ראש השנה ויום כיפור הם ימים רבי-עוצמה. יש להם הילה מיוחדת. אנו לא יוצאים לעבודה, מבלים זמן רב בתפילות, אנשים רבים אף לובשים לבן המסמל טהרה. ביום כיפור איננו אוכלים, כמעט כמו מלאכים, חיים במעין מעטפת רוחנית.

אך אין אלה החיים הרגילים. אנו מבלים את ימינו בריצות, בניסיונות לעמוד בהתחייבויות שלנו בתחומים רבים, לבצע סידורים, את העסקים שלנו, לטפל במשפחותינו, לעשות את תחביבינו. אנחנו פשוט אנושיים כל כך. וכעת מתקרבת תקופת החגים המיוחדת. איך נגיע מכאן לשם? באופן מעשי, האם יש כפתור שלחיצה עליו תעביר אותנו מענייני חולין לקדושה רוחנית? התשובה היא שיש לנו תקופת מעבר שהיא חיונית לחוויית חגי תשרי. תקופה זו נקראת אלול.

אני מתאר לעצמי שכמה מכם שואלים, "מהו אלול?" "כיצד יתכן שאף פעם לא שמעתי על זה?" ובכן, אלול הוא חודש יפהפה. הרעיון הוא, שבלוח השנה העברי יש תקופות שונות של רגישות רוחנית מוגברת. אנו תמיד יכולים להתחבר עם אלוקים, אך יש ימים המתאימים לכך יותר מאחרים. ישנם ימים שבהם יש קליטה טובה יותר.

חישבו על כך באופן הבא: אם אני נמצא בחדר ואינני יכול לראות, עשויות להיות לכך שתי סיבות: או שעיניי עצומות, או שהאור כבוי. או שאולי שני הגורמים נכונים: עיניי עצומות וגם האור כבוי. אנו יכולים להשתמש בכך כמטאפורה למודעות האלוקית שלנו. אם מותירים את העולם לעצמו, אזי הוא "חשוך". הוא נראה כרדוד ומנותק ולא ניתן לראות כל "אור" אלוקי.

לכן אנו זקוקים לשני גורמים. ראשית כל, עליי לפתוח את עיניי. ככלות הכל, נפוץ למדי (לפחות במובן השטחי) לעבור את החיים בעיניים שהן סגורות לאור הרוחני. לכן עליי לפתוח את עצמי לנוכחות היסוד האלוקי שבתוך המציאות.

אולם, ביכולתי להעריך רק את הקדושה המתגלה מסביבי. עדיין אני זקוק שיודלק האור. כשאלוקים מאיר ואני פוקח את עיניי, מערכת היחסים בינינו משגשגת.

למרבה המזל, אלוקים תמיד קורן קדושה שאותה ביכולתנו להעריך ולהוקיר. אך קיימות רמות שונות גם לקדושה זו. בשבת, למשל, מקרין אלוקים אווירה שלא מן העולם הזה, ועלינו מוטל להשתדל להתחבר לכך, "לפקוח את עינינו" ולהפנים אווירה זו. חגים יהודיים אחרים גם הם "רגעים קדושים" – שלבים נדירים שבהם אנו יכולים להגיע לרמות חיבור העשויות להיות לא זמינות בימי רביעי פשוטים.

מקורות בתורת הקבלה מלמדים אותנו כי חודש אלול הוא תקופה דומה של התגלות אלוקית. זו מתנתו של אלוקים אלינו, המאפשרת לנו לגשת אל תקופת החגים בצורה נאותה.

אך כאן מתבקש לשאול את השאלה הבאה: רגעי הקדושה האחרים שבלוח השנה הם שבת ויום טוב. ימים אלה – ימים שבהם איננו עובדים ומתמקדים בהליכה לבית הכנסת, או בליל הסדר בחג הפסח, או בשופר וכו' – הם ימים של התגלות קוסמית. מדוע אין כל חגים בחודש אלול?

