פרק כ"ג

1לֹ֥א תִשָּׂ֖א שֵׁ֣מַע שָׁ֑וְא אַל־תָּ֤שֶׁת יָֽדְךָ֙ עִם־רָשָׁ֔ע לִֽהְיֹ֖ת עֵ֥ד חָמָֽס:
לא תשא שמע שוא: כתרגומו לא תקבל שמע דשקר, אזהרה למקבל לשון הרע, ולדיין, שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא בעל דין חבירו:
אל תשת ידך עם רשע: הטוען את חבירו תביעת שקר, שהבטיחהו להיות לו עד חמס:
2לֹא־תִֽהְיֶ֥ה אַֽחֲרֵֽי־רַבִּ֖ים לְרָעֹ֑ת וְלֹא־תַֽעֲנֶ֣ה עַל־רִ֗ב לִנְטֹ֛ת אַֽחֲרֵ֥י רַבִּ֖ים לְהַטֹּֽת:
לא תהיה אחרי רבים לרעת: יש במקרא זה מדרשי חכמי ישראל, אבל אין לשון המקרא מיושב בהן על אופניו. מכאן דרשו שאין מטין לחובה בהכרעת דיין אחד, וסוף המקרא דרשו אחרי רבים להטות, שאם יש שנים במחייבין יותר על המזכין, הטה הדין על פיהם לחובה ובדיני נפשות הכתוב מדבר, ואמצע המקרא דרשו ולא תענה על ריב, על רב, שאין חולקין על מופלא שבבית דין, לפיכך מתחילין בדיני נפשות מן הצד, לקטנים שבהן שואלין תחלה, שיאמרו את דעתם. לפי דברי רבותינו כך פתרון המקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות לחייב מיתה בשביל דיין אחד, שירבו המחייבין על המזכין ולא תענה על הרב לנטות מדבריו, ולפי שהוא חסר יו"ד דרשו בו כן. אחרי רבים להטת ויש רבים שאתה נוטה אחריהם, ואימתי, בזמן שהן שנים המכריעין במחייבין יותר מן המזכין, וממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני אבל היה עמהם לטובה, מכאן אמרו דיני נפשות מטין על פי אחד לזכות ועל פי שנים לחובה. ואונקלוס תרגם לא תתמנע מלאלפא מה דבעינך על דינא, ולשון העברי, לפי התרגום, כך הוא נדרש לא תענה על ריב לנטת אם ישאלך דבר למשפט, לא תענה לנטות לצד אחד ולסלק עצמך מן הריב, אלא הוי דן אותו לאמיתו. ואני אומר ליישבו על אופניו כפשוטו, כך פתרונו:
לא תהיה אחרי רבים לרעת: אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם, הנני נוטה אחריהם:
ולא תענה על ריב לנטת וגו': ואם ישאל הנדון על אותו המשפט אל תעננו על הריב דבר הנוטה אחרי אותן רבים להטות את המשפט מאמתו אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים:
3וְדָ֕ל לֹ֥א תֶהְדַּ֖ר בְּרִיבֽוֹ:
לא תהדר: לא תחלוק לו כבוד לזכותו בדין ולומר דל הוא, אזכנו ואכבדנו:
4כִּ֣י תִפְגַּ֞ע שׁ֧וֹר אֹֽיִבְךָ֛ א֥וֹ חֲמֹר֖וֹ תֹּעֶ֑ה הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֶ֖נּוּ לֽוֹ:
5כִּֽי־תִרְאֶ֞ה חֲמ֣וֹר שׂנַֽאֲךָ֗ רֹבֵץ֙ תַּ֣חַת מַשָּׂא֔וֹ וְחָֽדַלְתָּ֖ מֵֽעֲזֹ֣ב ל֑וֹ עָזֹ֥ב תַּֽעֲזֹ֖ב עִמּֽוֹ:
כי תראה חמור שונאך וגו': הרי כי משמש בלשון דלמא, שהוא מארבע לשונות של שמושי כי וכה פתרונו שמא תראה חמורו רובץ תחת משאו:
וחדלת מעזב לו: בתמיה:
עזב תעזב עמו: עזיבה זו לשון עזרה, וכן (דברים לב לו) עצור ועזוב, וכן (נחמיה ג ח) ויעזבו ירושלם עד החומה, מלאוה עפר לעזוב ולסייע את חוזק החומה. כיוצא בו (דברים ז יז) כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני וגו', שמא תאמר כן, בתמיה, לא תירא מהם. ומדרשו, כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת:
עזב תעזב עמו: לפרק המשא. מלמשקל ליה, מליטול משאוי ממנו:
6לֹ֥א תַטֶּ֛ה מִשְׁפַּ֥ט אֶבְיֹֽנְךָ֖ בְּרִיבֽוֹ:
אבינך: לשון אובה, שהוא מדולדל ותאב לכל טובה:
7מִדְּבַר־שֶׁ֖קֶר תִּרְחָ֑ק וְנָקִ֤י וְצַדִּיק֙ אַל־תַּֽהֲרֹ֔ג כִּ֥י לֹֽא־אַצְדִּ֖יק רָשָֽׁע:
ונקי וצדיק אל תהרג: מניין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות, שמחזירין אותו, תלמוד לומר ונקי אל תהרג וזה אף על פי שאינו צדיק, שלא נצטדק בבית דין, מכל מקום נקי הוא מדין מיתה, שהרי יש לך לזכותו. ומניין ליוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, שאין מחזירין אותו לבית דין לחייבו תלמוד לומר וצדיק אל תהרוג, וזה צדיק הוא, שנצטדק בבית דין:
כי לא אצדיק רשע: אין עליך להחזירו, כי אני לא אצדיקנו בדיני, אם יצא מידך זכאי, יש לי שלוחים הרבה להמיתו במיתה שנתחייב בה:
8וְשֹׁ֖חַד לֹ֣א תִקָּ֑ח כִּ֤י הַשֹּׁ֨חַד֙ יְעַוֵּ֣ר פִּקְחִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽים:
ושחד לא תקח: אפילו לשפוט אמת, וכל שכן כדי להטות הדין, שהרי כדי להטות את הדין נאמר כבר לעיל לא תטה משפט:
יעור פקחים: אפילו חכם בתורה ונוטל שוחד, סוף שתטרף דעתו עליו, וישתכח תלמודו, ויכהה מאור עיניו:
ויסלף: כתרגומו ומקלקל:
דברי צדיקים: דברים המצודקים, משפטי אמת, וכן תרגומו פתגמין תריצין. ישרים:
9וְגֵ֖ר לֹ֣א תִלְחָ֑ץ וְאַתֶּ֗ם יְדַעְתֶּם֙ אֶת־נֶ֣פֶשׁ הַגֵּ֔ר כִּֽי־גֵרִ֥ים הֱיִיתֶ֖ם בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
וגר לא תלחץ: בהרבה מקומות הזהירה תורה על הגר מפני שסורו רע:
את נפש הגר: כמה קשה לו כשלוחצים אותו:
10וְשֵׁ֥שׁ שָׁנִ֖ים תִּזְרַ֣ע אֶת־אַרְצֶ֑ךָ וְאָֽסַפְתָּ֖ אֶת־תְּבֽוּאָתָֽהּ:
ואספת את תבואתה: לשון הכנסה לבית, כמו (דברים כב ב) ואספתו אל תוך ביתך:
11וְהַשְּׁבִיעִ֞ת תִּשְׁמְטֶ֣נָּה וּנְטַשְׁתָּ֗הּ וְאָֽכְלוּ֙ אֶבְיֹנֵ֣י עַמֶּ֔ךָ וְיִתְרָ֕ם תֹּאכַ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה כֵּֽן־תַּֽעֲשֶׂ֥ה לְכַרְמְךָ֖ לְזֵיתֶֽךָ:
תשמטנה: מעבודה:
ונטשתה: מאכילה אחר זמן הביעור. דבר אחר תשמטנה מעבודה גמורה, כגון חרישה וזריעה. ונטשתה מלזבל ומלקשקש:
ויתרם תאכל חית השדה: להקיש מאכל אביון למאכל חיה מה חיה אוכלת בלא מעשר, אף אביונים אוכלים בלא מעשר, מכאן אמרו אין מעשר בשביעית:
כן תעשה לכרמך: ותחלת המקרא בשדה הלבן, כמו שאמור למעלה הימנו תזרע את ארצך:
12שֵׁ֤שֶׁת יָמִים֙ תַּֽעֲשֶׂ֣ה מַֽעֲשֶׂ֔יךָ וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י תִּשְׁבֹּ֑ת לְמַ֣עַן יָנ֗וּחַ שֽׁוֹרְךָ֙ וַֽחֲמֹרֶ֔ךָ וְיִנָּפֵ֥שׁ בֶּן־אֲמָֽתְךָ֖ וְהַגֵּֽר:
וביום השביעי תשבת: אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה, שלא תאמר הואיל וכל השנה קרויה שבת, לא תנהג בה שבת בראשית:
