בס"ד. משיחות ליל ויום* ג' פ' ויחי, עשרה בטבת (יהפך לשמחה)
וש"פ ויחי, י"ד טבת ה'תשנ"ב.
א. פרשת ויחי היא סיום וחותם ספר ראשון (גם במעלה וחשיבות1) דחמשה חומשי תורה, ספר בראשית (גם מלשון ראש), הנקרא "ספר הישר", "ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו ישרים"2 – "מעשה אבות סימן לבנים"3 – שמהוה הוראה ונתינת-כח לכללות עבודת ה"בנים" (כל בנ"י) שמתחילה ב"ואלה שמות בני ישראל", ונמשכת בכל הד' ספרים שלאח"ז, ובכל כ"ד ספרי קודש דתורה נביאים וכתובים, עד ל"דברי הימים", דברי ימי בנ"י עד סוף כל הדורות.
ומודגש בשמה ובתוכנה של הפרשה שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה:
שם הפרשה – "ויחי יעקב"4 – שכיון ש"יעקב" הוא "בחיר5 האבות"6, מהווים חיי יעקב הסך-הכל ד"ספר הישר", "ספר אברהם יצחק ויעקב", ועל ידו נמשכים לכל בנ"י7 כל עניני האבות שב"ספר הישר" (וההמשכה עצמה היא באופן ד"ישר8 יחזו פנימו"9), ועד שנעשה המעמד ומצב ד"ויחי יעקב" אצל כל בנ"י עד סוף כל הדורות.
ותוכן הפרשה – ברכת יעקב לבניו10 (ולפנ"ז גם ברכתו לבני יוסף11, "אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי"12) – המשכת (ברכה מלשון המשכה13) עניני יעקב לכל בניו, י"ב השבטים14, שכוללים כל בנ"י עד סוף כל הדורות.
ובלשון חז"ל15: "יעקב אבינו לא מת", "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים"16 – שחיי יעקב הם חיים נצחיים עי"ז שנמשכים אצל זרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", חיים אמיתיים ע"י לימוד וקיום התורה, "חיינו ואורך ימינו"17, ענינו של יעקב, כמ"ש18 "ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל".
ובסיום קריאת פרשת ויחי שבה מסיימים וחותמים ספר ראשון שבתורה מכריזים "חזק חזק ונתחזק"19 (כמנהג ישראל20) – ש"ויחי יעקב" מהוה חיזוק על העבודה דכל בנ"י עד סוף כל הדורות.
וע"פ הידוע שפרשיות התורה שייכות במיוחד להזמן שבו קורין פרשיות אלה21 – יש לבאר גם הקשר והשייכות דפרשת ויחי (סיום ספר ראשון שבתורה, ספר הישר, שמהוה נתינת-כח וחיזוק לעבודת בנ"י בכל הדורות) לעשרה בטבת, ובפרט בקביעות שנה זו, שעשרה בטבת חל ביום השלישי דפרשת ויחי, ויום הש"ק פרשת ויחי (שבו נעשה העילוי והשלימות ("ויכולו"22) דעשרה בטבת) הוא ביום י"ד טבת, ערב והתחלת ט"ו טבת (שמתחיל במנחת שבת23), שבו "קיימא24 סיהרא (דחודש טבת) באשלמותא"25, כולל ובמיוחד השלימות דעשרה בטבת, כדלקמן.
ב. ובהקדם ביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת:
בעשרה בטבת, א' מד' הצומות שחיובם מדברי סופרים26, ישנו חומר לגבי שאר הצומות (ואפילו לגבי תשעה באב ש"לילו כיומו"27, דלא כשאר הצומות שמדברי סופרים שהם רק ביום ולא בלילה28) בדוגמת הצום דיוהכ"פ שחיובו מן התורה – ש"אפילו הי' חל בשבת (בזמן שהיו מקדשין ע"פ הראי'29, כולל גם משך זמן לאחרי החורבן, כשהי' ב"ד סמוך30 שהיו מקדשין ע"פ הראי') לא היו יכולין לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו31 בעצם היום הזה, כמו ביום הכפורים"32.
ויש לומר ההסברה בזה33:
ד' הצומות נקבעו בגלל ד' מאורעות הקשורים עם החורבן שאירעו בהמשך זה לזה – ועל סדר המאורעות: בעשרה בטבת – "סמך מלך בבל .. על ירושלים והביאה במצור", בשבעה עשר בתמוז – "הובקעה ירושלים", בתשעה באב – "חרב הבית בראשונה ובשני'", ובשלישי בתשרי – "נהרג גדלי' בן אחיקם ונכבת גחלת ישראל הנשארת כו'"34.
וכיון שבעשרה בטבת היתה התחלת (כל המשך המאורעות של) החורבן, ובהתחלה יש תוקף גדול יותר לגבי ההמשך שלאח"ז ולפעמים גם לגבי סוף כל הענין, לכן יש בו חומר גדול יותר משאר הצומות הקשורים עם המשך וסוף החורבן.
ומזה מובן גם בנוגע לענין הטוב שבצומות35 – שעשרה בטבת הוא ההתחלה והפתיחה להענין הטוב שבכל הצומות (כדלקמן), שלכן, ה"ז ביתר שאת וביתר עוז מבשאר הצומות (כולל גם תשעה באב שבו נולד משיח צדקנו36, התחלת הגאולה), כבכל פתיחת דבר חדש בעניני קדושה37.
ג. וביאור הענין:
יום התענית הוא (כלשון הכתוב38) "יום רצון לה'", כפי שמבאר רבינו הזקן באגרת התשובה39 ש"הצום הנרצה הוא יום רצון" – "עת רצון" בנוגע לענין התשובה40, שעל ידה מבטלים החורבן והגלות ומביאים הגאולה – "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה .. ומיד הן נגאלין"41.
וענין זה (כוונת הצום בשביל התשובה שמבטלת החורבן והגלות ומביאה הגאולה) מודגש בעשרה בטבת יותר מבשאר הצומות:
כש"סמך מלך בבל .. על ירושלים והביאה במצור" – עדיין לא פגע בירושלים עצמה (בהבתים שבה, ובודאי לא בהבית העיקרי, בית המקדש), ואפילו לא בהחומה שמקיפה ומגינה על ירושלים, שגם החומה היתה בשלימותה, ומלך בבל נשאר מחוץ להחומה (משא"כ במאורעות שלאח"ז שבגללם נקבעו שאר הצומות).
[אלא שעצם העובדה שהי' ביכלתו ועד שהקיף את החומה ועשה מצור על ירושלים, באופן ש"אין יוצא ואין בא"42, ובמילא לא היו יכולים להכניס מזון לעיר וכו' – הו"ע בלתי-רצוי43 עד לקביעת תענית].
והכוונה במאורע זה (מצור על ירושלים, אבל מצור בלבד, מבלי לפגוע בירושלים עצמה, אפילו לא בחומת ירושלים) היתה כדי לעורר את בנ"י לשוב בתשובה מיד44, שעי"ז יתבטל הענין הבלתי-רצוי מתחלתו (ובמילא לא יבוא מזה המשך המאורעות הבלתי-רצויים דהחורבן והגלות).
ונמצא, שבעשרה בטבת מודגש ה"עת רצון" בנוגע לעבודת התשובה שמבטלת החורבן ומביאה הגאולה יותר מבשאר התעניות45 – כיון שלא הי' בו ענין של חורבן בפועל (שהרי גם חומת ירושלים נשארה בשלימותה), כי אם דבר שיש בו כדי לעורר לתשובה, שעי"ז ישארו ירושלים וביהמ"ק בשלימות (שלילת החורבן).
ד. ויש להוסיף בביאור ענינו המיוחד של עשרה בטבת – הן בנוגע להתחלת החורבן דביהמ"ק והן ובעיקר בנוגע להתחלת (הגאולה ו)בנין ביהמ"ק:
בנוגע להמצור על ירושלים (בעשרה בטבת) מצינו בנבואת יחזקאל46 "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר גו' והיתה במצור גו' אות היא לבית ישראל" ("שכך תבוא ירושלים במצור"47).
ויש לומר, שבהסימן להמצור ע"י "ברזל" נרמז גם חורבן ביהמ"ק – כי, "ברזל" מושלל בביהמ"ק48, כמ"ש49 "והבית בהבנותו אבן שלמה גו' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו"50, כיון ששייך לחורבן ביהמ"ק, כדאיתא במדרש51 "וזאת התרומה גו' זהב וכסף ונחושת52 .. אבל ברזל אין כתיב כאן לא במשכן ולא במקדש53 למה שנמשל בו אדום שהחריבו ביהמ"ק"54.
והתיקון לזה ע"י ברזל דקדושה55:
אמרו חז"ל56 "כל ת"ח שאינו קשה כברזל אינו ת"ח .. דכתיב57 ארץ אשר אבני' ברזל, א"ת אבני' אלא בוני'", שזהו"ע ד"קשה עורף" למעליותא58, החוזק והתוקף (ברזל) דעצם הנשמה59, שעי"ז מבטלים הברזל דלעו"ז שהוא (קשיות העורף ד)היצה"ר60.
וענין זה שייך במיוחד לעשרה בטבת – כי, כוונת המצור (מצור בלבד, ללא פגיעה אפילו בחומת ירושלים) היתה לעורר על התשובה כדי שגם חומת ירושלים תשאר ותהי' בשלימותה (כנ"ל), וענינו בעבודת ה' – השמירה על שלימות התורה, "אני חומה זו תורה"61, באופן של חוזק ותוקף ד"ברזל" דקדושה, "אבני' (בוני', תלמידי חכמים) ברזל".
ויתירה מזה – שגם הכוונה והתכלית בהמשך המאורעות דהמצור עד לפעולת הברזל בחורבן ביהמ"ק (כיון שלא עשו תשובה כו'), היא, כדי שתהי' שלימות ה"ברזל" דקדושה בבנין ביהמ"ק השלישי:
איתא במדרש62 ש"זהב וכסף ונחושת" הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב – "זהב זה אברהם .. כסף זה יצחק .. ונחושת זה יעקב". וע"פ הידוע63 שג' בתי מקדשות הם כנגד אברהם יצחק ויעקב, "אברהם שכתוב בו הר .. יצחק שכתוב בו שדה .. יעקב שקראו בית"64, יש לומר, שזהב וכסף ונחושת הם כנגד ג' בתי מקדשות: זהב כנגד בית ראשון, כסף כנגד בית שני, ונחושת כנגד בית שלישי. וההסברה בזה65 – שע"י יעקב שענינו תורה (כנ"ל ס"א), נעשה גם הבירור של "נחושת" (מלשון נחש66, נחש הקדמוני, שהו"ע הקליפה, שבירורו ע"י "נחשת" דקדושה67), שעיקרו ושלימותו בביהמ"ק השלישי, כנגד יעקב.
ויש להוסיף, ש"נחושת" רומז גם על המעמד ומצב דזמן הגלות (לאחרי חורבן בית שני), ואילו השלימות דביהמ"ק השלישי מרומזת ב(הבירור ד"ברזל" דלעו"ז, שלמטה גם מ"נחושת"68, שעי"ז באים ל)השלימות ד"ברזל" דקדושה:
זהב וכסף ונחושת הם בסדר דמלמעלה למטה – שזהב הוא המשובח ביותר, כסף הוא למטה מזהב, ונחושת למטה גם מכסף. ומרומז גם בהר"ת שלהם: "זהב", ר"ת "ז.ה ה.נותן ב.ריא", "כסף", ר"ת "כ.שיש ס.כנת פ.חד", ו"נחושת", ר"ת "נ.תינת ח.ולה שאמר תנו"69.
ועפ"ז י"ל, ש"זהב" מורה על (המשכן ו)בית ראשון שהי' בשלימות ("זה הנותן בריא"), ו"כסף" מורה על בית שני שחסרו בו חמשה דברים70 (שלכן "יש סכנת פחד" שמא יהי' עוה"פ החסרון ח"ו דביהמ"ק כולו), ו"נחושת" (שלמטה מזהב וכסף) מורה על המעמד ומצב דזמן הגלות, שבגלל החסרון דביהמ"ק נעשים בנ"י במעמד ומצב של "חולה שאומר תנו", שזוהי הבקשה והדרישה מהקב"ה ליתן ("כל הנותן בעין יפה הוא נותן"71) את ביהמ"ק השלישי שיהי' בתכלית השלימות (גם לגבי המשכן ובית ראשון) – "מקדש אדנ-י כוננו ידיך"72, "בנינא דקוב"ה"73, בית נצחי (שאין אחריו חורבן).
ויש לומר, שמעלת הנצחיות דבית המקדש השלישי (שלאחרי החורבן דבית ראשון ובית שני יבנה בית מקדש נצחי שאין אחריו חורבן) – מרומזת בהחוזק והתוקף ד"ברזל" דקדושה.
ה. ובסגנון דתורת הקבלה והחסידות:
ידוע74 ש"ברזל" ר"ת בלהה רחל זלפה לאה, ד' נשי יעקב שהן האמהות די"ב השבטים, וכנגדן יש גם ד' בחי' בנוקבא דקליפה, כמ"ש בעוג75 "ערשו ערש ברזל", שהן הלעו"ז דד' האמהות שבקדושה.
ולהוסיף, שגם סדרן של ד' האמהות שב"ברזל" (בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה, שפחה לפני גברתה) הוא הסדר דלעו"ז – "שפחה76 כי תירש גברתה"77.
ויש לומר, שגם בקדושה ישנו הסדר ד"ברזל" – שפחה לפני גברתה למעליותא:
ובהקדם מעלת האמהות לגבי האבות, כמ"ש באברהם "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", "שהי' אברהם טפל לשרה בנביאות"78 – ע"ד ובדוגמת המעמד ומצב דלעתיד לבוא ש"נקבה תסובב גבר"79, "אשת חיל עטרת בעלה"80, שספירת המלכות תתעלה למעלה מכל הספירות (סוף מעשה במחשבה תחלה81), שמעין זה הי' אצל האבות, כמארז"ל82 "שלשה הטעימן הקב"ה בעוה"ז מעין העוה"ב, אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם בכל מכל כל"83.
ועד"ז בנוגע למעלת השפחות לגבי הגבירות (בלהה לפני רחל וזלפה לפני לאה84), כמ"ש ברחל שנתנה שפחתה (בלהה) ליעקב "ואבנה גם אנכי ממנה"85 – שהאמהות86 הן בחי' מלכות דאצילות, והשפחות הן בחי' מלכות בירידתה לבי"ע, ועז"נ87 "אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה", שהאבות שבונים המלכות ע"י נישואיהם עם האמהות88, לא רצו (מצד עצמם) לישא השפחות כיון שמאסו בהירידה לבי"ע (ענינם של השפחות), ואעפ"כ, דוקא ע"י נישואיהם עם השפחות (בחי' המלכות בירידתה לבי"ע) נעשה בנין ועליית המלכות בתכלית השלימות ("שפחה כי תירש גברתה" למעליותא)89.
ועד"ז יש לבאר גם בנוגע לבית המקדש:
מבואר בדרושי חסידות90 הטעם שביהמ"ק הי' מאבנים דוקא (דלא כהמשכן שהי' מעצי שטים), ועד ש"אין בונין בו עץ בולט"91 (משא"כ שקוע92) – כיון שהיתה בו מעין השלימות דלעתיד לבוא שספירת המלכות תהי' למעלה מז"א ("אשת חיל עטרת בעלה"), ולכן נבנה מאבנים, דומם, שמורה על ספירת המלכות, ולא מעצי שטים, צומח, שמורה על ז"א (אבל לא מברזל93 שלמטה מאבנים, שמורה על ספירת המלכות בירידתה לבי"ע).
ויש לומר, שבביהמ"ק דלעתיד לבוא94 תתגלה מעלת המלכות (לא רק כפי שהיא באצילות, אלא גם ובעיקר) בירידתה לבי"ע, שתתבטא בהחוזק ותוקף (לא רק דאבנים, אלא גם) דברזל שהוא חזק יותר מאבנים, "ארץ (ספירת המלכות) אשר אבני' ברזל", ע"ד מעלת השפחות לגבי האמהות (שלימות בנין ועליית המלכות) שמרומזת בהר"ת ד"ברזל"95.
ו. ואולי יש לומר, שהשלימות דברזל דקדושה שבביהמ"ק השלישי תבוא (לא רק בחוזק ותוקף הנצחיות, אלא) גם בכך שבנינו יהי' (לא רק מאבנים, אלא) גם מברזל, שהברזל עצמו יהי' חלק מהבנין דביהמ"ק עצמו:
"ברזל אין כתיב .. במשכן ובמקדש .. שהחריב ביהמ"ק" – קאי על בית ראשון ובית שני שנחרבו ע"י ברזל; משא"כ מקדש העתיד, בית נצחי שלא שייך בו חורבן – לא שייך בו חשש מענין של ברזל דלעו"ז, כיון שלעתיד לבוא תתבטל מציאות הברזל דלעו"ז96, ובמילא יכול וצריך להיות בנינו גם בברזל, כדי להדגיש את העילוי והשלימות דהפיכת הברזל97 שהחריב ביהמ"ק לברזל שנעשה חלק בהבנין דביהמ"ק.
ויש לומר, שמ"ש בדברי הימים98 (בנוגע לפעולתו של דוד בהכנת כל הדרוש לבנין ביהמ"ק) "הכינותי לבית אלקי הזהב לזהב והכסף לכסף והנחושת לנחושת הברזל לברזל גו'", "וברזל מאה אלף ככרים" – עיקרו ושלימותו במקדש העתיד99 להבנות ע"י דוד מלכא משיחא100, שבנינו יהי' (לא רק מזהב וכסף ונחושת בתכלית השלימות101, אלא) גם מברזל102.
ז. עפ"ז יש לומר שענינו של עשרה בטבת הוא התחלת בנין מקדש העתיד בגאולה העתידה:
אע"פ שהמצור דעשרה בטבת הי' התחלת המאורעות דחורבן ביהמ"ק, הרי, כיון שהכוונה בזה היא שלאח"ז ועי"ז יבנה מקדש העתיד103, בית נצחי, נמצא, שהתחלת המאורעות דחורבן ביהמ"ק היא גם (ובעיקר) התחלת הבנין דמקדש העתיד.
וענין זה מרומז בהסימן שניתן בשייכות להמצור דעשרה בטבת – "ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל גו' אות היא לבית ישראל" – שהכוונה והתכלית של (התחלת) החורבן ע"י ברזל דלעו"ז, היא, כדי שלאח"ז תתגלה השלימות ד"ברזל" דקדושה בביהמ"ק העתיד104.
ח. ויומתק יותר – שהשייכות לגאולה העתידה מרומזת גם בתוכנו של הזמן דעשרה בטבת:
חודש טבת הוא חודש העשירי105 ("חודש העשירי הוא חודש טבת"106) למנין החדשים מחודש ניסן ("חודש של גאולה"107), ובחודש העשירי עצמו ביום העשירי, עשירי שבעשירי – "העשירי יהי' קודש"108 – שרומז על השלימות דגאולה העתידה שבה תהי' השלימות דעשר ("עלי עשור"109, שירה עשירית110, פרה העשירית ומנין העשירי111, וכן בארץ ישראל – לא רק ארץ שבע אומות, אלא ארץ עשר אומות112).
זאת ועוד: חודש טבת (כולל ובמיוחד העשירי שבו) הוא "ירח113 שהגוף נהנה מן הגוף"114 – שהגוף כביכול דלמעלה, מהותו ועצמותו ית', נהנה (כביכול) מהגוף (דלמטה) דכאו"א מישראל115, שקאי (בעיקר) על המעמד ומצב דלעתיד לבוא, שאז הנשמה ניזונית מן הגוף116, ויתירה מזה, הנאת העצמות כביכול מן הגוף.
ובהדגשה יתירה בקביעות שנה זו – שעשירי בטבת חל ביום השלישי בשבוע שהוכפל בו כי טוב117:
הפעם השני' (כפל) ד"כי טוב" היא בנוגע לבריאת "דשא עשב מזריע זרע למינהו ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו"118 – שזריעת הזרע כוללת ומהוה (גם) ההתחלה דצמיחת הפירות.
ודוגמתו ביום השלישי שבו חל עשרה בטבת – שבקביעות זו מודגש ביותר שהתחלת החורבן והגלות היא התחלת הגאולה, ע"ד ובדוגמת הזריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה, כידוע119 שהגלות נמשל לזריעה, כמ"ש120 "וזרעתי' לי בארץ", שעי"ז נעשית הצמיחה בריבוי גדול יותר, כמארז"ל121 "כלום אדם זורע סאה אלא כדי להכניס כמה כורין", ועד לתכלית הריבוי עד אין-סוף, "פירותיהן122 ופירי פירותיהן עד סוף כל העולם"123.
ועי"ז מתגלה ונעשה שלימות הטוב124 – "הוכפל125 בו כי טוב" – הטוב דגאולה האמיתית והשלימה ובנין ביהמ"ק, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, גאולה השלישית וביהמ"ק השלישי, כמ"ש126 "ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו".
ט. עפ"ז יש לבאר גם הקשר והשייכות לפרשת ויחי – סיום וחותם ספר ראשון (הישר) שבתורה, והחיזוק ("חזק חזק ונתחזק") על כל הספרים שלאח"ז:
כיון שסיום וחותם ספר ראשון שבתורה הוא במעמדם ומצבם של בנ"י בארץ מצרים ("ויחי יעקב בארץ מצרים", "ויישם בארון במצרים"), שמזה נעשה התחלת הגלות [כמודגש בההמשך בהתחלת ספר שמות127 (שקורין במנחת שבת פרשת ויחי) "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", והמשכו בהתחלת שעבוד מצרים לאחרי ש"וימת יוסף .. ויישם בארון במצרים"128] – יש צורך בחיזוק על כל זמן משך הגלות, עד לעלי' מן הגלות אל הגאולה [ובלשון חז"ל129 "ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין", שהירידה דהגלות היא בשביל העלי' דהגאולה], כמ"ש בסיום וחותם (כל כ"ד ספרי קודש) דברי הימים "ה' אלקי השמים .. פקד עלי לבנות לו בית בירושלים גו' מי בכם מכל עמו ה' אלקיו עמו ויעל", העלי' מן הגלות אל הגאולה לבנות ביהמ"ק נעלה יותר, כמ"ש "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון", שקאי (גם ו)בעיקר על ביהמ"ק השלישי130.
ותוכן החיזוק על כל זמן משך הגלות הוא – "ויחי יעקב":
יעקב, שענינו תורה, הוא קו האמצעי, בריח התיכון שמבריח מן הקצה אל הקצה, מרום המעלות ומדרגות עד סוף כל דרגין131, היינו, שנמשך ויורד למטה כמו שהוא למעלה ללא שינויים, ועי"ז מתגלה תוקף מציאותו, מציאות אמיתית ("תתן אמת ליעקב"132) ונצחית ("יעקב אבינו לא מת"), ולכן, ממנו ועל ידו נמשך החיזוק לכל בנ"י על כל זמן משך הגלות, שגם בירידתם בגלות נעשה אצלם מעמד ומצב ד"ויחי יעקב", חיים אמיתיים ע"פ התורה, שבזה מודגש התוקף האמיתיות והנצחיות דבנ"י, כפי שמתגלה בהעילוי והשלימות דגאולה האמיתית והשלימה, גאולה נצחית וביהמ"ק נצחי, גאולה שלישית וביהמ"ק השלישי, הקשורים עם (השלישי שבאבות) יעקב133 (כנ"ל ס"ד).
ובפרטיות יותר:
החיזוק על כל זמן משך הגלות עד להגאולה האמיתית והשלימה נעשה עי"ז ש"זרעו בחיים"134 – כיון שהנצחיות דיעקב מודגשת ומתגלה ב"זרעו", ההמשך והקיום דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות בהנהגתם בחיים בחיי יום יום בדרכיו של יעקב, ועי"ז מתגלה בפועל הנצחיות דהגאולה העתידה ומקדש העתיד שכנגד יעקב135.
וענין זה מודגש בהמשך הפרשה – "וישתחו ישראל על ראש המטה", "על שהיתה מטתו שלימה"136, וברכתו לכל י"ב השבטים ("ויברך אותם כולם במשמע"137) – שבשלימות דכל י"ב השבטים (שכוללים כל בנ"י) נמשכת ומתגלה הנצחיות דחיי יעקב ("ויחי יעקב") עד סוף כל הדורות, שבכח זה יוצאים ועולים מן הגלות אל הגאולה הנצחית.
ויש לומר, שב"זרעו בחיים" מרומז שהגלות הו"ע של זריעה שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה דהגאולה (כנ"ל ס"ח), וזהו תוכן החיזוק על כל זמן משך הגלות, כיון שיודעים שהצמיחה דהגאולה נעשית ע"י הזריעה ד"מעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"138.
ועפ"ז מובן הקשר והשייכות דפרשת ויחי לעשרה בטבת – כי, בעשרה בטבת מודגש שהתחלת החורבן והגלות בהמצור על ירושלים הוא התחלת הבנין דמקדש העתיד בחוזק ותוקף נצחי, ולכן קורין אז פרשת ויחי, שבה מודגש שהתחלת הגלות בהירידה למצרים כוללת ומהוה התחלת הגאולה הנצחית, בדוגמת הזריעה ("זרעו בחיים") שכוללת ומהוה התחלת הצמיחה באופן נצחי.
ויומתק יותר הקשר והשייכות ד"זרעו בחיים" להתוקף דברזל דקדושה (שחורבן ביהמ"ק ע"י ברזל דלעו"ז הוא התחלת התוקף דברזל בביהמ"ק העתיד, כנ"ל ס"ז) – כיון ש"זרעו בחיים"139 היא השלימות די"ב השבטים בני (ד' האמהות שהר"ת שלהן) "ברזל" דקדושה – "אבני' ברזל": "אבני'" (לא רק מלשון בוני', "א"ת אבני' אלא בוני'", אלא) גם מלשון "בן"140, הבנים של "ברזל" – שע"י החוזק והתוקף שלהם בכל עניני קדושה ("אבני' ברזל"), מהפכים הברזל דלעו"ז שהחריב ביהמ"ק לברזל דקדושה בבנין ביהמ"ק העתיד141.
י. ובכהנ"ל ניתוסף עילוי מיוחד בדורנו זה, ובפרט בשנה זו:
דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (ע"ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"142), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה, וכבר נסתיימו כל ההכנות ובאופן ד"הכנה רבתי", והכל מוכן לסעודה143 דלעתיד לבוא, לויתן ושור הבר144 ויין המשומר145.
ובהדגשה יתירה בשנה זו:
שנה זו שייכת במיוחד לקץ הגאולה ולהגאולה (כי כבר כלו כל הקיצין) – "הי' תהא שנת נפלאות בה", "בכל מכל כל" – שקאי על הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות"146), שאז יהיו כל הענינים ("בכל מכל כל") באופן של "נפלאות".
ועוד ועיקר, "בכל מכל כל" היא דרגת האבות שהטעימן הקב"ה מעין עוה"ב, והשלימות שבזה (אצל האבות דכל בנ"י ובמילא גם אצל כל אחד ואחת דבנ"י) תהי' לעתיד לבוא, כשיקומו ג' האבות, ויחד עמהם ד' האמהות147 (ד' האמהות שרה רבקה רחל ולאה, וד' האמהות די"ב השבטים בלהה רחל זלפה לאה), ואדרבה, "נקבה תסובב גבר", "אשת חיל עטרת בעלה"148, כמודגש בסדר ד' האמהות בר"ת ד"ברזל", ויחד עמהם כל בנ"י שבכל הדורות, "הקיצו ורננו שוכני עפר"149, ועאכו"כ כל בנ"י שבדורנו (נשמות חיים בגופים חיים ללא הפסק ח"ו בחיים כלל), ונשיא דורנו בראשנו, וכולם יחד באים לארצנו הקדושה, "ארץ150 חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש"151, "ארץ אשר אבני' ברזל"152, ושם גופא – לירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי, שבו תהי' השלימות ד"ברזל" דקדושה153.
ולכן, בדורנו זה ובשנה זו מודגש ביותר ובעיקר החיזוק שבהדגשת הכוונה והתכלית דהגאולה שישנה בהתחלת זמן הגלות, ועאכו"כ לאחרי השלימות דמעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות, ותיכף ומיד ממש באה הגאולה הנצחית וביהמ"ק הנצחי בפועל ובגלוי, שאז רואים (א) שתמורת המצור על ירושלים נעשית שלימות ההרחבה דירושלים154, "וראמה וישבה תחתי'", "שתאריך ותרחב"155, ועד ש"פרזות תשב ירושלים"156, למעלה ממדידה והגבלה דחומה, כיון שעתידה ירושלים שתתפשט בכל ארץ ישראל (וארץ ישראל תתפשט בכל העולם)157, (ב) ותמורת ה"ברזל" דלעו"ז שקשור עם חורבן ביהמ"ק נעשית השלימות ד"ברזל" דקדושה בבנין ביהמ"ק השלישי.
יא. עפ"ז מובן גם הלימוד וההוראה והנתינת-כח ש"לוקחים" מפרשת ויחי בנוגע למעשה בפועל – "זרעו בחיים" – תוספת חיזוק במחשבה דיבור ומעשה שלו ותוקף נצחי בהזריעה דעניני התומ"צ שמביאה תיכף ומיד הצמיחה דהגאולה:
בנוגע להפעולה ב"זרעו" – תוספת חיזוק בחינוך הבנים והבנות (כולל גם "ושננתם לבניך אלו התלמידים"158) בתוקף נצחי, שהולך ונמשך גם כשנפסקת פעולת האב (והרב) המחנך (שממשיך להתעסק בענינים אחרים לאורך ימים ושנים טובות), כיון שפעולת החינוך נעשתה באופן של זריעה, שכוללת ומביאה בפועל המשך הצמיחה דזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות, "זרעו בחיים", שבזה ניכר תוקף הנצחיות דחיי המחנך, "הוא בחיים".
ועד"ז בנוגע לכל פעולה ופעולה שלו שנקראת בשם "זריעה" – שכל פעולה פרטית, מעשה אחד, דיבור אחד ומחשבה אחת, נעשית בתוקף הנצחיות ד"זריעה" שכוללת ומביאה בפועל המשך הצמיחה של ריבוי פעולות טובות, פירותיהן ופירי פירותיהן עד סוף כל העולם, שלכן, גם כשנפסקת עשיית הפעולה ע"פ תורה [הן ההפסק דפעולה זו בעשיית פעולה אחרת, והן ההפסק דמנוחה כדי להחליף כח להמשך הפעולה לאח"ז, בעת השינה (שהנשמה עולה למעלה לשאוב לה חיים159), שאז צ"ל וישנו הפסק במעשה ובדיבור ואפילו במחשבה], ה"ז באופן ד"זרעו (פעולתו) בחיים", שאינה פעולה חד-פעמית שמסתיימת בגמר עשייתה160, אלא פעולה חי' באופן נמשך ועד לאופן נצחי, להיותה פעולה של "זריעה" שמצמיחה פירות ופירי פירות עד אין-סוף, שבזה ניכר תוקף הנצחיות דחייו, "הוא בחיים", בכל פעולה ופעולה שנעשית במשך ימי חייו.
