בס"ד. שיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר, ה'תשי"ט.
בלתי מוגה
א. חודש1 ניסן הוא הזמן של יציאת מצרים. ולכן, נוסף לכך שהענין דיציאת מצרים ישנו בכל יום ויום במשך כל השנה – הנה בחודש ניסן, שהוא החודש דיצי"מ, בודאי צריך להיות הענין דיצי"מ בכל יום ויום.
וכמדובר כמ"פ2 שאע"פ שכבר פעל הענין דיצי"מ בעבודתו אתמול, הנה לגבי מדריגתו היום הרי זה עדיין מיצרים וגבולים, ולכן צריך להיות עוד הפעם "יציאת מצרים".
והפירוש ד"יציאת מצרים" הוא – עלי' שלא בהדרגה, משא"כ כאשר העלי' היא בערך, אין זה יציאת מצרים, כי: "מצרים" – הו"ע של מיצר וגבול, ויציאה ממצרים פירושה יציאה ממיצר וגבול למעמד ומצב של בלי-גבול, והרי המעבר מגבול לבלי-גבול הו"ע של עלי' שבאין-ערוך; אבל כל זמן שהעלי' היא בערך, יש לו עדיין שייכות למצב הקודם, ולכן הרי זה עדיין בחי' "מצרים".
וכמובן גם ע"פ הידוע שתכלית בריאת האדם וירידת נשמתו למטה היא כדי שיהי' בבחינת "מהלך"3, ואמיתית ענין ההילוך הוא בלי גבול דוקא4. וכיון שהירידה והצער של הנשמה הם בתמידות, הרי גם התכלית שבזה צריכה להיות בתמידות, ועפ"ז נמצא, שבכל יום צריך להיות ענין של הילוך, בלי גבול.
ב. ומזה מובן, שלאחרי שעברו כל הימים הקודמים, החל מהימים שלפני חג הפסח, ימים הראשונים של חג הפסח, שביעי של פסח ואחרון של פסח, שבו ישנו גילוי המשיח כידוע5 – הנה בימים שלאח"ז צריכה להיות עלי' גדולה יותר, ועלי' שבאין-ערוך, עד כדי כך, שהדרגות הקודמות נחשבות לענין של "מיצרים וגבולים". ולמרות גודל העלי' – הרי זה נעשה בימות החול דוקא.
וכללות הביאור בזה – ע"פ הידוע בענין "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא"6:
בהגילויים דלעתיד ("חיי העולם הבא") ישנם כמה מדריגות, כמארז"ל7 "צדיקים אין להם מנוחה כו' שנאמר8 ילכו מחיל אל חיל", שהילוך זה הוא ג"כ ענין של עלי' בלי גבול.
ומבואר בחסידות9, שכיון שזהו"ע של הילוך ועלי', הרי אע"פ שזהו הילוך ועלי' בלי גבול, עליות באור הבלי גבול, מ"מ, הרי זה בחי' אור בלבד, שלכן שייך בזה חילוקי מדריגות כו'; אמנם ע"י "מעשים טובים בעולם הזה" לוקחים בחי' העצמות, וענין זה יתגלה "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"10, שלא יהיו עוד עליות, כי אם מנוחה כו'.
ועד"ז בנדו"ד: מבלי הבט על גודל מעלת הגילויים דאחרון של פסח, הנה דוקא בימי החול שלאח"ז נעשה הילוך ועלי' גם לגבי אחרון של פסח – מצד מעלת ה"מעשים טובים בעולם הזה".
ג. אמנם, יש גם מעלה בענין הגילויים – שהם מאירים את מעלת המעשה.
וזהו גם ענינם של משה ומשיח:
אמרו חז"ל11 שגואל ראשון – משה – הוא גואל אחרון. ואינו מובן: הרי הגאולה העתידה תהי' ע"י משיח, שהוא למעלה ממשה, כמשנת"ל12 שמשה הוא בחינת חי' ומשיח הוא בחינת יחידה?
