האזהרה שהזהרנו מלהשתחוות לעבודה זרה, וברור, שמה שאנו אומרים, עבודה זרה, - הכוונה בו: כל מה שנעבד זולת ה'. והוא אמרו יתעלה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שם שם, ה).
ואין הכוונה אסור ההשתחוויה לבדה - להוציא זולתה - אלא הזכיר דרך מדרכי העבודה, כלומר ההשתחוויה, וכן מזהרים מלהקריב לה ומלקטר; והעובר על אחת מאלו והשתחווה או הקריב או נסך או הקטיר - חייב סקילה.
ולשון המכילתא: "זובח לאלהים יחרם (שם כב, יט) - עונש שמענו, תלמוד לומר: לא תשתחווה להם ולא תעבדם. זביחה בכלל הייתה ויצאת ללמד: מה זביחה מיוחדת שכיוצא בה עובדין לשמים וחייבין עליה בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו, אף כל שכיוצא בו עובדין לשם חייב עליו, בין שהוא עובדו בין שאינו עובדו".
ועניין הדברים האלה, שארבעת מיני עבודה אלו, והם: ההשתחוויה, והזביחה, והקיטור, והניסוך שבהם נתחייבנו לעבוד את ה' יתעלה - כל מי שיעבד עבודה זרה באחד מהם - חייב סקילה, אפילו אותו הנעבד אין דרכו לעבוד באחד מאלו. וזהו שקוראים לו: 'שלא כדרכה', כלומר: אף על פי שעבד אותה שלא כדרך עבודה, כיון שעבד באחד מאלו חייב סקילה אם הוא מזיד, והוא בכרת אם לא נודע עליו, או לא נעונש; אך אם הוא שוגג, יקריב קרבן חטאת קבועה.
וכן אם קיבל עליו באלה איזה דבר שקיבלו עליו - הרי זה חייב, וכבר נכפל הלאו בעניין זה, כלומר: באיסור עבודה באחד מארבעת מינים אלו אפילו שלא כדרכה. והוא אמרו יתעלה: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירם" (ויקרא יז, ז).
ולשון ספרא: "אין שעירים אלא שדים".
ובגמרא פסחים נתבאר, שלאו זה הוא דוקא בשוחט לעבודה זרה, אפילו אם אין דרכה [ב]שחיטה. אמרו: מנין לזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב? שנאמר: "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים". אם אינו עניין לכדרכה, דכתיב "איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם" (דברים יב, ל) - תנהו עניין לשלא כדרכה.
אם כן, העובר על זה אם הוא מזיד - הריהו בכרת ובסקילה כמו שביארנו; ובשוגג - יקריב קרבן. ולשון הכתוב: "זובח לאלהים יחרם".
וכבר נתבארו דיני מצווה זו בפרק ז' מסנהדרין.
הוסיפו תגובה