הציווי שנצטווינו להפקיר כל מה שהצמיחה האדמה בשנת השמטה, התיר כל צמחי שדותינו לכל. והוא אמרו יתעלה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'" (שמות כג, יא),
ולשון המכילתא: "והלא הכרם והזית בכלל היה ולמה יצא? להקיש אליו: מה כרם מיוחד שהוא בעשה, עוברין עליו בלא תעשה, כך כל שהוא בעשה עוברין עליו בלא תעשה".
ועניין דבר זה כמו שאסביר לך: שאמרו "והשביעית תשמטנה ונטשתה" כולל התרת כל הצומח בשנה בשביעית: ענבים ותאנים ואפרסקים ורימונים וחיטים ושעורים וזולתם. יוצא, שהשמטת הכל - מצוות עשה.
אחר כך פרט ואמר: "כן תעשה לכרמך לזיתך". והרי אלו הם בכלל כל מה שצומח מן האדמה אלא לא בא הציווי הזה בכרם וזית במיוחד, אלא מפני שהזהיר בהם הכתוב במיוחד על אסיפת תבואת הכרם והוא אמרו: "ואת ענבי נזירך לא תבצר" (ויקרא כה, ה)
הנה כמו הכרם שהפקרתו - מצוות עשה, מניעתו לא תעשה, כך כל מה שתצמיח שנה שביעית שנתבאר שהפקרתו בעשה - תהיה מניעתו בלא תעשה. אם כן יהיה דין הזית כדין הכרם בעשה ולא תעשה ודין זית ודין שאר פרות שווה.
הנה נתבאר מכל מה שקדם שהשמטת גדולי שביעית מצוות עשה. וכבר נתבארנו דיני מצווה זו במסכת שביעית. ואינה חובה מן התורה אלא לפרות ארץ ישראל בלבד.
הוסיפו תגובה