האזהרה שהזהרנו מלשחוט שום דבר מן הקודשים בחוץ, וזה נקרא: "שוחט בחוץ", וכשמנו בריש כריתות כל מחייבי כרת, מנו השוחט והמעלה - שניים.

וזה שהשוחט בחוץ חייב כרת אף על פי שלא העלה, אלא מששחט בלבד, הוא לשון התורה. והוא אמרו יתעלה: "אשר ישחט שור או כשב או עץ במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת" (שם, ג-ד).

והאזהרה שלו, כלומר: האזהרה על שחיטת קודשים בחוץ אינה בפירוש, אבל נלמדת בדין: "לא עונש הכתוב אלא אם כן הזהיר", כפי הכללים שקבענו בהקדמות שהקדמנו למצוות אלו.

וזה לשון גמרא זבחים: השוחט והמעלה בחוץ - חייב על השחיטה וחייב על ההעלאה. בשלמא "העלאה" כתיב עונש וכתיב אזהרה; - 'השמר לך פן תעלה עלתיך'. וכדר' אבין, דאמר ר' אבין אמר רב ליא: כל מקום שנאמר "השמר", "פן" ו"אל" - אינו אלא מצוות לא תעשה; אלא שחיטה בשלמא עונש כתיב: 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו ונכרת', אלא אזהרה מנא לן?

ואחר משא ומתן מרבה הוחלט הדבר בלשון זה, אמרו: "שם תעלה ושם תעשה" - מקיש עליה לעשיה: מה עליה עונש והזהיר, אף עשיה עונש והזהיר. יורו באומרם "שם תעלה ושם תעשה" על אמרו יתעלה: "שם תעלה עלתיך" - וזו היא ההקרבה, כלומר: ההקטרה על גבי האש; ואמר: "שם תעלה כל אשר אנכי מצווך" - זה כולל ההקרבה והשחיטה, לפי שהוא גם ציווה בשחיטה.

ודע שהשוחט בחוץ בשוגג - חייב גם הוא חטאת קבועה.

וממה שאתה צריך לדעת, שהמקריב קודשים בזמן הזה חוץ למקום העזרה - חייב כרת. ובפירוש אמרו: "המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אומר: חייב". וכן הלכה, מפני שהוא ראוי לקרב, לפי שהכלל הנכון אצלנו: מקריבין אף על פי שאין בית.

וכבר נתבארו גם דיני מצווה זו בפרק י"ג מזבחים.