למען ינוח שורך וחמרך: תן לו ניח להתיר שיהא תולש ואוכל עשבים מן הקרקע. או אינו אלא יחבשנו בתוך הבית, אמרת אין זה נייח אלא צער:
בן אמתך: בעבד הערל הכתוב מדבר:
והגר: גר תושב:
13וּבְכֹ֛ל אֲשֶׁר־אָמַ֥רְתִּי אֲלֵיכֶ֖ם תִּשָּׁמֵ֑רוּ וְשֵׁ֨ם אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ לֹ֣א תַזְכִּ֔ירוּ לֹ֥א יִשָּׁמַ֖ע עַל־פִּֽיךָ:
ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו: לעשות כל מצות עשה באזהרה, שכל שמירה שבתורה אזהרה היא במקום לאו:
לא תזכירו: שלא יאמר לו שמור לי בצד עבודה זרה פלונית או תעמוד עמי ביום עבודה זרה פלונית. דבר אחר ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם א-להים אחרים לא תזכירו ללמדך ששקולה עבודה זרה כנגד כל המצות כולן, והנזהר בה כשומר את כולן:
לא ישמע: מן הגוי:
על פיך: שלא תעשה שותפות עם נכרי וישבע לך בעבודה זרה שלו נמצאת שאתה גורם שיזכר על ידך:
14שָׁל֣שׁ רְגָלִ֔ים תָּחֹ֥ג לִ֖י בַּשָּׁנָֽה:
רגלים: פעמים וכן (במדבר כב כח) כי הכיתני זה שלש רגלים:
15אֶת־חַ֣ג הַמַּצּוֹת֘ תִּשְׁמֹר֒ שִׁבְעַ֣ת יָמִים֩ תֹּאכַ֨ל מַצּ֜וֹת כַּֽאֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֗ךָ לְמוֹעֵד֙ חֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֔יב כִּי־ב֖וֹ יָצָ֣אתָ מִמִּצְרָ֑יִם וְלֹא־יֵֽרָא֥וּ פָנַ֖י רֵיקָֽם:
חדש האביב: שהתבואה מתמלאת בו באביה. לשון אחר אביב, לשון אב, בכור וראשון לבשל פירות:
ולא יראו פני ריקם: כשתבאו לראות פני ברגלים, הביאו לי עולות:
16וְחַ֤ג הַקָּצִיר֙ בִּכּוּרֵ֣י מַֽעֲשֶׂ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר תִּזְרַ֖ע בַּשָּׂדֶ֑ה וְחַ֤ג הָֽאָסִף֙ בְּצֵ֣את הַשָּׁנָ֔ה בְּאָסְפְּךָ֥ אֶת־מַֽעֲשֶׂ֖יךָ מִן־הַשָּׂדֶֽה:
וחג הקציר: הוא חג שבועות:
בכורי מעשיך: שהוא זמן הבאת בכורים, ששתי הלחם הבאים בעצרת היו מתירין החדש למנחות ולהביא בכורים למקדש, שנאמר (במדבר כח כו) וביום הבכורים וגו':
וחג האסיף: הוא חג הסוכות:
באספך את מעשיך: שכל ימות החמה התבואה מתייבשת בשדות ובחג אוספים אותה אל הבית מפני הגשמים:
17שָׁל֥שׁ פְּעָמִ֖ים בַּשָּׁנָ֑ה יֵֽרָאֶה֙ כָּל־זְכ֣וּרְךָ֔ אֶל־פְּנֵ֖י הָֽאָדֹ֥ן | יְהֹוָֽה:
שלש פעמים וגו': לפי שהענין מדבר בשביעית הוצרך לומר שלא יסתרסו רגלים ממקומן:
כל זכורך: הזכרים שבך:
18לֹֽא־תִזְבַּ֥ח עַל־חָמֵ֖ץ דַּם־זִבְחִ֑י וְלֹֽא־יָלִ֥ין חֵֽלֶב־חַגִּ֖י עַד־בֹּֽקֶר:
לא תזבח על חמץ וגו': לא תשחט את הפסח בי"ד בניסן עד שתבער החמץ:
ולא ילין חלב חגי וגו': חוץ למזבח:
עד בקר: יכול אף על המערכה יפסל בלינה, תלמוד לומר (ויקרא ו ב) על מוקדה על המזבח כל הלילה:
ולא ילין: אין לינה אלא בעמוד השחר שנאמר עד בקר, אבל כל הלילה יכול להעלותו מן הרצפה למזבח:
19רֵאשִׁ֗ית בִּכּוּרֵי֙ אַדְמָ֣תְךָ֔ תָּבִ֕יא בֵּ֖ית יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לֹֽא־תְבַשֵּׁ֥ל גְּדִ֖י בַּֽחֲלֵ֥ב אִמּֽוֹ:
ראשית בכורי אדמתך: אף השביעית חייבת בבכורים, לכך נאמר אף כאן בכורי אדמתך. כיצד, אדם נכנס לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי לסימן ומקדישה. ואין בכורים אלא משבעת המינין האמורין במקרא (דברים ח ח) ארץ חטה ושעורה וגו':
לא תבשל גדי: אף עגל וכבש בכלל גדי, שאין גדי אלא לשון ולד רך, ממה שאתה מוצא בכמה מקומות בתורה שכתוב גדי, והוצרך לפרש אחריו עזים, כגון (בראשית לח יז) אנכי אשלח גדי עזים, (שם שם כ) את גדי העזים, (שם כז ט) שני גדיי עזים, ללמדך, שכל מקום שנאמר גדי סתם, אף עגל וכבש במשמע. ובשלושה מקומות נכתב בתורה אחד לאיסור אכילה, ואחד לאיסור הנאה, ואחד לאיסור בישול:
20הִנֵּ֨ה אָֽנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַֽהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי:
הנה אנכי שולח מלאך: כאן נתבשרו שעתידין לחטוא, ושכינה אומרת להם (שמות לג ג) כי לא אעלה בקרבך:
אשר הכינותי: אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו ומדרשו אל המקום אשר הכינותי כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה:
21הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ:
אל תמר בו: לשון המראה, כמו (יהושע א יח) אשר ימרה את פיך:
כי לא ישא לפשעכם: אינו מלומד בכך, שהוא מן הכת שאין חוטאין, ועוד שהוא שליח ואינו עושה אלא שליחותו:
כי שמי בקרבו: מחובר לראש המקרא, השמר מפניו כי שמי משותף בו, ורבותינו אמרו זה מטטרו"ן ששמו כשם רבו. מטטרו"ן בגימטריא שדי:
22כִּ֣י אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹֽרְרֶֽיךָ:
וצרתי: כתרגומו ואעיק:
23כִּֽי־יֵלֵ֣ךְ מַלְאָכִי֘ לְפָנֶ֒יךָ֒ וֶֽהֱבִֽיאֲךָ֗ אֶל־הָֽאֱמֹרִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהַפְּרִזִּי֙ וְהַכְּנַֽעֲנִ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י וְהִכְחַדְתִּֽיו:
24לֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲוֶ֤ה לֵאלֹֽהֵיהֶם֙ וְלֹ֣א תָֽעָבְדֵ֔ם וְלֹ֥א תַֽעֲשֶׂ֖ה כְּמַֽעֲשֵׂיהֶ֑ם כִּ֤י הָרֵס֙ תְּהָ֣רְסֵ֔ם וְשַׁבֵּ֥ר תְּשַׁבֵּ֖ר מַצֵּבֹֽתֵיהֶֽם:
הרס תהרסם: לאותם אלהות:
מצבותיהם: אבנים שהם מציבין להשתחוות להם:
25וַֽעֲבַדְתֶּ֗ם אֵ֚ת יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּבֵרַ֥ךְ אֶת־לַחְמְךָ֖ וְאֶת־מֵימֶ֑יךָ וַֽהֲסִֽרֹתִ֥י מַֽחֲלָ֖ה מִקִּרְבֶּֽךָ:
26לֹ֥א תִֽהְיֶ֛ה מְשַׁכֵּלָ֥ה וַֽעֲקָרָ֖ה בְּאַרְצֶ֑ךָ אֶת־מִסְפַּ֥ר יָמֶ֖יךָ אֲמַלֵּֽא:
לא תהיה משכלה: אם תעשה רצוני:
משכלה: מפלת נפלים או קוברת את בניה, קרויה משכלה:
27אֶת־אֵֽימָתִי֙ אֲשַׁלַּ֣ח לְפָנֶ֔יךָ וְהַמֹּתִי֙ אֶת־כָּל־הָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר תָּבֹ֖א בָּהֶ֑ם וְנָֽתַתִּ֧י אֶת־כָּל־אֹֽיְבֶ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ עֹֽרֶף:
