הציווי שנצטווינו לכבד את החכמים ולעמד מפניהם כדי להדרם, והוא אמרו יתעלה: "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן" (שם שם, לב).
ולשון ספרא: "תקום והדרת - קימה שיש בה הדור".
וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בפרק א' מקדושין, ודע שאף על פי שמצווה זו חובה על כל אדם באופן כללי - כלומר: לכבד את החכמים ואפילו חכם לחכם השווה לו, כמו שביארו באומרם: "תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה" - יש בה עוד ייחוד ותוספת על התלמיד, והוא: שכבוד התלמיד לרבו יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חובה לכל חכם, ועם הכבוד חייב במורא, לפי שכבר ביארו שחובתו כלפי רבו גדולה מחובתו כלפי אביו, שהרי חייבו הכתוב כבוד ומורא כלפיו. ובפרוש אמרו: "אביו ורבו - רבו קודם".
וכבר ביארו, שאסור לתלמיד לחלוק על רבו - כוונתי במחלקת: שיצא נגד פסק דינו ויפרד בסברתו וילמד ויורה בלי שירשהו. ואסור לו לריב עמו ולהתרעם עליו ולדון אותו לכף חובה, כלומר: שיסביר איזו פעולה מפעולותיו או איזה דבור בסוג מסוגי ההסברות - לפי שאפשר שלא נתכוון לכך.
ובפרק חלק אמרו: "כל החולק על רבו כחולק על השכינה, שנאמר: בהצתם על ה' (במדבר כו, ט) כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' וגו' (שם כ, יג), וכל המתרעם על רבו כמתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלנתיכם כי על ה' (שמות טז, ח). וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה" (במדבר כא, ה).
וכל זה ברור, לפי שמחלוקת קרח וריב ישראל ותרעומתם ומחשבתם הרעה לא הייתה אלא עם משה ועליו שהוא רבן של כל ישראל, ועשה הכתוב כל דבר מהם כלפי ה'.
ובפרוש אמרו: "מורא רבך כמורא שמים". וכל זה נלמד ממה שמצאנו שהכתוב ציווה לכבד את החכמים וההורים, כמו שנתבאר בלשונות התלמוד, לא שהיא מצווה בפני עצמה, והבן זאת.