הלכות עבדים - הקדמה הלכות עבדים יש בכללן שלש עשרה מצות חמש מצות עשה ושמונה מצות לא תעשה וזהו פרטן: (א) דין קניין עבד עברי.
(ב) שלא ימכר ממכרת עבד.
(ג) שלא יעבדנו בפרך.
(ד) שלא נעבוד בו עבודת עבד.
(ה) שלא נניח גר תושב לרדות בו בפרך.
(ו) להעניק לו בצאתו חפשי.
(ז) שלא יצא ריקם.
(ח) לפדות אמה העבריה.
(ט) ליעדה.
(י) שלא תמכר.
(יא) לעבוד בעבד כנעני לעולם אלא אם כן הפיל לו אדוניו אחד מראשי איבריו.
(יב) שלא להסגיר עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל.
(יג) שלא להונות עבד זה הניצל אלינו.
וביאור מצות אלו בפרקים אלו:

א

(שמות כא ב) "עֶבֶד עִבְרִי" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה זֶה יִשְׂרְאֵלִי שֶׁמָּכְרוּ אוֹתוֹ בֵּית דִּין עַל כָּרְחוֹ אוֹ הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ לִרְצוֹנוֹ. כֵּיצַד. גָּנַב וְאֵין לוֹ לְשַׁלֵּם אֶת הַקֶּרֶן בֵּית דִּין מוֹכְרִין אוֹתוֹ כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּהִלְכוֹת גְּנֵבָה. וְאֵין לְךָ אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁמּוֹכְרִין אוֹתוֹ בֵּית דִּין אֶלָּא הַגַּנָּב בִּלְבַד. וְעַל זֶה שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין הוּא אוֹמֵר (שמות כא ב) "כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי". וְעָלָיו הוּא אוֹמֵר בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים טו יב) "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי". מוֹכֵר עַצְמוֹ כֵּיצַד. זֶה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֶעֱנִי בְּיוֹתֵר נָתְנָה לוֹ תּוֹרָה רְשׁוּת לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לט) "כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לְךָ". וְאֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ וּלְהַצְנִיעַ אֶת דָּמָיו אוֹ לִקְנוֹת בָּהֶם סְחוֹרָה אוֹ כֵּלִים אוֹ לִתְּנֵם לְבַעַל חוֹב אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְאָכְלָן בִּלְבַד. וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לוֹ כְּלוּם וַאֲפִלּוּ כְּסוּת לֹא תִּשָּׁאֵר לוֹ וְאַחַר כָּךְ יִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ:

ב

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין הָאִשָּׁה נִמְכֶּרֶת בִּגְנֵבָתָהּ וְכֵן אֵינָהּ מוֹכֶרֶת אֶת עַצְמָהּ וְאֵינָהּ קוֹנָה לֹא עֶבֶד עִבְרִי וְלֹא עֶבֶד כְּנַעֲנִי מִפְּנֵי הַחֲשָׁד. וְאֵין הַגֵּר נִקְנֶה בְּעֶבֶד עִבְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מא) "וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ" מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִשְׁפָּחָה:

ג

עֶבֶד עִבְרִי שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵין מוֹכְרִין אוֹתוֹ אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל אוֹ לְגֵר צֶדֶק. וְכֵן הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִמְכֹּר עַצְמוֹ לְעַכּוּ''ם וַאֲפִלּוּ לְגֵר תּוֹשָׁב. וְאִם עָבַר וּמָכַר עַצְמוֹ אֲפִלּוּ לְעַכּוּ''ם וַאֲפִלּוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ הֲרֵי זֶה מָכוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מז) "אוֹ לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר". לְעֵקֶר זֶה הַנִּמְכָּר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַצְמָהּ:

ד

בָּא וְאָמַר לְךָ הֲרֵינִי מוֹכֵר עַצְמִי לְעַכּוּ''ם אֵין אַתָּה זָקוּק לוֹ עַד שֶׁיִּמָּכֵר אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּמְכַּר לְעַכּוּ''ם אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר וְעָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן מִצְוָה לִפְדּוֹתוֹ וְלֹא יִטָּמַע בָּהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מח) "אַחֲרֵי נִמְכַּר גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ":

משנה תורה להרמב"ם

משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.

ה

אֶחָד הַמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ אוֹ שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין אֵינוֹ נִמְכָּר בְּפַרְהֶסְיָא עַל אֶבֶן הַמִּקָּח וְלֹא בְּסִמְטָא כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעֲבָדִים נִמְכָּרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מב) "לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד" אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא בְּצִנְעָה וְדֶרֶךְ כָּבוֹד:

