האזהרה שהזהרנו מלקרוא לעבודה זרה, לומר: לקרוא בני אדם לעבודתה ולזרזם לכך, (כלומר), אף על פי שהקורא הזה אינו עובד, ולא עשה שום מעשה מן המעשים זולת הקריאה אליה. וזה, אם קרא רבים, נקרא: מדיח.

והוא אמרו יתעלה: "יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר" (דברים יג, יד);

ואם קרא לאחד מבני אדם - הרי זה נקרא: מסית. והוא אמרו יתעלה: "כי יסיתך אחיך בן אמך וגו' " (שם שם, ז), ודברנו במצווה זו הוא במדיח בלבד, והאזהרה שבאה על זה היא אמרו יתעלה: "לא ישמע על פיך" (שמות כג, יג).

ובגמרא סנהדרין אמרו: "ולא ישמע על פיך - אזהרה למסית, מסית בהדיא כתיב ביה: "וכל ישראל ישמעו ויראון ולא יוספו לעשות" (דברים יג, יב)?! אלא אזהרה למדיח".

העובר על לאו זה - חייב סקילה. ולשון סנהדרין: מדיחי עיר הנדחת - בסקילה.

וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק י' מסנהדרין.