אך הענין הוא – שמעלת המשיח היא בענין הגילויים, בענין ההילוך עד אין קץ. אבל לאחרי זה – ועי"ז – ב"יום שכולו שבת ומנוחה", תתגלה מעלת העבודה דעכשיו, שזהו ענינו של משה, שענינו הוא קריעת ים סוף, בקיעת הים ("שפּאַלטן דעם ים"), שהו"ע העבודה דעכשיו, כמשנת"ל בארוכה.
ונמצא, שהסדר הוא – משה משיח ומשה: לכל לראש היא העבודה דעכשיו (משה), ואח"כ יהיו הגילויים דמשיח, ואח"כ (ב"יום שכולו שבת ומנוחה") תתגלה מעלת המעשה (העבודה דעכשיו – משה).
וכמו"כ בזמן הזה גופא – ישנם זמנים שבהם הוא גילוי הארת המשיח, כמו באחרון של פסח, כך, שבאים מענין המעשה לענין הגילוי, ומענין הגילוי לענין המעשה.
וההוראה בעבודה: צריך להיות מעשה המצוות וגם כוונת המצוות. יש צורך בשני הענינים, וצריך להיות ההילוך מענין אחד לענין השני. מעשה המצוות מוסיף בכוונת המצוות, וכוונת המצוות מוסיפה במעשה המצוות.
* * *
ד. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה הפך ים ליבשה.
* * *
ה. אחד הענינים שנאמרו על זמן המשיח הוא – "ושם נעשה לפניך .. כמצות רצונך"13, והיינו, שקיום המצוות עכשיו אינו בתכלית השלימות, ורק לעתיד יהי' "כמצות רצונך".
וטעם הדבר14 – כיון שעכשיו העולם אינו בשלימות, כידוע שבחטא עה"ד ירדה זוהמא לעולם15, ואע"פ שבשעת מ"ת פסקה זוהמתן15, הרי בחטא העגל חזרה הזוהמא16, והיינו, שנשארה אמנם הפעולה דמ"ת, אבל אעפ"כ חזרה הזוהמא במקצת17, ולכן אין העולם בשלימות, ובמילא, גם המצוות שבעולם אינם בשלימות.
מצוות – קשורים עם האדם שמקיימם, ועם הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה. וכמבואר בדרושי חסידות18 על הפסוק19 "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", שמצוות נקראים בשם זריעה, וכשם שזריעת הגרעין צריכה להיות בארץ דוקא, כמו"כ צריכה להיות זריעת המצוות בבנ"י דוקא, עליהם נאמר20 "כי תהיו אתם לי ארץ חפץ". ולכן, כאשר העולם אינו בשלימות והאדם אינו בשלימות – הרי זה בדוגמת הזריעה במצב שיש חסרון ב"ארץ" (האדם) וב"גרעין" (הדבר הגשמי שבו נעשית המצוה), ובמילא, יש חסרון גם בהצמיחה.
וכיון שלעתיד יהי' המעמד ומצב כמו בתחילת הבריאה, ש"עולם על מילואו נברא"21, כמ"ש "אלה תולדות השמים והארץ"22, "ואלה תולדות פרץ"23, תולדות מלא24 – הנה מצד שלימות העולם ושלימות האדם, תהי' שלימות גם בצמיחת המצוות, שזהו"ע "כמצות רצונך".
ו. ולכן יהי' לעתיד לבוא "מעשה גדול"25:
בענין זה יש ב' פירושים: (א) המעשה יהי' נעלה יותר מכמו שהוא עכשיו, (ב) המעשה יהי' נעלה יותר מהתלמוד.
כלומר: עכשיו, כיון שהמעשה אינו בשלימות, לכן "תלמוד גדול". אבל לעתיד לבוא, שהמעשה יהי' בשלימות (פירוש הא' ב"מעשה גדול"), יהי' המעשה גדול יותר מהתלמוד (פירוש הב' ב"מעשה גדול").
וזהו ג"כ שלעתיד לבוא כתיב "אשת חיל עטרת בעלה"26, ו"נקבה תסובב גבר"27 – שזהו מצד מעלת ספירת המלכות, שמצד זה הוא גם הענין ד"מעשה גדול".
ז. ושני ענינים אלו קשורים זב"ז:
התכלית הוא בענין המעשה – מעשה גדול,
– דאף שעיקר הענין דמעשה גדול יהי' לעתיד לבוא, הרי, גם עכשיו ישנו הארה מעין דלעתיד (כנ"ל), ולכן ישנו גם עכשיו הענין דמעשה גדול –
שהו"ע העבודה במעשה בפועל – לקחת דבר גשמי ולעשות ממנו כלי לאלקות.
וענין זה נעשה ע"י "אשת חיל" דוקא, כמארז"ל28 "אדם מביא חיטין חיטין כוסס" (בתמי'), אלא דוקא ע"י האשה נעשה מאכל הראוי לאכילה, שזהו גמר המעשה.
ועד"ז בכל פרטי הענינים דהנהגת הבית, הכנסת אורחים, וחינוך הבנים והבנות – שאף שנעשים ע"פ ציווי הבעל, הרי הפועל ממש נעשה דוקא ע"י האשה שהיא עקרת הבית, כמו בענין החטים, שע"י האשה נעשה גמר הדבר להיות ראוי לאכילה.
ח. בענין זה ישנו סיפור הקשור עם ימי הספירה29:
אחד החסידים הביא לאדמו"ר הזקן מטבעות כסף לצדקה, לאחרי שזוגתו צחצחה והבריקה את המטבעות שיהיו נוצצים ("זיי זאָלן בלישטשען"), כדי שתהי' המצוה בהידור. ואמר רבינו הזקן תורה על הפסוק30 "וספרתם לכם", מלשון בהירות, דנהרין ונציצין31.
ונמצא, שדוקא "אשת חיל" היא זו שפעלה את הענין דנהרין ונציצין.
כלומר: אע"פ שכל ענינים אלו יכולים להעשות גם ע"י הבעל, מ"מ, בכדי שיהיו מאירים ("עס זאָל לייכטן"), באופן של ספירות ובהירות, הרי זה דוקא ע"י "אשת חיל".
ובפרטיות יותר – ישנה בחינת "אשת חיל" בכל אחד, שזהו"ע הקבלת עול, שדוקא עי"ז מאיר ענין המעשה.
וכיון שזהו עילוי בענין המעשה – הרי זו ההכנה להזמן דלעתיד לבוא שאז יהי' "מעשה גדול".
* * *
ט. בחודש32 אייר יש מעלה על כל חדשי השנה, בכך, שכל יום בחודש קשור עם מצוה – מצות ספירת העומר.
חודש ניסן – רק חציו השני קשור עם ספה"ע; חודש סיון – רק תחילתו קשור עם ספה"ע. אבל חודש אייר – כל ימי החודש קשורים עם ספה"ע33.
הגם שרוב חודש תשרי34 וכל חודש ניסן אין אומרים תחנון35, ועל חודש ניסן נאמר36 "החודש הזה לכם ראש חדשים", ומפרש השל"ה37 שכל ימי חודש ניסן הם בבחינת "ראש חודש" – הרי המעלות של ימי תשרי וניסן אינם קשורים עם עבודת האדם בזמנים אלו. זוהי מעלה שמצד עצמה. אבל בימי חודש אייר יש מעלה הקשורה עם עבודת האדם – מצות ספירת העומר.
השייכות של ימי הספירה למצות הספירה גדולה יותר מהשייכות של שאר הזמנים להמצוות שבהם. בשאר הזמנים אין המצוה שייכת אל היום גופא, כמו במצות אכילת מצה בפסח, שהמצוה היא ענין בפני עצמו מהזמן גופא שהוא בט"ו בניסן, ואין זה אלא שחיוב מצוה זו הוא ביום זה. אבל בספירת העומר, המצוה היא לספור את היום, את הזמן. מעלת חודש אייר היא – שכל הימים עצמם קשורים עם מצוה38.
