצד עבודת הנבראים12, שהרי בהיותם במצרים היו ישראל משוקעים במ"ט שערי טומאה13. ואף שבצאתם ממצרים היתה אצלם העבודה דכי ברח העם14, והיינו, שמבלי הבט על מעמדם ומצבם שהרע הי' בתקפו כו', הנה מבלי להכנס בשקו"ט עם הסט"א כלל, ברחו ממצרים כו', ואח"כ היו נ"א ימים עד מתן תורה15, שבימים אלה היתה אצלם העבודה דספירת העומר, כדאיתא בר"ן16 בשם מדרש אגדה שהיו מונין כל אחד ואחד לעצמו כו' (אימתי יהי' כבר מ"ת), מ"מ הי' הענין דמ"ת באופן של מתנה דוקא. והיינו לפי שהגילוי דמ"ת הי' שלא לפי ערך עבודתם כלל, דאף שהיתה העבודה דבריחה ממצרים והעבודה דספירת העומר, מ"מ, אי אפשר שע"י עבודה זו יגיעו במשך נ"א ימים בלבד מהשיקוע במ"ט שערי טומאה אל הגילוי דמ"ת, שהו"ע וירד הוי' על הר סיני17 והאמירה דאנכי הוי' אלקיך18, שגילוי זה הוא בדרך מתנה מלמעלה, ולא מצד עבודתם. וכיון שענין התורה הוא בדרך מלמעלה למטה, והיינו שהגילוי דתורה הוא מצד למעלה, ואילו המטה אינו תופס מקום כלל, לכן, גם כאשר התורה נסעה וירדה כמה מדריגות עד שנתלבשה בענינים גשמיים19 ובטענות של שקר20, הנה בכל המדריגות שנתלבשה בהם התורה, גם במדריגות היותר נמוכות, פועלת בהם התורה בחי' ביטול, ולא רק ביטול היש, אלא ביטול עצמי. והיינו, דעם היות שהתורה נתלבשה בענינים תחתונים ביותר, מ"מ, להיותה בבחי' גילוי מלמעלה, באופן שהמטה אינו תופס מקום כלל, הנה בכל מדריגה שנתלבשה בה ה"ה פועלת ביטול עצמי. וכמו המן, שלהיותו לחם מן השמים21, הנה גם כמו שירד למטה ונעשה מאכל גשמי, עד שהפך להיות דם ובשר כבשרו של האדם האוכלו, מ"מ לא היתה בו פסולת22, שנשאר במהותו שהוא לחם מן השמים. וכן גם בתורה, שלהיותה בבחי' גילוי מלמעלה, לחם מן השמים, לכן גם בירידתה למטה ובהתלבשותה בדברים גשמיים ובטענות של שקר, הרי היא בבחי' ביטול עצמי.

אמנם התפלה היא עבודה מלמטה למעלה, והיינו שהיא עבודת (זיכוך) הנבראים לפי ערכם, ולכן, הנה גם במדריגה הכי נעלית שבתפלה ה"ה בבחי' ביטול היש בלבד, ואינה בבחי' ביטול עצמי. דהנה, תפלה נקראת בשם עבודה, כמ"ש23 ועבדתם את הוי' אלקיכם, וקאי על תפלה24, כמ"ש25 ולעבדו בכל לבבכם, וארז"ל26 איזו היא עבודה שבלב זו תפלה. והרי עבודה הוא מלשון עורות עבודים27, דכשם שבעורות עבודים לוקחים עור גס ביותר ומעבדים אותו כ"כ עד שנעשה ראוי להיות לבוש כו', כן הוא גם בעבודת התפלה, שהיא פועלת זיכוך בהנברא. ולכן הנה גם במדריגה היותר נעלית שבתפלה הנה האדם הוא בבחי' ביטול היש בלבד, דכיון שהתפלה היא עבודה שמלמטה למעלה, שיש בזה האדם העובד והעורות הצריכים עיבוד, שענינם אחד, הנה גם הביטול שע"י עבודה זו הוא בחי' ביטול היש בלבד, יש מי שבטל, ואינו בבחי' ביטול במציאות שהוא ביטול עצמי. והיינו, שגם המדריגה היותר נעלית שבתפלה שהיא בבחי' ביטול במציאות28, הנה רק לגבי המדריגות התחתונות שבתפלה ה"ז נקרא בשם ביטול במציאות, אבל באמת הרי זה ביטול היש בלבד, דכיון שזוהי עבודה שמלמטה למעלה, לכן אין זה בבחי' ביטול עצמי.

ג) והנה כיון שענין התפלה הוא מלמטה למעלה, לכן גם הסדר דתפלה הוא באופן של עלי' מלמטה למעלה29. דהנה התפלה היא בחי' סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה30, שמתחיל במדריגות תחתונות ומגיע במדריגות עליונות. דהתחלת התפלה היא הודו להוי' קראו בשמו כו', שהיא הודאה כללית בלבד. ויש הודאה כללית יותר, שהיא ההודאה דמודה אני, שמיד כשניעור משנתו אומר מודה אני כו' רבה אמונתך31, והיינו, דאף שלא נטל ידיו, ויש עדיין שיורי הטומאה על ראשי אצבעותיו, מ"מ, מצד נשמתו שהיא חלק אלקה ממעל32, וכאשר אתה תופס במקצת מן העצם אתה תופס בכולו33, הנה מצד זה ה"ה אומר מודה אני לפניך, שהיא הודאה כללית בלבד, שאינה שייכת לפנימיות כלל. ואף שיש מעלה יתירה בהודאה זו, שענין ההודאה והביטול הוא בעצם הנפש, דכיון שאינו שייך עדיין להשגה והתחלקות דכחות פנימיים, להיותו עדיין לפני ברכות השחר, ששם היא התחלקות הכחות, הנותן לשכוי בינה, פוקח עורים וכו', ואילו באמירת מודה אני אינו שייך עדיין להתחלקות הכחות פנימיים, לכן ההודאה מקיפה אותו מראשו ועד רגלו בשוה, משום שהביטול הוא מעצם הנפש34, ועוד זאת, שהביטול דמודה אני מגיע למעלה בעצמותו ית', שזהו אומרו לפניך, והיינו, שאין כאן הזכרת שם (ולכן מותר לומר מודה אני לפני נט"י, לפי שאין בה הזכרת שמות35), אלא לפניך, מלשון פנימיות, והו"ע פנימיות א"ס דלא אתרמיז בשם אות וקוץ כלל36, הנה למרות גודל העילוי שבהודאה דמודה אני, הרי בנוגע לענין הגילויים, ה"ז הודאה כללית בלבד שאינה שייכת אל הפנימיות, ואינה אלא הכנה קדומה לתפלה בלבד. אך לאחר נט"י וברכות השחר, שאז ישנם כבר הכחות פנימיים, אזי מתחיל סדר העבודה דתפלה באופן דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, דהתחלת התפלה היא הודו להוי' קראו בשמו, דאף שאינו שייך להשגה עדיין, מ"מ, כיון שיש אצלו כבר התחלקות הכחות דברכת השחר, הנותן לשכוי בינה ופוקח עורים כו', לכן יודע לחלק בין הודו להוי' וקראו בשמו, שההודאה היא להוי' והקריאה היא בשמו, והיינו, שבשם הוי' שייך בחי' הודאה בלבד, ובשמו שהוא הארה ישנו ענין הקריאה והמשכה למטה. אבל אעפ"כ התחלת התפלה היא בבחי' הודאה כללית בלבד.

ולאחר ההודאה הכללית באים פסוקי דזמרה, שענינם הוא סיפור שבחו של מקום37, דאף שאין בזה ענין של השגה, ה"ה בהתפעלות מסיפור שבחו של מקום. דהנה, באמירת הודו להוי', לא זו בלבד שאין בזה השגה, אלא עוד זאת, שאין בזה אפילו התפעלות, אלא רק בחי' הודאה בלבד, אבל בפסוד"ז ישנו ענין ההתפעלות מסיפור שבחו של מקום. והיינו, דהן אמת שאינו משיג את הענין, שהרי הסיפור דפסוד"ז הוא בענין גדולתו ית' בהתהוות יש מאין, ואופן התהוות יש מאין אינו מושג בנבראים, והיינו לפי שהשגה היא בבחי' פנימיות [וכמבואר38 בענין יודעי טוב ורע39, שהידיעה שלמעלה היא בבחי' מקיף, אבל הידיעה שבנבראים היא ידיעה פנימית], וסוף סוף ה"ה פועל פעולתה, ואילו היו הנבראים משיגים ענין התהוות יש מאין, הנה סו"ס היתה השגה זו חודרת בהם (עס וואָלט זיי דורכגענומען) והיו מתבטלים ממציאותם, וע"ד מ"ש בתניא40 שאילו ניתנה רשות לעין לראות את האין האלקי, היו הנבראים מתבטלים ממציאותם, ולכן אינם משיגים את הענין דהתהוות יש מאין, אבל מ"מ, סיפור שבחו של מקום בענין התהוות יש מאין פועל באדם רגש של התפעלות. וזהו ענין פסוקי דזמרה, מלשון שירה וזמרה, שמורה על ענין ההתפעלות. ועוד זאת, שע"י פסוד"ז נעשה בנפש חקיקה מבחוץ, והיינו, שאין זה חקיקה מבפנים, משום שאין בזה השגה, אבל מ"מ, מצד ההתפעלות נעשה אצלו חקיקה מבחוץ41. וזהו גם מה שפסוקי דזמרה הוא מלשון42 לזמר עריצים43, היינו להכרית את החוחים והקוצים דנה"ב המונעים התגלות הכחות דנה"א, דכשם שבכרם כפשוטו יש קוצים שיונקים את לחלוחית האדמה ומונעים צמיחת האילנות, כך גם בכנס"י שהם כרמו של הקב"ה44 אפשר שיהיו קוצים כו', והם הדיבורים אשר לא לה' המה כמו ליצנות ודב"ט, שאינם דבר תאוה כמו תאוות גופניות, ולכאורה אין בהם ממש, ולכן העולם חושבים שאין בהם מניעה כו' לנה"א, דבשלמא דבר תאוה שמוסיף חיות בנה"ב, הרי עי"ז נעשה העלם והסתר על נה"א, אבל כשמדבר דב"ט וליצנות שאינם דבר תאוה, אין זה מוסיף חיות בנה"ב, ולכאורה אין זה מניעה לנה"א. אבל באמת הנה גם ליצנות ודב"ט הם קוצים המונעים ומעכבים את הנה"ב שלא ירגיש וגם לא יבין ענין אלקי, ועוד זאת, שגם נה"א נאחזת ומסתבכת בהם, ולא תוכל לעלות בהעליות שהיתה עולה אילולי הקוצים כו'. ונוסף על הענינים שבדיבור, יש גם ענינים שבמחשבה, כמו הרהורי עבירה שקשים מעבירה45, וכמו"כ החושים דראי' ושמיעה, שנקראים סרסורי עבירה46, דאף שאי"ז עבירה, אלא הרהורי עבירה או סרסורי דעבירה בלבד, והם בלי תאוה כו', מ"מ ה"ה קוצים המונעים עליית הנה"א. וזהו ענין פסוד"ז, להכרית את הקוצים, והו"ע חקיקה מבחוץ, שנעשית ע"י התפעלות נפשו באלקות.

ולאחר העבודה דפסוד"ז באופן של התפעלות ללא השגה, באה העבודה דברכות ק"ש, שיש בה ענין ההשגה, ובב' אופנים. אופן א' הוא כמו השגת השרפים שמשיגים את מקורם, ועי"ז משיגים שיש מדריגה שהיא למעלה ממקורם, וכמ"ש47 שרפים עומדים ממעל לו48, ממעל לשם אד', משום שע"י ההשגה במקורם שהוא שם אד', באים לידי השגה שיש בחי' שלמעלה מזה, ועד שנשרפים מחמת השגתם49. ועד"ז הוא בעבודת האדם, שכאשר משיג איזו השגה, הנה עי"ז משיג שיש מדריגה שלמעלה מזה, ואפשר שהיא למעלה מהשגה לגמרי. ואופן ב' הוא כמו עבודת האופנים48, שאינם משיגים מהות מקורם, אלא יודעים ומשיגים שיש דבר שהוא מופלא, אבל אין להם שום השגה בזה, ולכן אומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו50, דכיון שאינם יודעים ומשיגים הדבר (וואָס ער איז און וואו איז זיין אָרט), לכן אומרים ממקומו סתם51, וכיון שיודעים שהוא דבר מופלא שאין בו הגבלות דמעלה ומטה, ויכול להיות נמשך גם למטה, לכן אומרים ברוך כבוד הוי' ממקומו, שיומשך למטה52. וכן הוא גם בעבודה, שאינו משיג כלום אבל יודע שישנו דבר מופלא כו'. ולאחר העבודה דברכות ק"ש באה העבודה דק"ש, דההשגה שבברכות ק"ש היא בשורש נה"ב53, ובק"ש היא ההשגה בשורש הנה"א, דזהו שמע ישראל54, שמע מלשון התבוננות55, וההתבוננות היא בישראל, דהיינו שורש הנפש האלקית. אמנם, כל זה הו"ע של השגה בלבד, אם שכל אנושי או שכל אלקי, ובנפשות הוא השגה דנה"ב או ההשגה דנפה"א, אבל זה רק הביטול דהשגה, שהוא ביטול היש. וכל זה הוא בהשליבות דהסולם קודם שמגיע לבחי' ראשו מגיע השמימה. ואח"כ בא הענין דשמו"ע, שעומד כעבדא קמי' מרי'56, שהו"ע ביטול במציאות, והיינו, דכשם שענין התפלה הוא שעי"ז נעשית ההמשכה בגשמיות, וכמו בברכת רופא חולים ומברך השנים, כמו"כ הוא בעבודה, דענין התפלה הוא שנשתנה מציאותו, שזהו"ע הביטול במציאות. אמנם באמת הנה גם הביטול במציאות דשמו"ע אינו ביטול עצמי, דכיון שמגיע לביטול זה ע"י הקדמת המדריגות שלפנ"ז שהם באופן של השגה, הרי מובן שאין זה ביטול עצמי, וכמשנת"ל דכיון שעבודת התפלה היא מלמטה למעלה, הנה גם במדריגה היותר נעלית ה"ה בבחי' ביטול היש בלבד [ולכן הנה גם לאחר שמו"ע צ"ל נפילת אפים, שהוא ביטול עצמי57, שמקיף את הראש והרגל בשוה, כמו הביטול דמודה אני].

ד) וביאור טעם הדבר שישנם ב' דרכי עבודה, תורה ותפלה, מלמעלמ"ט ומלמטלמ"ע, הוא, לפי שענין העבודה ניתן לאדם שהוא מחובר מנשמה וגוף (שדוקא אז נקרא בשם אדם58), והרי59 הנשמה היא בטבע העלי', דרוח האדם העולה היא למעלה60, והגוף הוא בטבע הירידה, דרוח הבהמה היורדת היא למטה, ותכלית הכוונה היא שיהי' חיבור הנשמה והגוף, והיינו שכל אחד מהם יהי' היפך טבעו, שהנשמה שהיא בטבע העלי', יהי' בה ענין הירידה והמשכה, והגוף שהוא בטבע הירידה, יהי' בו ענין דעלי'. ולכן ניתנו ב' דרכי עבודה, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה, שהם תפלה ותורה, בכדי לפעול בנשמה ובגוף היפך טבעם. והנה, כיון שתורה ותפלה הם כמו נשמה וגוף, הרי כשם שצריכים להיות ב' הענינים דתורה ותפלה דוקא, ואין א' מהם יכול למלא מקומו של חבירו, וכמאמר רז"ל61 שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, וכפי שמצינו62 שאבא בנימין הי' מתפלל שתהא תפלתו סמוכה למטתו, היינו שלימוד התורה שלו יהי' אחר התפלה דוקא, הנה כן הוא גם בעבודת הנשמה והגוף, שצריכה להיות במזיגה נכונה, והיינו, שענין זה שהנשמה שיש בה טבע העלי', צריך לפעול בה שתהי' באופן דהמשכה, והגוף שהוא בטבע הירידה, צריך לפעול בו שיהי' בעלי', הרי זה צריך להיות במזיגה נכונה63.