ו

כָּל עֶבֶד עִבְרִי אָסוּר לַעֲבֹד בּוֹ בְּפָרֶךְ. וְאֵיזוֹ הִיא עֲבוֹדַת פָּרֶךְ זוֹ עֲבוֹדָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָה וַעֲבוֹדָה שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לָהּ אֶלָּא תִּהְיֶה מַחְשַׁבְתּוֹ לְהַעֲבִידוֹ בִּלְבַד שֶׁלֹּא יִבָּטֵל. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ עֲדֹר תַּחַת הַגְּפָנִים עַד שֶׁאָבוֹא שֶׁהֲרֵי לֹא נָתַן לוֹ קִצְבָה. אֶלָּא יֹאמַר לוֹ עֲדֹר עַד שָׁעָה פְּלוֹנִית אוֹ עַד מָקוֹם פְּלוֹנִי. וְכֵן לֹא יֹאמַר לוֹ חֲפֹר מָקוֹם זֶה וְהוּא אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְהָחֵם לוֹ כּוֹס שֶׁל חַמִּין אוֹ לְהָצֵן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ אָסוּר וְעוֹבֵר עָלָיו בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מג) "לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". הָא אֵינוֹ עוֹשֶׂה לוֹ אֶלָּא דָּבָר קָצוּב שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹ. וְכֵן הָעַכּוּ''ם שֶׁנִּמְכַּר לוֹ אִם רָדָה בּוֹ בְּפָרֶךְ הֲרֵי יִשְׂרָאֵל מְצֻוִּין לְמָנְעוֹ. וְאִם הִנִּיחוּהוּ עוֹבְרִים בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה נג) "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ". וְאֵין אָנוּ נִזְקָקִין לִכְנֹס לִרְשׁוּתוֹ שֶׁל עַכּוּ''ם וְלִבְדֹּק אַחֲרָיו שֶׁלֹּא יַעֲבִידֶנּוּ בְּפָרֶךְ שֶׁנֶּאֱמַר לְעֵינֶיךָ בִּזְמַן שֶׁאַתָּה רוֹאֶה:

ז

כָּל עֶבֶד עִבְרִי אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקָּנָהוּ לְהַעֲבִידוֹ בִּדְבָרִים בּוֹזִים שֶׁהֵם מְיֻחָדִים לַעֲשׂוֹת הָעֲבָדִים כְּגוֹן שֶׁיּוֹלִיךְ אַחֲרָיו כֵּלָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ יַחְלֹץ לוֹ מִנְעָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לט) "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד". אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֶלָּא כְּשָׂכִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מ) "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ". וּמֻתָּר לְסַפֵּר לוֹ שְׂעָרוֹ וּלְכַבֵּס לוֹ כְּסוּתוֹ וְלֶאֱפוֹת לוֹ עִסָּתוֹ. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ בַּלָּן לָרַבִּים אוֹ סַפָּר לָרַבִּים אוֹ נַחְתּוֹם לָרַבִּים. וְאִם הָיְתָה אֻמָּנוּתוֹ זֹאת קֹדֶם שֶׁיִּמָּכֵר הֲרֵי זֶה יַעֲשֶׂה. אֲבָל לֹא יְלַמְּדֵנוּ בַּתְּחִלָּה מְלָאכָה כְּלָל אֶלָּא אֻמָּנוּת שֶׁהָיָה בָּהּ הוּא שֶׁעוֹשֶׂה כְּשֶׁהָיָה עוֹשֶׂה מִקֹּדֶם. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּעֶבֶד עִבְרִי מִפְּנֵי שֶׁנַּפְשׁוֹ שְׁפָלָה בִּמְכִירָה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא נִמְכַּר מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּעֶבֶד שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ עוֹשֶׂה מְלָאכָה זוֹ אֶלָּא בִּרְצוֹנוֹ וּמִדַּעַת עַצְמוֹ:

ח

אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָן נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה מֻתָּר לִרְדּוֹתָן בְּחָזְקָה וּלְהִשְׁתַּעְבֵּד בָּהֶן. מֶלֶךְ שֶׁגָּזַר שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא יִתֵּן הַמַּס הַקָּצוּב עַל כָּל אִישׁ וְאִישׁ יִשְׁתַּעְבֵּד לְזֶה שֶׁנָּתַן הַמַּס עַל יָדוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ יוֹתֵר מִדַּאי אֲבָל לֹא כְּעֶבֶד. וְאִם אֵינוֹ נוֹהֵג כַּשּׁוּרָה מֻתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כְּעֶבֶד:

ט

כָּל עֶבֶד עִבְרִי אוֹ אָמָה הָעִבְרִיָּה חַיָּב הָאָדוֹן לְהַשְׁווֹתָן לוֹ בְּמַאֲכָל וּבְמַשְׁקֶה בִּכְסוּת וּבְמָדוֹר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו טז) "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נָקִי וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן אַתָּה דָּר בִּכְרַךְ וְהוּא דָּר בִּכְפָר אוֹ אַתָּה דָּר בִּכְפָר וְהוּא יוֹשֵׁב בִּכְרַךְ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מא) "וְיָצָא מֵעִמָּךְ". מִכָּאן אָמְרוּ כָּל הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ. וְחַיָּב לִנְהֹג בּוֹ מִנְהַג אַחְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה מו) "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". וְאַף עַל פִּי כֵן צָרִיךְ הָעֶבֶד לִנְהֹג בְּעַצְמוֹ מִנְהַג עַבְדוּת בְּאוֹתָן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁהוּא עוֹשֶׂה לוֹ:

י

אֵין אָמָה הָעִבְרִיָּה נוֹהֶגֶת וְלֹא עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. בֵּין עֶבֶד עִבְרִי שֶׁמּוֹכֵר עַצְמוֹ בֵּין זֶה שֶׁמְּכָרוּהוּ בֵּית דִּין. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ מָתַי בָּטְלוּ הַיּוֹבְלוֹת: