בס"ד. שיחת ש"פ בחוקותי, כ"ב אייר, ה'תשכ"ב.

בלתי מוגה

א. על1 הפסוק2 "אם בחוקותי תלכו" – איתא בספרא (והובא גם בפרש"י): "יכול זה קיום המצוות, כשהוא אומר ואת מצוותי תשמרו הרי קיום המצוות אמור, הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה".

וצריך להבין:

בשלמא אם כוונת הפסוק "בחוקותי תלכו" היתה על קיום המצוות ("יכול זה קיום המצוות") – הי' אפשר להסביר הטעם למש"נ "בחוקותי" דוקא, ללמדנו, שגם המצוות דעדות ומשפטים שיש להם טעם, צריך לקיימם מתוך קבלת עול, כמו חוקים3;

אבל היות שהמכוון כאן הוא על לימוד התורה ("שתהיו עמלים בתורה") – אינו מובן למה נאמר הלשון "בחוקותי תלכו", הרי התורה עיקרה הבנה והשגה: חיוב היגיעה בלימוד התורה הוא לא רק לחזור ולידע פרטי דיני המצוות, אלא גם להבין ולהשיג טעמי המצוות4, כפי שנתפרשו בתושב"כ5 ובתושבע"פ6.

ואף שישנם גם מצוות שנקראים בשם "חוקים", שלא שייך להבין טעמיהם, ועליהם נאמר7 "חוקה כו' אין לך רשות להרהר אחרי'"8 – הרי הם רק חלק קטן בתורה, ואילו החלק היותר גדול שבתורה ניתן בהשגה דוקא.

וכפי שרואים בנוגע לתושב"כ ותושבע"פ, שתושב"כ בכללה, שעיקרה הוא הקריאה (שלכן גם עם-הארץ מברך ברכת התורה אף שלא ידע מאי קאמר), היא הרבה יותר קטנה – בכמות – מתושבע"פ, שבהכרח ללמדה בהבנה והשגה, ולולי זאת אי אפשר לברך ברכת התורה9.

[ויתירה מזה – שהחילוק בכמות בין תושב"כ לתושבע"פ הוא חילוק שבאין-ערוך, כי: בתושב"כ יש מספר מוגבל וקבוע של פסוקים, אותיות וכו', ואסור שיהי' בה יתיר. ואילו בתושבע"פ – ההגבלה היא רק במה שישנו כבר בגילוי בפועל, אבל מצד מה שיש בה (בכח), ובא גם בגילוי באופן שהולך וניתוסף עוד ועוד – "מה10 שתלמיד ותיק עתיד לחדש"11 – הרי היא בלי גבול].

וכמו כן הוא בתורה שבכתב גופא: חלק התורה שלא נתפרש טעמו, החלק שעוסק בענין החוקים – הוא הרבה יותר קטן מחלק התורה שעוסק בהמצוות שבאות בהשגה.

ועפ"ז אינו מובן הלשון "בחוקותי תלכו" – שבנוגע להציווי "שתהיו עמלים בתורה" נזכר הענין ד"חוקים" שאינו אלא חלק קטן בתורה?

ב. ויובן ע"פ ביאורו של אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה12 ש"בחוקותי" הוא מלשון חקיקה:

החידוש שבאותיות החקיקה מתבטא בכך – שלא זו בלבד שהאותיות מאוחדות עם הדבר שבו נחקקו,

– שהרי מעלה זו ישנה גם באותיות הכתיבה, כי, אף שהאותיות הכתובים ע"ג הקלף הם דבר נוסף על הקלף13, הרי ע"י הכתיבה נעשים האותיות מאוחדות עם הקלף –

אלא עוד זאת, שהאותיות אינם מציאות בפני עצמם, אלא כל מציאותם היא מציאות הדבר שבו נחקק14.

וזהו הרמז בפסוק "בחוקותי תלכו" – שלימוד התורה צריך להיות באופן של חקיקה:

אין הכוונה להזהיר על כך שהאדם הלומד תורה צריך להיות מאוחד עם התורה [שהרי לימוד כזה שהאדם נשאר מציאות בפני עצמו מהתורה, הוא ע"ד שארז"ל15 "אין תורתו של דואג אלא משפה ולחוץ", ולא כאן באה התורה להזהיר על ענין זה], אלא להורות שלא די בהתאחדות עם התורה באופן של שני דברים המתאחדים (כתיבה), אלא דרוש שהאדם יתבטל ממציאותו, באופן שכל מציאותו תהי' מציאות התורה (חקיקה).

וע"ד שמצינו במשה רבינו (מקבל הראשון של התורה), שמציאותו היתה בביטול והתאחדות עם אלקות עד כדי כך שאמר16 "ונתתי עשב גו'" ("כאילו הוא הנותן ח"ו") – "לפי ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה17, ורוח הוי' הוא שדיבר כו'"18. ועד"ז מצינו אצל רשב"י, שאמר "ראיתי בני עלי' כו' אם שנים הן כו'"19, "ואם חד הוא כו'"20 – אף שאין זה מדרך הצדיקים לומר שבחים על עצמו21 – מצד גודל ביטולו שלא הי' מציאות בפני עצמו, אלא כל מציאותו היתה אלקות (ביטול דחקיקה).

ג. וע"פ המדובר כמ"פ22 שכל הפירושים שבתורה קשורים זב"ז – מובן, שפירוש אדמו"ר הזקן "בחוקותי" מלשון חקיקה, מתאים עם הפירוש הפשוט "בחוקותי" מלשון חוקים.

והענין בזה – שלימוד התורה צריך להיות באופן של "חוקים", מצד קבלת עול: הן אמת שצריך ללמוד ולהבין התורה בשכל, אבל זה גופא צריך להיות מתוך קבלת עול (היינו, שלימודו אינו בשביל התענוג שלו, אלא מפני שהקב"ה צוה ללמוד באופן של הבנה והשגה), ועי"ז נעשה הלימוד באופן ד"עמלים בתורה", שמתייגע בלימודו יותר מכפי הנדרש מצד טבעו והתמדתו (משא"כ כאשר הלימוד הוא מצד התענוג שלו, אזי הלימוד מדוד לפי ערך גודל התענוג, ואין בו עמל).

וזוהי השייכות שבין שני הפירושים: ע"י הלימוד באופן של חוקים, "שתהיו עמלים בתורה" – באים להלימוד באופן של חקיקה, שהאדם הלומד והתורה נעשים חד ממש.

ד. אמנם, עדיין צריך להבין ביאור הלשון "בחוקותי תלכו":

הליכה – שייכת בענינים שבהם ישנם חילוקי מדריגות (להיותם קשורים עם ענין של השתלשלות: העולם וכו', כחות האדם), שבהם הולך האדם מדרגא לדרגא. ולדוגמא: במדות – שייך לומר שהאדם הולך, מתעלה מדרגא לדרגא, מאהבה זוטא לאהבה רבה. ועד"ז בשכל: שכל קטן, שכל גדול.

אבל בנוגע ל"חוקים", קבלת עול23 – איך שייך ענין של הליכה?

והנה, אדמו"ר הזקן מבאר בלקו"ת24 ש"תלכו" מרמז על נתינת שכר: השכר על העבודה ד"בחוקותי" הוא – "תלכו", הליכה אמיתית, שהיא בלי גבול. אבל, בפשטות הכתובים, כפי שלומדים ב"חדר" עם ילדי ישראל – מתחיל סיפור השכר בפסוק25 "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", ואילו מ"ש "תלכו" קאי עדיין על עבודת האדם.

ה. ויובן ע"פ הביאור בענין דוגמתו – במצות ספירת העומר:

ובהקדמה – שספירת העומר היא המצוה הקשורה במיוחד עם חודש אייר, שבכל יום מימי החודש ישנה המצוה דספירת העומר26.

וכמדובר פעם ע"ד החילוקים בהשייכות דהמצוות לזמני השנה – שיש מצוות שקיומם בכל יום, כמו מצות תלמוד תורה, מצות ק"ש ותפלה, אבל, מצוות אלה אינם שייכות וקשורות לתוכנם המיוחד של הימים שבהם מקיימים אותם. ויש מצוות שקשורות עם ימים מיוחדים בשנה, כמו המצוות המיוחדות שבחג הפסח, ועד"ז בשאר הרגלים, אבל, מצוות אלה אינם אלא בימים מסויימים של החודש, ולא בכל ימי החודש. והחידוש במצות ספירת העומר כפי שהיא בחודש אייר27 – שזוהי מצוה ששייכת במיוחד לזמן מסויים, והיא בכל יום מימי החודש (דלא כמו בחדשים ניסן וסיון, שהמצוה דספה"ע אינה בכל ימי החודש, אלא בחלקם בלבד), היינו, שבכל יום מימי החודש מקיימים מצוה, שהרי בכל יום ממ"ט ימי הספירה מקיימים מצוה בפני עצמה.

– ואין לומר28 שהספירה דכל מ"ט הימים היא מצוה אחת, שלכן אם חיסר יום אחד הפסיד מצות ספירת העומר, דא"כ, לא היו יכולים לברך בכל יום ברכה בפני עצמה, כי:

א) אין לברך ב' ברכות על מצוה אחת, כפסק אדמו"ר הזקן29.

ב) גם להדעות30 שאפשר לברך ב' ברכות על מצוה אחת – אין לברך על ספה"ע עד היום האחרון, שהרי אם ישכח לספור יום אחד, יהיו כל הברכות שברך בימים שלפנ"ז לבטלה. וע"ד שאין אשה מברכת על ספירת ז' נקיים, שמא תראה ותסתור31. ועד"ז אין מברכים על מצות צדקה – שא' הטעמים בזה הוא שמא יתחרט העני ולא יטול הצדקה32.

ועכצ"ל, שבכל יום ממ"ט ימי הספירה מקיימים מצוה בפ"ע, ואעפ"כ, אם חיסר יום אחד, אינו יכול לספור עוד בברכה, כיון שהספירה צריכה להיות באופן ד"תמימות"33.

ו. וביאור הקשר והשייכות דמצות ספירת העומר לחודש אייר:

ידוע34 ש"אייר" ר"ת א.ברהם י.צחק י.עקב רחל (כמובא35 גם לדינא, לענין כתיבה בשטרות, שצריך לכתוב אייר בב' יו"דין), שהם ד' רגלי המרכבה.

וצריך להבין: מהי השייכות דענין ה"מרכבה" לחודש אייר דוקא, ולא לשאר החדשים – כמו חודש סיון, שבו הי' מתן-תורה, שאז נתגלה הקב"ה עם המרכבה העליונה (כדאיתא במדרשי חז"ל36), או חודש ניסן, שבו הי' יצי"מ, שאז נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה37. ומה גם שבכל שלש הרגלים כתיב38 "יראה כל זכורך גו'", ודרשו חז"ל39 "כדרך שבא לראות כו'", שאז היתה ראיית אלקות, שזהו ע"ד גילוי המרכבה. ומפני מה שייך ענין המרכבה לחודש אייר דוקא?

והביאור בזה – שענין המרכבה בעבודת האדם מורה על הביטול של האדם להקב"ה, בדוגמת המרכבה שבטלה אל הרוכב, שזוהי כללות העבודה מלמטה למעלה, ביטול המרכבה אל הרוכב.

ולכן, ענין ה"מרכבה" אינו שייך לחדשים ניסן וסיון, יצי"מ ומ"ת – כיון שענינם הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה, וכן כללות הענין דשלש הרגלים הוא גילוי אלקות מלמעלה למטה, שכן, אף שצריך להיות "בא לראות", הרי העיקר הוא הגילוי מלמעלה, התגלות הרוכב (ולא כ"כ ביטול המרכבה);

אלא ענין ה"מרכבה" (מלמטה למעלה) שייך לחודש אייר דוקא – כיון שבכל הימים שבו ישנה המצוה דספירת העומר, שכללות ענינה הוא עבודת האדם מלמטה למעלה, כמ"ש40 "וספרתם לכם": וספרתם – לשון ספירות ובהירות, כמו אבן ספיר, וספרתם לכם – שצריכים לעשות שיהי' ה"לכם" בהיר41 ("מאַכן זיך ליכטיג"), ומצד עבודת המטה ה"ז בכל ימי החודש, ללא שינוי (דלא כבחודש ניסן, שהמצוה מתחילה רק לאחרי הגילוי דיצי"מ, או כבחודש סיון, שהמצוה נמשכת רק עד בא הגילוי דמ"ת, ולאח"ז – "במשוך היובל"42 – נפסק הגילוי).

ז. והנה, במצות ספירת העומר – שמורה על כללות העבודה מלמטה למעלה – נאמר43 "תספרו חמישים יום". וידועה הקושיא44: הרי סופרים רק מ"ט יום, ולא חמישים יום?

ומבואר בזה45 – שע"י העבודה דספירת מ"ט ימים, שהיא העבודה מלמטה למעלה, זוכים לגילוי שער הנו"ן שנמשך מלמעלה.

אבל עדיין אין זה מספיק – שהרי מלשון הכתוב "תספרו חמישים יום", משמע, שגם "יום החמישים" צריכים לספור, היינו, שעבודת הספירה (עבודה מלמטה למעלה) קאי גם על שער הנו"ן, ולא באופן ש"יום החמישים" (שער הנו"ן) נמשך מלמעלה?

ויש לומר הביאור בזה – ע"פ תורת הבעש"ט46 ש"שער החמישים הוא חוזר ומתחיל נ' שערים למעלה מזה, וכן למעלה מעלה עד אין סוף כו'", ומזה מובן, שהבחי' שהיא למעלה מהשגת אדם זה, ואצלו היא בחי' שער החמישים – לגבי אדם נעלה יותר היא בכלל המ"ט שערים, ושער הנו"ן שלו היא בחינה נעלית יותר. וזהו שנצטווינו "תספרו חמישים יום" – שבגמר ספירת המ"ט שערים שבערכו, יתחיל לספור מ"ט שערים נעלים יותר, ואז, אותה הבחי' שהיתה אצלו בגדר שער הנו"ן שלמעלה מהשגה, תהי' עכשיו אצלו בגדר ספירה47.

ח. וביאור48 הענין יובן ע"פ מ"ש בלקוטי תורה49 שעיקר האמונה היא במדריגות דאלקות שאין השכל יכול להשיגם, שכן, בהדרגות שהשכל יכול להשיגם, צריכה להיות גם השגה, ורק לאחרי שלימות השגתו, עד כמה שיד שכלו מגעת, הנה בהדרגות היותר נעלות שאין השכל יכול להשיגם, שם הוא מקום האמונה שלו.

– וזהו החידוש שבאמונת ישראל לגבי האמונה דאומות העולם להבדיל50: אצל אוה"ע אין אמונה אמיתית באלקות. האמונה שלהם היא באותן דרגות שהשכל מכריח אותם. ולכן האמונה שלהם היא רק בבחינת ממלא כל עלמין, בחי' האלקות שמושגת בשכל. משא"כ בישראל, האמונה היא בבחינת סובב כל עלמין, שלמעלה מהשגת השכל.

ומזה מובן, שכיון שבענין השכל ישנם עליות מדרגא לדרגא, כמ"ש51 "ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה"52, הרי ככל שתגדל ההשגה, אזי גם האמונה היא בדרגות נעלות יותר: אותם הענינים שבשבילם הוצרך בעבר לאמונה – באים אצלו בהשגה, והאמונה שלו עכשיו – היא בדרגות נעלות יותר באלקות.

ט. ועפ"ז יובן גם ענין ההליכה בחוקים – "בחוקותי תלכו":

ככל שתגדל ההשגה במצוות – נעשה גם ענין ה"חוקים" נעלה יותר: אותם ענינים שמתחילה היו נחשבים אצלו ל"חוקים" – אינם נחשבים עוד "חוקים", כיון שכבר באו בהשגת שכלו, ואז, ה"חוקים" הם בדרגא נעלית יותר.

וכפי שמצינו במשה רבינו שאמר לו הקב"ה "לך אני מגלה טעם פרה"53 – הרי מיני אז, לא נחשבה עוד מצות פרה אדומה, אצל משה רבינו, בתור "חוקה". והרי אי אפשר לומר שאצל משה רבינו נחסר ח"ו ענין החוקים – אלא ענין החוקים הי' אצלו בדרגא נעלית יותר.

וזהו "בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה" – שצריכים תמיד להוסיף ולהתייגע בתורה, היינו, שהיגיעה בתורה עד מיצוי הנפש שהיתה אצלו אתמול – אינה מספיקה היום, אלא היום צריכה להיות אצלו השגה נעלית יותר, ובמילא – חוקים נעלים יותר: "בחוקותי תלכו" – שנעשה מהלך בענין החוקים.

והשכר על זה – "ונתתי גשמיכם בעתם וגו'"25 עד "ואולך אתכם קוממיות"54, דקאי על הגאולה העתידה, שאז יהי' ענין ההליכה בלי גבול, כמ"ש55 "ילכו מחיל אל חיל", ועד שזוכים להגילוי שלמעלה מהליכה – "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"56.

* * *

י. בל"ג בעומר שנת תרצ"ב – לפני שלושים שנה – סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפור אודות אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאירע בשנת תרס"ג57:

באותה שנה הי' כ"ק אדמו"ר נ"ע במצב של היפך השמחה וטוב לבב. לבנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – לא סיפר כ"כ בפרטיות, אבל לפני זוגתו הרבנית התאונן על זה שאחרי שנים של עבודה, אין אף מדה אחת מבוררת לתכליתה בכל הפרטים כדבעי למהוי, ושחסרה אצלו בהירות בהבנה והעמקה כו'.

– כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר זה, הוסיף והדגיש, שכל זה הי' לאחרי אמירת ההמשך המפורסם של ר"ה דשנה ההיא58, ולאחרי המאורע59 שהתעמק ברעיונותיו בעמקות גדולה כזו שכאשר התעורר מעומק מחשבתו, התחיל לברר – בעקיפין – באיזה יום עומדים!... ולאחרי כל זה התאונן על העדר הבהירות בהבנה והעמקה...

כ"ק אדמו"ר נ"ע ביקר אז אצל הרופא הידוע פרויד, והלה אמר בסיבת מצב רוחו: המוח משיג מה שהלב [ובלשונו של הרופא שדיבר בשפה האשכנזית: "דאַס העֶרץ"] אינו יכול להכיל, והלב אינו מכיל מה שהמוח משיג. ונתן עצה – שחסידים ילמדו ויתעמקו בדברים שאומר הרבי (ובלשונו: ה"ראַבּינער"), ויביאום בפועל, ויודיעו לו על כל זה – שעי"ז יגרמו לו נחת רוח.

והוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר לספר, שבשנה ההיא – תרס"ג – אירעו הרבה "בעל-שם'סקע ענינים", וסיפר דוגמא אחת60:

בכל יום היו לומדים יחדיו – כ"ק אדמו"ר נ"ע עם בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר – בבית המדרש טושו"ע חושן משפט הל' טוען ונטען. באחד הימים, לאחרי הלימוד, אמר אדמו"ר נ"ע: היום יהי' "אויספלוג" – הנקרא בשפת המדינה: "הַייק" (מסע-טיול). ולקחו שניהם הטלית ותפילין, ונסעו שעות אחדות, עד שהגיעו לעיירה קטנה, ולנו בבית-מלון ("האָטעל" – בשפת המדינה) שהי' פחות במדריגה – לפי ערך מעמדה ומצבה של אותה עיירה קטנה.

למחרת אמר אדמו"ר נ"ע לבנו – בקראו בשמו – צריך ללכת לנחם אבלים.

– אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר לא הי' הסדר לשאול שאלות, ובמילא, לא שאל מאומה, "וואו נחום אבלים, ווען נחום אבלים", והלכו מיד.

באו לבית אחד, ומצאו שם אלמנה ושתי יתומות יושבים "שבעה", רחמנא ליצלן. ואדמו"ר נ"ע דיבר על לבם וניחם אותם.

אדמו"ר נ"ע ביקש גם מאת האלמנה שתשיג בעדו חלב כשר, כיון שבדעתו להשאר בעיירה יום אחד.

וסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר, שאדמו"ר נ"ע התפלל שם במנין של מנחה ומעריב, ודייק בסיפורו – כדרכו – שמנחה התפלל עוד מקודם, ורק הי' בשעת התפלה, אבל מעריב התפלל גם הוא שם.

על שאלתם של האלמנה והיתומות – מי הוא? ענה: "אַ ווייטער קרוב". ועל שאלתם אם הכיר את הבעל-האב? ענה: הן זה אינו נוגע. – כן הי' הלשון בסיפור כ"ק מו"ח אדמו"ר, אף שכ"ק אדמו"ר נ"ע – שדיבר באידיש – אמר מסתמא "וואָס איז די נפקא מינה", וכיו"ב.

משם נסע אדמו"ר נ"ע לפרעסבורג, ובחר שם שני בחורים מתלמידי הישיבה לחתנים בעד שתי היתומות. וגם הלך בעצמו לקנות כל הנצרך להיתומות, מתנות וכו', בסכום של כמה מאות רובל ("אַ שיינע עטלעכע הונדערט רובל"). חתונה אחת – נערכה תוך שבועות אחדים, כאשר כ"ק אדמו"ר נ"ע וכ"ק מו"ח אדמו"ר שהו עדיין שמה, והחתונה השני' – נערכה אחרי חג השבועות דשנה ההיא.

יא. מסיפור זה למדים כמה ענינים:

א) ביאור על המדובר בל"ג בעומר61 בענין השבחים ששיבחו תלמידי הרשב"י את רבם הרשב"י – דלכאורה אין זה מדרך הצדיקים כו' (כנ"ל סוס"ב) – כי לפעמים צריכים לעורר אצלם איזה ענין, עי"ז שגורמים נחת רוח כו', ע"ד סיפור הנ"ל ע"ד הוראת הרופא שיוודע לו שלומדים ומתעמקים בדבריו וכו'.

ב) אע"פ שמצינו במכתבו הידוע של הרמ"מ מהאָראָדאָק62 ע"ד גודל הפלאת מעלת הבעש"ט ש"אחד הי' וכו'", מ"מ, היו גם לאח"ז "בעל-שם'סקע ענינים", כבסיפור הנ"ל אודות כ"ק אדמו"ר נ"ע בשנה ההיא, ועד"ז אצל כל הרביים, ועד לכ"ק מו"ח אדמו"ר.