וביאור הענין64, דהנה לפעמים יכול להיות שיתבונן באלקות, ויבוא לידי התפעלות, מצד הנשמה, אבל לאחרי כן, ולפעמים אפילו בשעת מעשה, לא יוכל להתגבר על תאוות הגוף, ואפילו בענינים הפכיים כו'. וטעם הדבר הוא, לפי שההתפעלות היא מצד הנשמה, ואין זה שייך אל הגוף, ולכן כאשר הגוף מתאוה, אין הנשמה מתגברת על זה. ובפרט אם היא נשמה נעלית ביותר, והגוף הוא גס ביותר, אזי אפשר שלא תהי' התחברות הנשמה עם הגוף. ומובן שאין זה כפי הכוונה, שהרי הכוונה היא לפעול שהנשמה תהי' בהמשכה וירידה (היפך טבעה), וכאשר הנשמה אינה שייכת אל הגוף, אין זה כפי הכוונה. וכמו"כ כאשר הנשמה היא נעלית ביותר וגם הגוף הוא דק ביותר, דלכאורה הרי זה אופן נעלה ביותר, הנה באמת גם זו אינה מזיגה נכונה, דכיון שהגוף הוא דק ביותר, ה"ה נמשך לאלקות מצד עצמו ולא מצד הנשמה, והיינו שאינו צריך לעבודת הנשמה שתפעל בו המשכה לאלקות, דלהיותו גוף דק (והנשמה היא גבוהה), אינו צריך לעבודה כלל, ונעשה בו מיד רצוא לאלקות. דהנה, כאשר הגוף הוא גס, אזי צריך לעבודת הנשמה שתפעל בו שיהי' נמשך לאלקות, והיינו ע"י התבוננות פנימית שפועלת בגוף שיהי' נמשך לאלקות. אבל כאשר הגוף הוא דק, הנה אף שגם אז צריך להתעוררות מהנשמה, הרי זה התעוררות בלבד מהנשמה, ובאה ע"י התבוננות כללית ובדרך מקיף, ואילו העבודה עצמה היא עבודת הגוף מצד עצמו, והיינו, שלהיותו גוף דק, ה"ה רואה אלקות גם בעניני עולם, כמו השגחה פרטית, ואין זו עבודה שמצד הנשמה, ובמילא אין זה כפי הכוונה, שהרי הכוונה היא שהנשמה תפעל בגוף היפך טבעו, שהגוף שהוא בטבע הירידה, תפעל בו הנשמה שיומשך לאלקות היפך טבעו, אבל כאשר הנשמה היא גבוהה והגוף הוא דק, אזי הנשמה רק מעוררת את הגוף שיומשך בטבעו לאלקות, ולכן אין זה כפי הכוונה. וכמו"כ כאשר הנשמה היא נמוכה והגוף הוא גס, שאז אין הנשמה יכולה לפעול בגוף ענין העלי' היפך טבעו. וכמו פתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת65, אם מפני שאינם כלים ונשרפים בהאור, או להיפך, מפני שהפתילה כלה ונשרפת לגמרי בהאור. ומזה מובן שהנשמה והגוף צריכים להיות במזיגה נכונה, היינו שהנשמה תהי' לפי ערך הגוף. ומזיגה זו נעשית מלמעלה. וכמו בעקבתא דמשיחא, שהנשמות הן נמוכות ביותר, נשמות דבחי' עקביים, אזי הגופים הם בדקות יותר (איידעלער), כדי שהנשמה והגוף יהיו בערך זל"ז. ועי"ז תוכל להיות עבודת האדם לחבר עבודת הנשמה עם הגוף, לפעול בכל אחד מהם היפך טבעו, כנ"ל.

ה) והנה כשם שהוא בכללות העבודה, כן הוא גם בעבודת התשובה66, דאף שכללות ענין התשובה הוא יציאה מגדר הכלים, מ"מ, צ"ל באופן שיהי' שייך אל הגשמיות. והיינו, שכאשר ההתבוננות דתשובה היא באופן שמרגיש שהענינים הגשמיים (ובפרט ענינים הפכיים) הם מניעה לקיום התומ"צ, הנה דרך העבודה אינה באופן של בריחה מדברים הגשמיים, אלא לפעול בדברים הגשמיים גופא שלא יהיו מניעה לתומ"צ. וכמו"כ כאשר מרגיש את הטוב דאלקות, אין זה באופן שנעשה אצלו תנועה של רצוא כו', אלא שבגשמיות גופא ירגיש את האלקות כו'. ובכדי שתהי' עבודת התשובה כדבעי, שלא יהי' בבחי' רצוא מן הדברים הגשמיים אלא שירגיש את האלקות שבהם, ה"ז ע"י מזיגה נכונה דנשמה וגוף, שיהיו בערך זה לזה ובהתחברות זה עם זה, כנ"ל.

ו) וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, דענין הרועה בשושנים הוא הנתינת כח מלמעלה, והיינו, דעם היות שעבודת התשובה בכלל ועבודת חודש אלול בפרט היא מלמטה למעלה, מ"מ, בכדי שתהי' העבודה כדבעי צ"ל מזיגת הנשמה והגוף מזיגה נכונה, ומזיגה זו באה מלמעלה, כנ"ל. וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים, שכדי שתהי' העבודה דאני לדודי ודודי לי שהיא עבודת התשובה כדבעי, ה"ז ע"י הרועה בשושנים, שהיא המזיגה הנכונה שבאה מלמעלה, שהיא הנתינת כח לעבודה דאני לדודי ודודי לי.