וענין זה נעשה עי"ז שמגלה בחי' יעקב ("ויחי יעקב") שנמצאת בו – י' עקב161, שהיו"ד רומז על נקודת היהדות, עצם הנשמה (שלהיותה "חלק אלקה ממעל ממש"162, יש בה היו"ד של שם הוי'163 שהוא ר"ת דכל השם), ונמשך וחודר בכל מציאותו עד להעקב, שלכן, ניכר תוקף הנצחיות דעצם הנשמה בכל פעולה ופעולה שהיא באופן של זריעה שעל ידה נעשית הצמיחה עד אין-סוף.
ועוד והוא העיקר – שהזריעה שבפעולה אחת זו פועלת ומביאה את הצמיחה דהגאולה, כפס"ד הרמב"ם164 שע"י "מצוה אחת", מעשה אחד דיבור אחד ומחשבה אחת, "הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה", שאז יהיו לכאו"א מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבנ"י שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה, כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים, ועד"ז בנוגע לבנ"י בכל הדורות שלפנ"ז, ש"הקיצו ורננו שוכני עפר", ובנוגע לבנ"י בכל הדורות שלאח"ז, עד סוף כל הדורות.
יב. ויה"ר שההחלטה עצמה ע"ד הוספת "מצוה אחת" באופן של זריעה (עוד לפני קיומה בפועל) תהי' ה"זריעה" שתביא צמיחת הגאולה בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש165, ביום הש"ק זה, שבת חזק דספר הראשון שבתורה, שכולל החיזוק דכל חמש החומשים וכ"ד ספרי קודש, עד לסיום דברי הימים ב"ויעל", העלי' מן הגלות אל הגאולה166, ועד שלפני הקריאה במנחה "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה", נעשה כבר "ראובן ושמעון סלקין", כל י"ב השבטים, האבות והאמהות, ומשה ואהרן עמהם, ונשיא דורנו – יוסף שבדורנו – ש"לא מת", כמו יעקב אבינו ("אלה תולדות יעקב יוסף"167), כידוע168 ש"נשיא" ר"ת "נ.יצוצו של י.עקב א.בינו", וע"י ההתקשרות והביטול לנשיא הדור ה"ז נמשך בכל אחד ואחת מאנשי הדור.
ובפשטות – שתיכף ומיד ממש "יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ169 מארבע כנפות הארץ"170, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"171, ש"הוא (הקב"ה) עצמו .. אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו, כענין שנאמר172 ואתם תלוקטו לאחד אחד בני ישראל"173, ומשיב את כולם – ושב עמהם ("ושב ה' אלקיך את שבותך", "הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם"174) – ביחד עם הבתי-כנסיות ובתי– מדרשות ובתי גמילות חסדים (עם כל הספרים והכתבי-יד175) שבחוץ לארץ176 (החל מביהכ"נ וביהמ"ד דכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, שאנו עתה ממש בו, "בית רבינו שבבבל"177), וכן הבתים הפרטיים דכאו"א מבנ"י שנעשו ממש בתים של תורה תפלה וגמ"ח, ו"כספם178 וזהבם אתם"179 – לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, ולבית המקדש השלישי.
וכאו"א מראה באצבעו ואומר זה: הנה משיח צדקנו, הנה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, "הנה180 אלקינו זה181 גו' זה הוי'", והנה השולחן הערוך ומוכן לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר182, שבסיומה אומר דוד מלכא משיחא "אני אברך ולי נאה לברך"183.
ומתחיל מהסעודה דמוצאי שבת קודש (נוסף על המשך הסעודה (יין ומזונות) בהתוועדות דיום השבת שהוא מעין ודוגמת "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"184), "סעודתא דדוד מלכא משיחא"185, ובפרט שביום ראשון יום חמש עשרה בחודש "קיימא סיהרא (דחודש טבת) באשלמותא", שבודאי תערך ברוב פאר והדר, ועוד והוא העיקר, שתערך ביחד עם דוד מלכא משיחא בראשנו, כיון שעוד לפנ"ז (ביום הש"ק) באים "עם186 ענני שמיא"187 לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים.
הוסיפו תגובה