י. מצות ספירת העומר נוגעת בכל יום. נוסף לכך, נוגעת ספירת כל יום גם לכל ימי הספירה, להימים שלפנ"ז39 ולהימים שלאח"ז, ועד שנוגע גם לכללות ההכנה לקבלת התורה.
ומעלה זו היא בכל ימי הספירה בשוה.
כלומר: בחודש אייר ישנו ענין שמצדו שוים כל ימי החודש.
יא. בכלל, יש בחדשי השנה חילוקים בין התחלת החודש לסוף החודש40.
בפרדס41 איתא שי"ב חדשי השנה הם כנגד י"ב צירופי שם הוי'. בשם הוי' ישנם ד' אותיות, וכמו"כ יש בכל חודש ד' שבועות (והימים הנוספים נטפלים לד' השבועות) וכו'.
ומזה מובן, שכמו שבשם הוי' יש מעלה באות אחת על השני', ובכללות – המעלה די-ה על ו-ה42 בצירוף הא', השם כסדרו, ועד"ז בחצי הא' על חצי הב' בכל הצירופים, כמו"כ יש מעלה בשבוע אחד על חבירו, ובכללות – ב' שבועות הראשונים הם נעלים מהאחרונים.
ומצד חילוק הנ"ל יש הפרש גם לענין נישואין וכו' בין חציו הראשון של החודש לחציו השני43.
אבל בחודש אייר – שוים כל ימי החודש בהענין האמור בעבודת האדם.
יב. כיצד פועלים שכל ימי החודש יהיו שוים?
על כך ישנו הרמז בשם החודש44: אייר – ראשי תיבות א'ברהם י'צחק י'עקב ר'חל, שהם ד' רגלי המרכבה, ורמז זה הובא גם בנגלה דתורה להלכה45.
ענין המרכבה הוא – כמבואר בתניא46: שכל אבריהם כולם היו קדושים ומובדלים מעניני עולם הזה.
כאשר אין ענינים אישיים ("אייגענע ענינים") כלל, כיון שגם בענינים הגשמיים, "בכל דרכיך" – "דעהו"47, ומסורים לגמרי לאלקות, כמו מרכבה שכל ענינה היא רק למלא רצון הרוכב – אזי כל הימים הם בשוה, כיון שכל ענינו הוא רק אלקות.
וע"י עבודת המרכבה דחודש אייר, נעשה חודש זה "ממוצע" בין חודש ניסן – "בהוציאך את העם ממצרים (על מנת ובאופן ש)תעבדון את האלקים על ההר הזה"48, "תעבדון" מלשון עבודת עבד, קבלת עול – לחודש השלישי, "ירחא תליתאי" (סיון), שבו ניתן "אוריין תליתאי לעם תליתאי"49.
* * *
יג. בימי הספירה לומדים פרקי אבות – פרק אחד בכל שבת50.
בפרק51 ראשון של מסכת אבות52 שנינו: "כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ולא המדרש עיקר אלא המעשה. וכל המרבה דברים מביא חטא".
בכל ג' הבבות שמבארים החסרון של דיבור, מבאר התנא את החסרון בג' דרגות:
בבבא הא', אומר, שאין דבר טוב יותר משתיקה. ומזה משמע שישנו עוד טוב לגוף אפילו כמו שתיקה, אבל לא יותר טוב משתיקה53.
בבבא הב', אומר, "ולא המדרש עיקר אלא המעשה", היינו, שדיבור – "מדרש" – הוא למטה ממעשה, ובמילא – גם משתיקה (שהרי מעשה אינו טוב משתיקה).
ובבבא הג' אומר יתירה מזה – שלא זו בלבד שדיבור אינו עיקר, אלא יש לו עוד חסרון אמיתי – שהריבוי בזה מביא לידי חטא.
בפשטות משמע (כמובא במפרשים), שבבבות הא' והג' קאי בדיבור של דברי הרשות, והתנא מזהיר, שיש להשתדל להמעיט בדיבור, כי "המרבה דברים מביא חטא", ולכן אין טוב יותר משתיקה; ובבבא הב' קאי בדיבור של מצוה ותורה, ועל דיבור זה אומר התנא, שהגם שיש בו צורך, מ"מ, לא זה הוא העיקר. התכלית היא – להביא את הדיבור ב"מעשה", בפועל.
ואינו מובן:
א) מדוע קבע התנא את הבבא ד"לא המדרש עיקר כו'" – דקאי בדברי תורה ומצוה – בין בבא הא' והג', שבשניהם קאי בדברי הרשות?
ב) מהו החילוק בין בבא הא' לבבא הג' – שבבבא הא' מבאר רק מעלת השתיקה, ובבבא הג' – גם אודות החסרון של הדיבור?
ג) בנוגע לכל דברי הרשות – הרי ממה-נפשך: אם עושים אותם לשם שמים – הרי הם נעשים קדושה, ואם אינם לשם שמים – יש בהם לא רק החסרון שיכולים להביא לידי איסור, אלא הם עצמם שלא כדבעי54. וכן הוא גם בדיבור55: אם האדם מדבר בדברים הנוגעים לפרנסתו וכדומה, ענינים ע"פ תורה – הרי הוא צריך לדבר בהם, וצריכים רק לדרוש ממנו לעשות זאת לשם שמים. ואם הוא דיבור שאין להאדם צורך בו, ויכול להתקיים גם בלעדיו – הרי דיבור זה לא רק "מביא חטא", אלא על ידו גופא עובר איסור: "ודברת בם56 ולא בדברים אחרים"57?
יד. על הפסוק58 "האומנם אלם צדק תדברון משרים תשפטו בני אדם", איתא בגמרא59 ג' דברים: (א) "מה אומנותו ("האומנם" – מלשון אומנות) של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאלם". (ב) "יכול אף לדברי תורה, תלמוד לומר תדברון". (ג) "יכול יגיס דעתו, תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם".
ואינו מובן:
א) בבבא הא' הרי מדובר אודות החסרון של דברים בטלים, ומהו הטעם שעובדת היותו "אלם" מדברים בטלים נקראת בשם "אומנות", שמשמעות הדברים, שכאשר אינו שותק, חסר אצלו רק באומנות – הרי הדיבור בדברים בטלים הוא איסור, כנ"ל?
עוד אינו מובן: הן אמת שצריכים ליזהר מדברים בטלים, אבל כיצד אפשר לומר שזוהי "אומנתו של אדם בעולם", תפקיד ועבודה שצריך לפעול בעולם? לכאורה, הרי זה רק ענין של שלילה, ואילו תכלית הבריאה היא (לא ה"סור מרע", אלא) "ועשה טוב". ובפרט בנוגע לדיבור – שהרי מעלת האדם שהוא "מדבר"60 (כמובן – דיבור הנרצה, כמו בתורה וכדומה), ולא "שישים עצמו כאלם"?
גם צריך להבין דיוק הלשון "אומנותו של אדם בעולם".
ב) בבבא הב' אינו מובן אומרו "יכול אף לדברי תורה" – כיצד יתכן סלקא-דעתך שגם כאשר מדובר אודות דברי תורה ישים אדם עצמו כאלם? הרי מקרא מלא דיבר הכתוב61 "ולמדתם אותם", וכמ"ש62 "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה"63?
ג) וגם בבבא הג' אינו מובן אומרו "יכול יגיס דעתו": מהו הצורך להזהיר שלא יהי' גס הרוח – הרי מפורש הדבר בכמה וכמה פסוקים, וגם בחומש, ועד שאומרים64 "תועבת הוי' כל גבה לב"?
טו. החילוק בין נשמות ישראל לשאר הברואים הוא:
כל הנבראים נבראו ע"י דיבורו של הקב"ה – "בעשרה מאמרות נברא העולם"65, "בדבר הוי' שמים נעשו"66. אבל "ישראל – עלו במחשבה"67, בנ"י נמשכים מהמדריגה היותר נעלית במחשבה (אלא שאח"כ הרי זה נמשך ע"י המאמר68 "נעשה אדם")69.
מחשבה – היא למעלה מלהתגלות אל הזולת, והיא לעצמו בלבד, ואילו דיבור הוא כפי שמצמצם את עצמו לגלות גם אל הזולת.
ובזה מחולקים נשמות ישראל מכל הנבראים: נשמות, שנמשכים ממחשבתו יתברך – אינם "זולת", אלא "חלק אלקה ממעל ממש"70; ונבראים, שנמשכים מהדיבור – נבראו כמו "זולת", מציאות וישות.
אע"פ שנשמות ושאר הנבראים הם הפכיים בענינם: נשמות ענינם ביטול לאלקות – "גוי אחד"71, והבריאה היא באופן ד"משם יפרד"72, ישות ופירוד, מ"מ, התכלית של בנ"י היא לגלות אלקות דוקא בעולם – "גוי אחד בארץ"71, שגם בארץ יפעלו "אחד"73, הביטול דמחשבה (שאינה בשביל הזולת).
וזהו מאמר הגמרא: "מה אומנותו של אדם בעולם": מה צריך יהודי ("אתם קרויין אדם"74) לפעול בעולם? – והמענה הוא: "ישים עצמו כאלם", היינו, לפעול בעולם שלא רק ה"עשרה מאמרות" יהיו בגילוי (גילוי הדיבור, שפועל ביטול היש, בחינת "ועד"75), אלא גם בחינת אלם ושתיקה (גילוי המחשבה, ביטול במציאות, בחינת "אחד"75), שלמעלה מעולמות.
כיצד פועלים זאת בעולם? – עי"ז ש"ישים עצמו כאלם": עליו להעמיד את עצמו במצב שלמעלה מהעולם, בדרגא שהעולם אינו תופס מקום – לא להשאר רק בעבודה ש"כל מעשיך יהיו לשם שמים"76, היינו, שעוסק בעולם ומונח בעניני העולם, אלא שעושה זאת לשם שמים77, כי אם, לבוא לדרגת העבודה שפועל בעצמו שהעולם אינו תופס מקום אצלו78; וכאשר אצלו מאיר בחינת "שתיקה", אלקות שלמעלה מעולמות, הנה "את העולם נתן בלבם"79, שגם בעולם נמשך בחינת "שתיקה" שלמעלה מהדיבור80.
טז. כל עניני העולם נמשכים מהתורה, ועשרה המאמרות נמשכים מעשרת הדברות81. על התורה עצמה נאמר82 "אורייתא וקוב"ה כולא חד", אבל אעפ"כ ירדה התורה למטה באופן של דיבור, גילוי לזולתו – אל נבראים.
ועל זה איתא בגמרא "יכול אף לדברי תורה":
בעניני הבריאה אומרים שה"אומנות", העבודה של האדם, צריכה להיות באופן ד"ישים עצמו כאלם", היינו, להתעלות מבחי' הדיבור, למעלה אפילו מהגילוי של ה"עשרה מאמרות" בעולם.
וא"כ, יכולים לחשוב שכך צריך להיות גם בנוגע "לדברי תורה" – להתעסק רק עם בחינת מחשבה שבתורה, פנימיות וסתים דאורייתא, ולא גליא דתורה שמלובשת בדברים נבראים וגשמיים ונפרדים.
"תלמוד לומר צדק תדברון" – שצריכים להתעסק עם התורה כפי שהיא בבחינת "דיבור", גליא דתורה (שנתלבשה בדברים גשמיים83).
הן אמת שצריכים בודאי לייחד גליא דתורה עם פנימיות התורה84, שבבחינת דיבור דתורה יאיר בחינת מחשבה דתורה. אבל סדר העבודה בזה אינו כמו בעבודה בעולם: בהבריאה – הדיבור הוא רק ירידה, שלכן "ישים עצמו כאלם" – שתיקה, הפשטה מדיבור; משא"כ בתורה – יש מעלה בבחינת דיבור דתורה לגבי בחינת מחשבה דתורה: בירידת התורה למטה דוקא נתן העצמות כביכול את עצמו (אלא שבבחינת דיבור דתורה כשלעצמו הרי זה בהעלם, ולכן צריך להיות "עירבת לי בהן קב חומטין"85, לימוד פנימיות התורה, סתים דאורייתא, בכדי לגלות את הפנימיות שבהנגלה, כדלהלן).
יז. הגם ש"לקיחת" כח העצמות היא ע"י לימוד נגלה דתורה וע"י קיום המצוות בגשמיות דוקא, מ"מ, מוכרחים גם להגיע לפנימיות התורה, כי, הכוונה ד"דירה בתחתונים" היא שיהי' גילוי העצמות – אמנם דירה לעצמותו, אבל צריך להיות בגילוי86 – והתגלות העצמות היא דוקא ע"י ביטול, כמ"ש87 "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח". אין הכוונה לשלול ענין של גאוה – שהרי זה "תועבת הוי'" ו"כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז"88 – כי אם, לומר, שצריך להיות ביטול, "דכא ושפל רוח", ולזה באים רק ע"י פנימיות התורה89.
וזהו מ"ש בגמרא (לאחרי הדגשת עיקר המעלה דדיבור דתורה) "יכול יגיס דעתו":
כיון שעיקר המעלה היא בלימוד התורה כפי שנתגלתה ונתלבשה בעולם, ולא בבחינת המחשבה דתורה – יכול אדם לחשוב שיכול להתנהג בגסות הדעת; אמנם לא מתוך גאוה, אבל מתוך רחבות ("מיט אַ ברייטקייט") וללא ביטול.
"תלמוד לומר משרים תשפטו בני אדם":
מבואר בחסידות90 ש"ישר" – ענין שהוא בשוה (בכל מקום) – הו"ע גילוי העצמות: אורות וגילויים – מאירים למעלה (בקירוב אל מקורם) יותר מאשר למטה; אבל כאשר נתגלה העצמות – הרי זה בבחינת "מישרים", בכל מקום בשוה91.
וזהו גם המענה על "יכול יגיס דעתו": אם חסר אצלו הביטול שמצד פנימיות התורה ועבודת התפלה, הנה הגם שע"י התורה ומצוות לוקח הוא את העצמות, הרי זה בהעלם; ישנו אמנם הענין למעלה (ברוחניות), אבל אין זה מאיר למטה, אין זה בבחינת "מישרים".
יח. וזהו גם תוכן ג' הבבות שבמשנה:
לכל לראש – "ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה", גוף כפשוטו וגוף – של העולם. העבודה ב"גוף" יכולה להיות בשני אופנים: העולם תופס מקום אצלו, אבל העיקר הוא אלקות (יחו"ת), גילוי בחינת הדיבור, או למעלה מהעולם לגמרי (יחו"ע). ועל זה אומר "לא מצאתי לגוף טוב משתיקה". ישנם זמנים שבהם זקוקים לאופן הא' שבעבודה (ובפרט – בעלי עסק), ואז הרי זו היא עיקר העבודה. אבל בשביל הגוף, אין דבר טוב יותר משתיקה – ביטול הגוף.
אמנם, כל זה הוא בהנוגע לטוב ובהנוגע לגוף. אבל העיקר הוא – דירה בתחתונים, עולם העשי', וענין זה בא בעיקרו ע"י ענינים של עשי' בפועל – "לא המדרש עיקר אלא המעשה", ובתורה – הרי זה גליא דתורה.
ומסיים, "וכל המרבה דברים מביא חטא": הגם שהמעשה הוא העיקר, מ"מ, אם הוא מרבה דברים (וגילוי), שעומד בתנועה של התפשטות כו' – מביא חטא, (מלשון) חסרון92, שחסר בזה גילוי העצמות, ולכן מוכרח להיות הביטול שבא ע"י עבודת התפלה, ובתורה – ע"י לימוד פנימיות התורה.
הוסיפו תגובה