המצוה היומית

הציווי שנצטוו הכהנים ללבש בגדים מיוחדים לכבוד ולתפארת, ואחר כך יעבדו במקדש, והוא אמרו יתעלה: "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שמות כח, ב); "ואת בניו תקריב והלבשתם כתנת" (שם כט, ח).

ואלו הם בגדי כהונה: שמונה בגדים לכהן גדול וארבעה לכהן הדיוט. וכל פעם שעובד כהן בפחות מן הבגדים המיוחדים לאותה העבודה או יותר - עבודתו פסולה; ונוסף לכך חייב על כך מיתה בידי שמים, רצוני לומר מחוסר בגדים שעבד. וכך מנו אותו בגמרא סנהדרין מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים.

ועל זה לא בא פסוק, אלא נאמר בכתוב: "וחגרת אותם אבנט וגו' והיתה להם כהונה" (שם שם, ט), ובא בפרושו: "בזמן שבגדיהם עליהם - כהונתם עליהם; אין בגדיהם עליהם - אין כהונתם עליהם והוו להו זרים". ויתבאר לקמן שזר ששמש - במיתה.

ואמרו בספרא: "וישם עליו את החשן" - פרשה זו למדה לשעתה ולמדה לדורות; למדה לשרות יום יום ולשרות יום הכיפורים. בכל יום בבגדי זהב, וביום הכיפורים משמש בבגדי לבן.

וכבר נתבאר בלשון ספרא, שלבישת בגדים אלו מצוות עשה, והוא אמרם: "ומנין שאין אהרן לובש בגדים לגדולתו אלא כמקיים גזרת המלך? תלמוד לומר: ויעש כאשר ציווה ה' את משה" (ויקרא טז, לד).

כלומר, שבגדים אלו, אף על פי שהם בתכלית היופי - שהם זהב ואבני שהם וישפה וזולתן מן האבנים היקרות - לא יתכוון להתנאות בהם, אלא לקיום המצווה, שציווה ה' את משה, בלבד; והיא, שילבש בגדים אלו תמיד במקדש.

וכבר נתבארנו דיני מצווה זו כלם בפרק ב' מזבחים ובמקומות בכיפורים וסוכה.

האזהרה שהזהרנו מלקרוע פי מעיל כהן גדול, אלא יהיה ארוג כמו סוף וגבול, הוא אמרו יתעלה: "כפי תחרא יהיה לו לא יקרע" (שם שם, לב),

והקורעו במספרים וכיוצא בהן - חייב מלקות.

האזהרה שהזהרנו מלפרק החושן מעל האפוד, הוא אמרו יתעלה: "ולא יזח החשן מעל האפוד" (שם כח, כח), אלא יהיה מחובר לו.

ובסוף מכות אמרו גם כן, כשהזכירו מחייבי מלקות: והא איכא מזח את החשן? ואזהרתיה מהכא מ"לא יזח החשן". הנה נתבאר לך שהמזח - לוקה.

האזהרה שהזהרנו מלהכנס למקדש או להורות בשום דבר מדיני התורה כשאנחנו במצב של שכרות, והוא אמרו יתעלה: "יין ושכר אל תשת וגו' בבאכם אל אהל מועד וגו' ולהורת את בני ישראל וגו'" (ויקרא י, ט-יא).

ולשון התלמוד: "שתה רביעית אל יורה".

ויש בעונש הלאו הזה חילוק, והוא: ששתויי יין אסור להם להכנס מבין האולם ולמזבח עם כל ההיכל, ואם נכנס - חייב מלקות; ואם עבד כשהוא שתוי - חייב מיתה בידי שמים; ואם שתה דבר מן [שאר] המשכרים פרט ליין ועבד - חייב מלקות בלבד, לא מיתה;

וכל מי שמורה כשהוא שתוי, בין שהוא כהן או ישראל - הרי הוא עובר על לאו, בין שהוא שתוי יין או שאר המשכרין.

ולשון ספרא: "יין אל תשת", אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר משכרין? תלמוד לומר: "ושכר". אם כן למה נאמר יין? על היין במיתה ועל שאר כל המשכרין באזהרה".

ושם אמרו: "מנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר: אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד".

ושם אמרו: "יכול יהו ישראל חייבין מיתה על ההוריה? תלמוד לומר: "אתה ובניך אתך [וגו'] ולא תמתו", אתה ובניך במיתה, ואין ישראל חייבין מיתה על ההוריה".

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ד' מכרתות.

האזהרה שהזהרו הכהנים מלהכנס למקדש כשהם מנוולים בשערם, כדרך שעושים האבלים שאינם מקבצים ומסדרים את שערם. והוא אמרו יתעלה: "ראשיכם אל תפרעו" (שם י, ט),

אמר התרגום: לא תרבון פרוע. וביחזקאל (מד, כ) ביאר ואמר: "ופרע לא ישלחו". וכן אמרו יתעלה במצורע: "וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה)

אמרו בספרא: "יגדל פרע". ועוד לשון ספרא: "ראשיכם אל תפרעו" - אל תגדלו.

וכבר נכפל לאו זה בכהן גדול ואמר: "את ראשו לא יפרע" (שם כא, י). וכפל אותו, שלא תחשוב שזה שאמר לאלעזר ולאיתמר "ראשיכם אל תפרעו", שהוא מחמת המת בלבד, אבל אם עשה כן שלא דרך אבלות יהיה מותר; לפיכך ביאר בכהן גדול שהוא מחמת העבודה שיהא מסופר.

והעובר על לאו זה במיתה,

כלומר: אם שמש כשהוא פרוע ראש. ובכלל אלו שבמיתה פרועי ראש, שנאמר: "ולא תמתו" (שם י, ו);

אבל אם נכנס למקדש והוא פרוע ראש ולא עבד - הרי זה באזהרה, לא במיתה.

האזהרה שהזהרו הכהנים מלהכנס למקדש קרועי בגדים, והוא אמרו: "ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" (שם).

ולשון ספרא: "בגדיכם לא תפרמו - אל תקרעו בגדיכם".

וגם לאו זה נכפל בכהן גדול: "ובגדיו לא יפרם" (שם כא, י).

ודע שכהן גדול אפילו שלא בשעת העבודה אסור לו לקרוע בגדיו על מת שמת לו, ובגלל תוספת זו כפל את הלאו הזה.

ובספרא: "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם - על מתו, כדרך שבני אדם פורעין ופורמין על מתיהן. כיצד? כהן גדול פורם מלמטן וההדיוט מלמעלן".

וכל מי שעבד ובגדיו קרועים - גם הוא חייב מיתה, לפי שדין פרועי ראש וקרועי בגדים אחד. אבל הכניסה למקדש במצב זה הרי היא בלאו. וכהן גדול בלבד אסור לו לעולם לפרוע ולפרום אפילו לא נכנס למקדש, וזהו החלוק שבינו ובין כהן הדיוט בזה.