אם האווירה שמשרה אלוקים היא אכן כה רבת עוצמה, מדוע אלול הוא חודש רגיל?

הנה אחת התשובות לכך: כשחושבים על כך, הרי "רגילותו" שלו חודש זה, היא כשלעצמה כבר חושפת את עוצמתו האמיתית. כשאנשים עטופים ברוחניות כמו פרפר בתוך הגולם ויופיו של חג יהודי פרוש עליהם וסביבם, הם מוכנים ומזומנים לחוות את אלוקים. החוויה האלוקית תואמת את ערוצו של היום. אך מצד שני, חיי החולין, דומה כי הם אטומים בפני החוויה האלוקית. קדושה לא ממש מתאימה להם.

אך אלוקים הוא נצחי, ללא גבולות. איננו מקבלים את הרעיון שאלוקים לא יכול להגיע אלינו בחיינו הרגילים. יש צורך בהתגלות עמוקה וחזקה יותר כדי להגיע אלינו ברמה בלתי מזמינה זו.

חישבו על כך: אנו מודדים את עוצמתה של נורה לפי המרחק שאליו היא מקרינה את אורה. צריך יותר עוצמה כדי להשליך אור הרחוק מן המקור שממנו הוא בוקע. אותו עיקרון תופס גם לגבי היסוד האלוקי. התגלות למי ששרוי בתפילה ולימוד תורה אינה דורשת עוצמה רבה כל כך כמו התגלות אלוקית בפני מי שנמצא במצב נפרד ומנותק.

אלוקים מעניק לנו את ה'בונוס' המיוחד הזה משום שאנו זקוקים לו. אנו עומדים להיכנס לתקופת החגים. לכן אלוקים – ברחמיו – מעניק לנו חודש של השראה. אנו זקוקים לטרנספורמציה של חיי החולין שלנו. אנו זקוקים להתעלות מעל לרדידותם של החיים החומריים ולהתחבר עם קדושתם הנסתרת.

לכן אלוקים מגיע אלינו, במערבולת החיים הפיזיים המסנוורת שלנו, כדי לגעת בנו ולהעניק לנו השראה. אלוקים נותן לנו דחיפה קטנה כדי לעוררנו להכיר בצורך שלנו למשמעות, לקדושה, לאלוקים עצמו.

כדי להעריך את תקופת החגים, עלינו להתרחק מן העיסוק העצמי המופרז שלנו. עלינו להכיר במגבלותינו ולכמוה ליסוד השמימי.

אלול הוא זמן שבו אלוקים עוזר לנו לגלות את הכמיהה הפנימית הזו, את חוסר האנוכיות ואת הקדושה. אך נדרש מאיתנו לעשות צעד לשם כך. אלוקים מדרבן אותנו, אך עלינו לעשות את הצעד בעצמנו. "שיר השירים" כולו מטאפורה לכמיהה דו צדדית זו שבין אלוקים לבינינו. דבר זה מתבטא בין השאר בשיר השירים ו, ג – פסוק האומר זאת במפורש: "אני לדודי ודודי לי" – אני לאהובי (אלוקים) ואהובי לי.

במסורת שלנו כתוב כי ראשי התיבות של ארבעת המלים הללו הן "אלול", כיוון שזהו הנושא שבו עוסק אלול. אלול הוא הזמן למצוא את הכמיהה שבפנים. לכן תקיעת השופר המסורתית, קריאתו הטהורה של השופר, משקפת את זעקת הנשמה למשמעות.

אתה יכול לעשות זאת, עכשיו הוא הזמן לכך. אלוקים עוזר לך למצוא את האהבה הפנימית הזו, במיוחד בחודש זה. פשוט עליך לעשות צעד גדול כדי לברך את אהובך – עשה מצווה, השתתף בשיעור תורה, פשוט עשה צעד אחד.