האזהרה שהזהרנו מלפנות אל עבודה זרה ולהתעסק בענייניה, כלומר: לעיין וללמוד אותן ההזיות וההבלים שאומרים מיסדיה, שרוחנית פלונית מורידים אותה באופן כך וכך, והיא עושה כך וכך; והכוכב הפלוני מקטרים לו ועומדים לפניו כך וכך, והוא עושה מעשה פלוני, וכיוצא בדברים אלו. שהמחשבה בדברים אלו והעיון באותם הדמיונות הוא ממה שמעורר את הפתי לדרוש בהם ולעבדם.

והפסוק שבו הזהרנו על עניין זה הוא אמרו: "אל תפנו אל האלילם" (שם שם, ד).

ולשון ספרא: "אם פונה אתה אחריהן אתה עושה אותן אלהות". ושם אמרו: "ר' יהודה אומר: אל תפנה לראותן", כלומר: אפילו להסתכל בצורת הפסל החיצונית ולהתבונן בעשייתו אסור, כדי שלא יעסיק חלק מן הזמן במשהו מהם.

ובפרק "שואל אדם מחברו": כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות אסור לקרותו בשבת; ודיוקני עצמה אף בחול אסור להסתכל בה, משום שנאמר: אל תפנו אל האלילים. מאי תלמודא? אמר ר' יוחנן: אל תפנו אל מדעתכם".

וכבר נכפל הלאו בעניין זה עצמו, כלומר באיסור המחשבה על עבודה זרה והוא אמרו: "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם" (דברים יא, טז), כלומר: אם תועה לבך לחשוב בה, זה יגרם לך לסור מן הדרך הישרה ולהתעסק בעבודתה.

ואמר עוד בעניין זה עצמו: "ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח וגו'" (שם ד, יט), כי לא הזהיר לבל ירים אדם את ראשו לראותם בעיניו, אלא הזהיר מלהסתכל בעין הלב במה שמיחסים להם עובדיהם.

וכן אמרו: "ופן תדרש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני" (שם יב, ל) - הזהיר מלשאול על איכות עבודתה אף על פי שלא יעבדנה, לפי שכל זה גורם לטעות אחריה.

ודע שהעובר על עניין זה - חייב מלקות. וכבר נתבאר זה בסוף פרק א מערובין, כשאמרו: "לוקין על ערובי תחומין דבר תורה" והביאו ראיה מאמרו: "אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט); והקשו ואמרו: היאך ילקה על לאו שבא בלשון "אל" ולא בא בלשון לא? והשיבו בדרך קושיא ואמרו: אם כל מה שבא בלשון 'אל' אין לוקין עליו, אלא מעתה "אל תפנו אל האלילם" הכי נמי דלא לאקי?! הרי משמע מכאן שעניין זה לוקין עליו.