והמתי: כמו והממתי ותרגומו ואשגש. וכן כל תיבה שפועל שלה בכפל האות האחרונה, כשתהפוך לדבר בלשון פעלתי, יש מקומות שנוטל אות הכפולה ומדגיש את האות ונוקדו במלאפום, כגון והמותי, מגזרת (ישעיה כח כח) והמם גלגל עגלתו, (קהלת ב כ) וסבותי, מגזרת (שמואל א' ז טז) וסבב בית אל, (תהלים קטז ו) דלותי, מגזרת (ישעיה יט ו) דללו וחרבו, (שם מט טז) על כפים חקותיך, מגזרת (שופטים ה טו) חקקי לב, (שמואל א' יב ג) את מי רצותי, מגזרת (איוב כ יט) רצץ עזב דלים. והמתרגם והמותי ואיקטל, טועה הוא, שאלו מגזרת מיתה היה, אין ה"א שלה בפת"ח, ולא מ"ם שלו מודגשת, ולא נקודה מלאפום, אלא והמתי, כגון (במדבר יד טו) והמתה את העם הזה, והתי"ו מודגשת, לפי שתבא במקום ב' תוי"ן, האחת נשרשת, לפי שאין מיתה בלא ת"ו, והאחרת משמשת, כמו אמרתי, חטאתי, עשיתי, וכן ונתתי, הת"ו מודגשת, שהיא באה במקום שתים, לפי שהיה צריך שלש תוי"ן, שתים ליסוד, כמו (יהושע י יב) ביום תת ה', (קהלת ג יג) מתת א-להים היא, והשלישית לשמוש:
ערף: שינוסו מפניך ויהפכו לך ערפם:
28וְשָׁלַֽחְתִּ֥י אֶת־הַצִּרְעָ֖ה לְפָנֶ֑יךָ וְגֵֽרְשָׁ֗ה אֶת־הַֽחִוִּ֧י אֶת־הַכְּנַֽעֲנִ֛י וְאֶת־הַֽחִתִּ֖י מִלְּפָנֶֽיךָ:
הצרעה: מין שרץ העוף, והיתה מכה אותם בעיניהם ומטילה בהם ארס והם מתים, והצרעה לא עברה את הירדן, והחתי והכנעני הם ארץ סיחון ועוג, לפיכך מכל שבע אומות לא מנה כאן אלא אלו. וחוי אף על פי שהוא מעבר הירדן והלאה, שנו רבותינו במסכת סוטה (סוטה לו א) על שפת הירדן עמדה וזרקה בהם מרה:
29לֹ֧א אֲגָֽרְשֶׁ֛נּוּ מִפָּנֶ֖יךָ בְּשָׁנָ֣ה אֶחָ֑ת פֶּן־תִּֽהְיֶ֤ה הָאָ֨רֶץ֙ שְׁמָמָ֔ה וְרַבָּ֥ה עָלֶ֖יךָ חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶֽה:
שממה: ריקנית מבני אדם, לפי שאתם מעט ואין בכם כדי למלאות אותה:
ורבה עליך: ותרבה עליך:
30מְעַ֥ט מְעַ֛ט אֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִפָּנֶ֑יךָ עַ֚ד אֲשֶׁ֣ר תִּפְרֶ֔ה וְנָֽחַלְתָּ֖ אֶת־הָאָֽרֶץ:
עד אשר תפרה: תרבה, לשון פרי, כמו פרו ורבו:
31וְשַׁתִּ֣י אֶת־גְּבֻֽלְךָ֗ מִיַּם־סוּף֙ וְעַד־יָ֣ם פְּלִשְׁתִּ֔ים וּמִמִּדְבָּ֖ר עַד־הַנָּהָ֑ר כִּ֣י | אֶתֵּ֣ן בְּיֶדְכֶ֗ם אֵ֚ת יֽשְׁבֵ֣י הָאָ֔רֶץ וְגֵֽרַשְׁתָּ֖מוֹ מִפָּנֶֽיךָ:
ושתי: לשון השתה, והת"ו מודגשת מפני שבאה תחת שתים, שאין שיתה בלא ת"ו, והאחת לשמוש:
עד הנהר: פרת:
וגרשתמו: ותגרשם:
32לֹֽא־תִכְרֹ֥ת לָהֶ֛ם וְלֵאלֹֽהֵיהֶ֖ם בְּרִֽית:
33לֹ֤א יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאַרְצְךָ֔ פֶּן־יַֽחֲטִ֥יאוּ אֹֽתְךָ֖ לִ֑י כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־אֱלֹ֣הֵיהֶ֔ם כִּי־יִֽהְיֶ֥ה לְךָ֖ לְמוֹקֵֽשׁ:
כי תעבד כי יהיה לך למקש: הרי אלו כי משמשין במקום אשר, וכן בכמה מקומות, וזהו לשון אי, שהוא אחד מארבע לשונות שהכי משמש. וגם מצינו בהרבה מקומות אם משמש בלשון אשר, כמו (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים, שהיא חובה: