האזהרה שהזהרנו מלבוא על בת אשת האב אם היא אחותו, והוא אמרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (שם, יא).

לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערווה בפני עצמה. והראיה שבת אשת האב ערווה בפני עצמה היא, שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו.

וזה לשונם: אמרו בפ"ב מיבמות: "תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן? אמרי: מכדי, כתיב 'ערוות אחותך בת אביך' וגו' - 'ערוות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי? שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו".

והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו - בכרת, בלבד אם היה מזיד; ובשוגג מקריב חטאת קבועה.