ג) הטעם שכ"ק מו"ח אדמו"ר בחר בסיפור זה דוקא בתור דוגמא לה"בעל-שם'סקע ענינים" שאירעו אז – הוא, לפי שבתוכן סיפור זה מרומזת נקודת כללות העבודה בזמן הגלות, כדלקמן.

יב. וביאור הענין:

בנוגע לזמן הגלות כתיב63 "יתומים היינו ואין אב אמותינו כאלמנות". ונקודת העבודה בזמן הגלות היא – לנחם את האבלים, ולהשתדל ולפעול להביא לענין הנישואין (כבסיפור הנ"ל שכ"ק אדמו"ר נ"ע ניחם את האלמנה והיתומות, ועד שהביא לנישואי הבנות היתומות) – הנישואין דכנס"י עם הקב"ה דלעתיד לבוא64.

וזהו ענין שצריך לעשותו (לא ע"י שליח, אלא) בעצמו, גם אם הוא זקן ואינו לפי כבודו65 – כבסיפור הנ"ל שכ"ק אדמו"ר נ"ע הלך בעצמו לנחם את האבלים,

ומוסיף, שפעם גם התפלל שם מעריב – כידוע שתפלת מעריב אינה דומה לתפלת שחרית ומנחה להיותה בזמן הלילה, המורה על החושך כו',

והשתדל בעצמו בכל הקשור להביא לנישואי הבנות, ועד שבעצמו הלך לקנות כל הנצרך להיתומות – להלבישן ולקשטן כו', כסיפור חז"ל66 ש"הכניסוה לבית ר' ישמעאל וייפוה (קישטוה והלבישוה) באותה שעה בכה ר' ישמעאל ואמר בנות ישראל נאות הן אלא שהעניות מנוולתן", והיינו, שגם כאשר "העניות מנוולתן" – שזהו כללות המעמד ומצב דזמן הגלות, שלא זו בלבד שאין זה באופן ש"מלאכתן נעשית על ידי אחרים", כמ"ש67 "ועמדו זרים ורעו צאנכם"68, אלא עוד זאת, שנעשה גם מעמד ומצב ש"עניות מנוולתן" – הרי האמת היא ש"נאות הן", אלא שצריכים לקשטן, ואז רואים ש"נאות הן" גם בחיצוניות, אשר, ככל הדברים האלה כן הוא גם ברוחניות הענינים כו',

ומסיים שעלה לו בסכום של כמה מאות רובל – שבזה מודגשת ההשתדלות לפעול השידוך ועד להנישואין גם בממונו, נוסף על הטירחא בגופו ובנפשו כו'.

יג. ויש להוסיף ולבאר הקשר והשייכות לל"ג בעומר:

נתבאר לעיל69 בפירוש הכתוב70 "שבת אחים גם יחד" בנוגע להקב"ה וכנס"י, ש"שבת אחים" הוא הקירוב וההתקשרות בקישורי תנאים, וזהו ההכנה להנישואין, שאז נעשה "(גם) יחד", ענין היחוד. וזהו ב' הענינים דל"ג בעומר ושבועות – של"ג בעומר ענינו קישורי התנאים, ושבועות ענינו החתונה.

וכיון שכן, הרי הזמן שבין ל"ג בעומר לשבועות, בין קישורי התנאים להחתונה, מוכשר ומסוגל ביותר להביא לענין הנישואין.

וענין זה נעשה ע"י הפעולות דאהבת ישראל (כפשטות סיפור הנ"ל), שזהו תוכן הענין ד"שבת אחים גם יחד" בנוגע לבנ"י גופא, שעי"ז פועלים את הענין ד"שבת אחים גם יחד" בנוגע להקב"ה וכנס"י71.

וככל שמוסיפים בהענין דאהבת ישראל ("שבת אחים גם יחד" כפשוטו), מקרבים וממהרים עוד יותר את הנישואין דהקב"ה וכנס"י, כך, שעוד לפני חג השבועות פועלים כבר את ענין הנישואין, כולל גם גילוי כח האין-סוף שבענין ההולדה להוליד בדומה לו72, שזהו שבנ"י נעשים בדומה להקב"ה כו'73.

* * *

יד. מאמר (כעין שיחה) ד"ה והתהלכתי בתוככם גו'.

* * *

טו. בנוגע לשבתות שלומדים פרקי אבות,

– כמ"ש אדמו"ר הזקן בסידורו "נוהגין לומר פרקי אבות פרק אחד בכל שבת שבין פסח לעצרת", ומוסיף, "ויש נוהגין כך כל שבתות הקיץ". וכיון שמצינו במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמרים שנאמרו בשבתות שלאחרי חג השבועות שמתחילים במשנה בפרקי אבות, מוכח, שבשנה ההיא עכ"פ הי' אומר פרקי אבות כל שבתות הקיץ. –

נקבע כבר הסדר – עכ"פ בנוגע לשבתות שבין פסח לעצרת שבהם לומדים פרקי אבות לכל הדעות – לבאר איזה ענין בפרק שלומדים ביום הש"ק זה.

טז. בפרק74 שלומדים ביום הש"ק זה – פרק חמישי – שנינו75: "עשרה דורות מנח ועד אברהם, להודיע כמה ארך אפים לפניו, שכל הדורות היו מכעיסין ובאין, עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם".

ואינו מובן: מהו הפירוש שאברהם אבינו "קיבל שכר כולם" (שכרם של עשרה הדורות) – הרי דורות אלה "היו מכעיסין ובאין", ואיזה "שכר" מגיע להם, שאותו שכר קיבל אברהם76?

– בפיסקא הקודמת במשנה זו נאמר "עשרה דורות מאדם ועד נח, להודיע וכו' עד שהביא עליהם את מי המבול". וכאן לא נאמר שנח קיבל שכר כולם. וטעם הדבר – מובן בפשטות – דכיון שכל עשרה הדורות שמאדם ועד נח "היו מכעיסין ובאין", לא הגיע להם שכר. ועפ"ז מתחזקת השאלה: מדוע בעשרה הדורות שמנח ועד אברהם – שגם הם "היו מכעיסין ובאין" – מסיימת המשנה "שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם"?

יז. ויובן בהקדם החילוק בין דור המבול (שחתם וכלל בתוכו את כל העשרה דורות שמאדם ועד נח, שלכן קינח המבול גם את החטאים של כל התשעה דורות שלפנ"ז) לדור הפלגה (שחתם וכלל בתוכו את כל העשרה דורות שמנח ועד אברהם77).

בנוגע לעונשים של דור המבול ודור הפלגה – מצינו שני הפכים:

בנוגע לעונש בעולם הזה – גדול העונש של דור המבול משל דור הפלגה78, שהרי דור המבול הושמד מן העולם, כמ"ש79 "וימח את כל היקום", ואילו דור הפלגה רק נפוץ על פני כל הארץ, כמ"ש80 "ויפץ ה' אותם וגו'";

ולעומת זאת, בנוגע לעונש בעולם הבא – דור הפלגה לכו"ע אין להם חלק לעולם הבא81, ואילו בנוגע לדור המבול מצינו דעות חלוקות: במשנה82 איתא שאין להם חלק לעולם הבא, וכן הוא לדעה אחת בזהר83, אבל יש דעה נוספת בזהר – שיש להם חלק לעולם הבא.

יח. וע"פ הידוע84 שלפי חילוק הפגם הוא חילוק העונש – יובן החילוק בעונשים ע"פ המבואר בדברי חז"ל החילוק בין חטא ופגם דור המבול לחטא ופגם דור הפלגה:

דור הפלגה חטא בכך ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו"85, היינו, שרצו להלחם כביכול נגד הקב"ה. ואעפ"כ לא נאבדו מן העולם, אלא רק נפוצו על פני כל הארץ – כיון שהנהגתם בעניני העולם, בינם לבין עצמם, היתה מתוך אהבה וריעות, "שפה86 אחת ודברים אחדים"87;

ולעומת זאת, דור המבול – אף ש"לא פשטו יד בעיקר", מ"מ, כיון שהיו גזלנים88, ושררה מריבה ביניהם, לכן נשטפו ונאבדו מן העולם.

ועפ"ז מובן הטעם שבעולם הזה הי' העונש של דור המבול גדול יותר משל דור הפלגה – כיון שדור המבול חטא בעיקר בחטאים ש"בין אדם לחבירו": גניבה, גזילה וכו', שמהרסים את הסדר בהנהגה שקבע הקב"ה בעוה"ז, ולכן ענשם גדול יותר בעוה"ז;

אבל החטאים של דור הפלגה היו בעיקר "בין אדם למקום", ולכן הי' ענשם ברוחניות גדול יותר משל דור המבול – שדור הפלגה אין לו חלק לעולם הבא לכל הדעות, משא"כ בנוגע לדור המבול יש דעה שיש להם חלק לעולם הבא.

ואף שהאמת היא שחטא ש"בין אדם למקום" נוגע גם בעולם הזה, שהרי בריאת העולם היא בשביל התורה, כמארז"ל89 "בראשית, בשביל התורה שנקראת ראשית", וכמ"ש בפרשתנו "אם בחוקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו'", שע"י ההנהגה ע"פ רצון ה' מקבלים גם גשמיות בעולם הזה; וכן לאידך, שחטא ש"בין אדם לחבירו" נוגע גם בעולם הבא, ברוחניות, שהרי גם הענינים שבין אדם לחבירו הם מצוות התורה – מ"מ, הענינים ש"בין אדם לחבירו" נוגעים יותר, בגילוי, לעולם הזה, והענינים ש"בין אדם למקום" שייכים יותר לעולם הבא90.

יט. ועוד טעם לכך שעיקר העונש של דור המבול הי' בעולם הזה:

על חטאים שבין אדם לחבירו – לא מהני תשובה, וגם יום כיפור אינו מכפר, "עד שירצה את חבירו"91. ואם לא מחל לו חבירו, אין תשובתו מתקבלת. ואף שהוא מצדו עשה כל אשר ביכלתו, ועד כמה שהדבר נוגע לעניני שמים היתה תשובתו כדבעי – מ"מ, כיון שהדבר פוגע בעניני עוה"ז (בין אדם לחבירו), אין התשובה מועילה עד שיקיים את הציווי "והשיב את הגזילה"92, "יוליכנו אחריו אפילו למדי"93, אפילו כאשר חבירו נמצא בקצה העולם.

אמנם, כלל זה אינו אלא בנוגע לעניני עולם הזה. בנוגע לעניני שמים – כיון שעשה כל אשר ביכלתו לרצות את חבירו, ואין זו אשמתו אם חבירו לא רצה למחול לו, או שלא הי' יכול למוצאו – מתקבלת תשובתו. אלא שבנוגע לעניני עולם הזה – שזהו העיקר בחטאים שבין אדם לחבירו – לא תיקן את ההרס שגרם בהסדר דעולם הזה, ולכן אינה מועילה תשובתו94.

ולכן, אף שיש דעה שדור המבול יש לו חלק לעולם הבא, כיון שלדעה זו עשו תשובה – מ"מ נענשו בעולם הזה, כיון שהי' חסר אצלם הענין ד"והשיב את הגזילה".

כ. ועפ"ז יובן מ"ש במשנה שאברהם אבינו קיבל את השכר של העשרה דורות שהיו מכעיסין ובאין:

כיון שהנהגתם בינם לבין עצמם היתה מתוך אהבה וריעות – הי' מגיע להם שכר. אלא שהם עצמם לא היו יכולים לקבל שכר זה, אפילו לא בעולם הזה, כי, מצד גודל החטא ש"פשטו יד בעיקר להלחם בו", הרי גם ההמשכות שהמשיכו ע"י הנהגתם באהבה וריעות – ירדו לקליפה. וע"ד פסק אדמו"ר הזקן95 שרשע שלומד תורה ומקיים מצוות קודם שעשה תשובה, ה"ה מוסיף חיות בקליפה, כי, ההמשכות שע"י לימוד התורה וקיום המצוות נמשכים גם אז, אלא שבמקום שיומשכו לקדושה, יורדים הם לקליפה.

"עד שבא אברהם אבינו וקיבל שכר כולם": אברהם – היתה עבודתו בקו החסד, שהשתדל לקרב כל אדם לאלקות, ואפילו עורר רחמים על אנשי סדום. וע"י עבודה זו של התעסקות בעולם – בירר גם את הדורות הקודמים, ולכן קיבל שכר כולם. וע"ד פסק אדמו"ר הזקן שם, שע"י התשובה מוציאים את התורה ומצוות שהמשיכו בקליפות, ויחד עם הבעל-תשובה שבים הם לקדושה.

משא"כ בעשרה הדורות שמאדם עד נח, שבהם לא נזכר שנח קיבל שכר כולם, כי: (א) לא הי' מגיע להם שכר. (ב) כיון שנח לא התעסק עם העולם, ולא התפלל על אנשי דורו (שלכן נקראים מי המבול על שמו: "מי נח")96 – לא בירר את הדורות הקודמים, ולכן לא הי' יכול לקבל שכרם, גם אם הי' מגיע להם איזה שכר.

כא. וההוראה מכל זה בנוגע אלינו97:

עומדים אנו עתה בדור דעקבתא דמשיחא, הדור האחרון שלפני משיח. כל הדורות שהיו עד עתה הם הכנה לביאת המשיח, שאז תושלם תכלית כל הבריאה98, ובעבודה של דור זה תלויים כל הענינים של הדורות הקודמים99.

וע"י ההנהגה עתה בקו החסד, מדתו של אברהם אבינו, לקרב כל בנ"י מתוך אהבת ישראל ולעוררם ליהדות – מגלים את ניצוצות הקדושה שנמצאים בהעלם אצל כל יהודי, מאבותיו ואבות אבותיו עד לדורות הראשונים, וזה שמקרב יהודים אלה ומגלה את הניצוצות שלהם – מקבל שכר כולם, עי"ז שמביא את הניצוצות להתכלית שלהם – גאולה האמיתית והשלימה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

* * *

כב. יום הש"ק זה הוא שבת חזק, שבו מסיימים ספר ויקרא, היינו, שהסיום, הפסוק האחרון או הפרשה האחרונה, קשור עם כללות הספר. וכמו בשמח"ת, שהסיום בפסוק האחרון או בפרשה האחרונה, קשור עם כל התורה כולה, שזהו"ע שעושין שמחה לגמרה של תורה100.

ויש לבאר הקשר והשייכות של הסיום בפרשת בחוקותי לכללות ספר ויקרא – שהרי כל הענינים שבתורה מדוייקים הם לכל פרטיהם101:

פרשת "אם בחוקותי תלכו", אשר פירשו רז"ל "שתהיו עמלים בתורה" (כנ"ל ס"א), היא סיום וחותם ספר ויקרא, תורת כהנים, חמור שבספרים102 – כי, מצד חומר ההלכות שבו, זקוק הוא לעמל מיוחד.

דוקא ע"י היגיעה ועמל בתורה ממשיכים "כמה טבין", בחי' תענוג העצמי שבתורה103. ולכן, ספר ויקרא הוא ספר השלישי – קו האמצעי – שעולה עד פנימיות הכתר104.

[בכללות, המעלה דקו האמצעי היא בכללות התורה, שלכן נקראת105 "אוריאן תליתאי"106. אך עיקר המעלה הוא בספר ויקרא, מצד היגיעה שבו, כנ"ל].

וזהו ג"כ מה שאמרו רז"ל107 "ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה .<FX61.0>. וירא אלקים את האור כי טוב, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות" – כי עיקר מעלת הטוב הוא בספר ויקרא, מצד העמל והיגיעה שבו108.

*

כג. ע"פ הידוע שיום השבת מיני' מתברכין כולהו יומין109, יש להזכיר אודות כמה מאורעות שמתקיימים בהשגחה פרטית בשבוע הבא – ג' מאורעות של שמחה שנוגעים ושייכים לרבים (ויש לקוות שבמשך הזמן יהיו שייכים לעוד יותר רבים) – שיתברכו כולם מיום הש"ק זה.

ועל הסדר דהקרוב קרוב קודם:

לכל לראש – ה"באַנקעט" שייערך לטובת הישיבה בנואַרק110, ישיבה שלומדים בה נגלה וחסידות וכו'.

ויעזור השי"ת שכל זה יהי' בהצלחה רבה, וגם אם הי' חסר בהכנות הדרושות כו' – הרי "היפלא מה' דבר"111.

ובפרט כשיעשו כל זה מתוך שמחה – ששמחה פורצת כל הגדרים112, ועד שנזכה ש"יעלה הפורץ לפנינו"113.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר שיפסיקו בניגון של שמחה, כיון ש"אין מערבין שמחה בשמחה"114. והוסיף לומר, שהניגון יהי' (לא דבר המפסיק, אלא) דבר המחבר].

כד. וענין נוסף – ה"קאָנווענשאָן" (אסיפה וכינוס) השנתי של נשי ובנות חב"ד שייערך מחר, אשר, מלבד כל הענינים שיש בו כבכל שנה, יש בו מעלה מיוחדת להיותו ה"קאָנווענשאָן" השביעי, ו"כל השביעין חביבין"115.

ומצד גודל המעלה שבזה, ישנה נתינת-כח מיוחדת להשלים ולמלאות גם את כל הענינים שהיו חסרים עד עתה,

והמילוי וההשלמה צריכים להיות באופן ד"כפלים לתושי'"116, ע"ד מארז"ל117 "אם הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים וכו'", שזוהי גם פעולת התשובה ש"זדונות נעשות לו כזכיות"118, שעי"ז נעשים הזכיות בכפלים: זכיות סתם, וזכיות שנעשו מהזדונות. ומה גם שהזכיות שנעשו מהזדונות הם במעלה גדולה יותר מהזכיות סתם119, ובמילא, ה"ז עוד יותר מכפלים.

ומובן, שלאחרי הנסיון שצברו במשך שבע שנות פעילות, בודאי נקל יותר להשלים ולמלאות כל הענינים באופן דכפלים.

ויש לקשר זה עם הסיום דספר ויקרא, תורת כהנים120 – ע"פ המסופר בגמרא121 אודות "ברורי' דביתהו דרבי מאיר", "דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא דסותא מתלת מאה רבוותא", שהם ההלכות החמורות דתורת כהנים.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א הורה להפסיק-לחבר בניגון שמח, כנ"ל].

כה. וענין נוסף – ובהקדמה:

מבואר בחסידות122 בנוגע לג' הענינים דמזון לבוש ובית, שהענין היותר נעלה הו"ע הבית, ובזה גופא יש עילוי מיוחד בבית שהוא באופן של דירת קבע, כפי שמצינו במעלת בית המקדש לגבי משכן שילה – "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה"123, "הוא יבנה הבית לשמי"124, ודוגמתו גם בנוגע להבנינים של ישיבות, בתי-כנסיות ובתי- מדרשות, שעתידים שיקבעו בארץ ישראל125, בסמיכות לביהמ"ק126.

ומובן, שכדי שכל הענינים דלעתיד לבוא, ע"י משיח צדקנו, יהיו בשלימות – צריכים גם הבתי-כנסיות ובתי-מדרשות (שעתידים להקבע בארץ ישראל) להיות בשלימות, היינו, לא רק שטח אדמה בשביל להקים עליו בנין, ולא רק התחלת הבנין, אלא בנין שלם, כך, שכשיבוא משיח יקבע בנין שלם זה בארץ ישראל.

והנה, זה משך זמן שהנני מבקש וחוזר ומבקש ("איך האַלט אין איין בעטן") שהמוסדות יבנו בנינים וכו', ובנוגע לפועל, ה"ז למחצה לשליש ולרביע: יש מקומות שעשו מקצת, יש מקומות שעשו רק התחלה, ויש מקומות שבהם לא חושבים עדיין אפילו אודות התחלה.

– שמעתי סיפור מא' החסידים127 אודות אדמו"ר מהר"ש, שפעם נכנס אליו מישהו שלא הי' אצלו שלום בית, וכאשר צוה עליו לעשות שלום בית, אמר, שמוכן הוא לעשות כל מה שיאמרו לו (ואכן בשאר הענינים עשה מה שאמרו לו), מלבד בענין זה... ואמר אדמו"ר מהר"ש: אם כן, ה"ז ענין התלוי בי, שהרי איתא בגמרא128 "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין". והרכין ראשו הק' על ידיו לאיזה רגעים, ואח"כ הגבי' ראשו, ואמר לו עוד הפעם שיעשה שלום בית, ומיד השיב שיעשה כן. והפלא שבדבר – שמצד הענין ש"דבריו נשמעין", פעל גם אצל בעל בחירה! (וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אבל, מובן שאין זה סדר עבורי שאתערב בבחירתו של מישהו כו'.

ובנוגע לעניננו:

מחר, תתקיים בעזה"י חנוכת הבית במאָנטרעאַל לבנין הישיבה, שכבר לומדים ומתפללים בו – לאחרי קשיים גדולים שהיו להם עד שהצליחו להשלים הבנין ברוב עמל ויגיעה, כפי שיודעים אלה שהתעסקו בזה, "לב יודע מרת נפשו"129, ומה גם שנשארו עדיין חובות וכו'.

ויעזור השי"ת שבמהרה יפטרו מכל החובות, ויהיו כל הענינים בהצלחה רבה.

ומהם יראו וכן יעשו במקומות אחרים – לבנות בנינים שלמים לישיבות, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות, שבקרוב ממש יקבעו בארץ ישראל ע"י משיח צדקנו.

וכל זה יהי' באופן ד"גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"130 – דקאי (לא רק על בית שני, כפירוש הגמרא131, אלא גם) על ביהמ"ק השלישי דלעתיד לבוא132, שאז יקויים היעוד "אז אהפוך אל עמים גו' לעבדו שכם אחד"133, וכיון שאומות העולם אינם מבינים בענינים פנימיים – ה"ז צריך להיות בית גדול ומפואר בגשמיות לעיני בשר.

וכאמור, יעזור השי"ת שכל עניני הישיבה יהיו בהצלחה רבה, ויעמידו תלמידים, "זרע ברך הוי'"134, שיציפו ("זיי זאָלן פאַרפלייצן") את כל העולם באור התורה הנגלית והפנימית, עדי קיום היעוד135 "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"136.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אימתי קאתי מר לכשיפוצו מעינותיך חוצה"].