הציווי שנצטווינו לתקע בשופר בעשרה בתשרי של שנה זו, הכריז בכל ארצנו על חרות לעבדים ויציאת כל עבד עברי לחפשי, בלי דמים, ביום זה, כלומר: עשרה בתשרי. והוא אמרו יתעלה: "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי בעשור לחדש ביום הכיפורים תעבירו שופר בכל ארצם" (שם שם, ט). ואמר: "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה" (שם שם, י)

וכבר נתבאר ש'שווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות', וכבר נתבארנו דיני תקיעות ראש השנה במסכת ראש השנה.

וידוע, שתקיעה זו ביובל אינה אלא לפרסום החרות, ושהיא חלק מן ההכרזה, והוא אמרו: "וקראתם דרור בארץ"; ואין עניינה כעניין תקיעות ראש השנה, שהן "זכרון לפני ה'", ואלה לשחרור העבדים כמו שביארנו.