אמִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת כָּל מִנְחָה כְּמִצְוָתָהּ הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה.
בוְכֵיצַד עֲשִׂיַּת חֲבִתֵּי כּוֹהֵן גָּדוֹל? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן שָׁלֵם וּמַקְדִישׁוּ, וְחוֹצֵהוּ בַּחֲצִי עִשָּׂרוֹן שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ; שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהִיא קְרֵבָה חֲצָיִין, אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת לַחֲצָיִין. וּמֵבִיא עִמָּהּ שְׁלֹשֶׁת לוֹגִין שֶׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה" (ויקרא ו, יד) - לְהוֹסִיף לָהּ שֶׁמֶן כְּנִסְכֵּי הַכֶּבֶשׂ. וּבוֹלֵל הַסֹּלֶת בַּשֶּׁמֶן, וְחוֹלֵט אוֹתָהּ בְּרוֹתְחִין. וְלָשׁ מִכָּל חֲצִי עִשָּׂרוֹן שֵׁשׁ חַלּוֹת; נִמְצְאוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה חַלּוֹת.
גוְאַחַת אַחַת הָיוּ נַעֲשׂוֹת. וְכֵיצַד עוֹשֶׂה? מְחַלֵּק הַשְּׁלֹשֶׁת לוּגִין בָּרְבִיעִית שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ, רְבִיעִית לְכָל חַלָּה; וְאוֹפֶה הַחַלָּה מְעַט, וְאַחַר כָּךְ קוֹלֶה אוֹתָהּ עַל הַמַּחֲבַת בִּשְׁאָר רְבִיעִית הַשֶּׁמֶן שֶׁלָּהּ. וְאֵינוֹ מְבַשְּׁלָהּ הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר "תֻּפִינֵי" (ויקרא ו, יד) - בֵּין בָּשֵׁל וְנָא.
דוְאַחַר כָּךְ חוֹלֵק כָּל חַלָּה וְחַלָּה לִשְׁנַיִם בְּאֹמֶד, כְּדֵי שֶׁיַּקְרִיב הַחֵצִי בַּבֹּקֶר וְהַחֵצִי בָּעֶרֶב; וְלוֹקֵחַ הַחֲצָיִין וְכוֹפֵל כָּל אֶחָד מֵהֶן לִשְׁנַיִם, וּפוֹתֵת עַד שֶׁתִּמָּצֵא כָּל פְּתִיתָה כְּפוּלָה לִשְׁנַיִם.
וּמַקְרִיב הַחֲצָיִין עִם חֲצִי קֹמֶץ לְבוֹנָה בַּבֹּקֶר, וְהַחֵצִי הַנִּשְׁאָר עִם חֲצִי קֹמֶץ לְבוֹנָה, בָּעֶרֶב. וְאִם הָיְתָה מִנְחַת חִנּוּךְ - אֵינוֹ חוֹצָה, אֶלָא מַקְרִיבָהּ כֻּלָּהּ כְּאַחַת עִם קֹמֶץ לְבוֹנָה. וּשְׁתֵּיהֶן כָּלִיל לָאִשִּׁים.
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
המִנְחַת הַסֹּלֶת כֵּיצַד הָיְתָה נַעֲשֵׂית? מֵבִיא עִשָּׂרוֹן סֹלֶת, אוֹ כַּמָּה עֶשְׂרוֹנוֹת, כְּפִי נִדְרוֹ, וְשֶׁמֶן הָרָאוּי לָהּ; וּמוֹדֵד בָּעִשָּׂרוֹן שֶׁל מִּקְדָּשׁ. וְנוֹתֵן שֶׁמֶן בִּכְלִי, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן עָלָיו אֶת הַסֹּלֶת, וְאַחַר כָּךְ נוֹתֵן שֶׁמֶן אַחֵר עַל הַסֹּלֶת, וּבוֹלֵל הַסֹּלֶת בּוֹ; וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת וְצָק לְתוֹכָהּ שֶׁמֶן. וְשֶׁמֶן שֶׁנָּתַן תְּחִלָּה עִם שֶׁמֶן הַבָּלוֹל עִם הַשֶּׁמֶן שֶׁיָּצַק - הַכֹּל לוֹג לְעִשָּׂרוֹן. וְנוֹתֵן עָלֶיהָ לְבוֹנָתָהּ.
ומִנְחַת הַמַּחֲבַת וְהַמַּרְחֶשֶׁת כֵּיצַד? נוֹתֵן הַשֶּׁמֶן בִּכְלִי וְנוֹתֵן עָלָיו הַסֹּלֶת, וְנוֹתֵן עַל הַסֹּלֶת שֶׁמֶן אַחֵר וּבוֹלֵל הַסֹּלֶת, וְאַחַר כָּךְ לָשָׁהּ בְּפוֹשְׁרִין וְאוֹפֶה אוֹתָהּ בְּמַחֲבַת אוֹ בְּמַרְחֶשֶׁת כְּמוֹ שֶׁנָּדַר, וּפוֹתֵת אוֹתָהּ פִּתִּים וְנוֹתְנָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת, וְיוֹצֵק עָלֶיהָ שְׁאָר הַשֶּׁמֶן, וְנוֹתֵן לְבוֹנָתָהּ.
זמַה בֵּין מַחֲבַת לְמַרְחֶשֶׁת? מַרְחֶשֶׁת - יֵשׁ לָהּ שָׂפָה, וְהַבָּצֵק שֶׁאוֹפִין אוֹתוֹ עָלֶיהָ רַךְ, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ שָׂפָה וְאֵינוֹ יוֹצֵא; וּמַחֲבַת - אֵין לָהּ שָׂפָה, וְהַבָּצֵק שֶׁאוֹפִין אוֹתוֹ בָּהּ קָשֶׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא מִכָּאן וּמִכָּאן.
חמִנְחַת מַאֲפֵה תַּנּוּר כֵּיצַד? אִם חַלּוֹת הִיא - בּוֹלֵל הַסֹּלֶת בַּשֶּׁמֶן, וְלָשׁ בְּפוֹשְׁרִין, וְאוֹפֶה, וּפוֹתֵת, וְנוֹתֵן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְנוֹתֵן עָלֶיהָ לְבוֹנָתָהּ; וְאֵין בָּהּ יְצִיקַת שֶׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן" (ויקרא ב, ד).
וְאִם רְקִיקִין הִיא - לָשׁ אֶת הַסֹּלֶת בְּפוֹשְׁרִין, וּמוֹשֵׁחַ אֶת הָרְקִיקִין בַּשֶּׁמֶן, שֶׁנֶּאֱמַר "וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ב, ד). וְיֵרָאֶה לִי, שֶׁאַחַר אֲפִיָּה מוֹשֵׁחַ אוֹתָם.
טוְכֵיצַד מוֹשְׁחָן? מֵבִיא לוֹג שֶׁמֶן לְכָל עִשָּׂרוֹן וּמוֹשְׁחָן וְחוֹזֵר וּמוֹשְׁחָן עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּלּוֹג.
יכָּל אַרְבַּע מְנָחוֹת אֵלּוּ הָאֲפוּיוֹת, כְּשֶׁאוֹפִין אוֹתָן - אוֹפִין כָּל עִשָּׂרוֹן עֶשֶׂר חַלּוֹת; וְאִם רִבָּה בַּחַלּוֹת אוֹ חִסֵּר, כְּשֵׁרָה.
וְכֵיצַד פּוֹתְתִין אוֹתָן? כּוֹפֵל הַחַלָּה לִשְׁנַיִם, וְהַשְּׁנַיִם לְאַרְבָּעָה, וּמַבְדִּיל. וְאִם הָיְתָה הַמִּנְחָה שֶׁל זִכְרֵי כְּהֻנָּה, אֵינוֹ מַבְדִּיל וּפוֹתֵת.
וְכֻלָּן פְּתִיתִין כְּזֵּיתִים. וְאִם הִגְדִּיל הַפְּתִיתִין אוֹ הִקְטִין אוֹתָן, כְּשֵׁרִים.
יאלֹא בָלַל, לֹא פָתַת, לֹא הִגִּישׁ, לֹא מָשַׁח אֶת הָרְקִיקִין - כְּשֵׁרָה: לֹא נֶאְמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, אֶלָא לְמִצְוָה - שֶׁכָּךְ הִיא מִצְוָתָהּ.
יבסֵדֶר הֲבָאַת הַמִּנְחָה כֵּיצַד? מֵבִיא אָדָם סֹלֶת מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶסֶף וְשֶׁל זָהָב אוֹ שֶׁל שְׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת - כְּלִי שֶׁהוּא רָאוּי לִכְלִי שָׁרֵת.
וְאִם הָיְתָה מִנְחַת הַסֹּלֶת - נוֹתְנָהּ לִכְלִי שָׁרֵת, וּמְקַדְּשָׁהּ בִּכְלִי שָׁרֵת.
וְאִם הָיְתָה מִן הַמְּנָחוֹת הַנֶּאֱפוֹת - אוֹפֶה אוֹתָהּ שָׁם בַּמִּקְדָּשׁ, וּפוֹתֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, וְנוֹתֵן הַפְּתִיתִין לִכְלִי שָׁרֵת. וְנוֹתֵן עָלֶיהָ שַׁמְנָהּ וּלְבוֹנָתָהּ, וּמוֹלִיכָהּ אֵצֶל כּוֹהֵן.
וְהַכּוֹהֵן מוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמַגִּישָׁהּ בְּקֶרֶן דְּרוֹמִית מַעַרָבִית כְּנֶגֶד חֻדָּהּ שֶׁל קֶּרֶן, וְדַיּוֹ.
וּמְסַלֵּק אֶת כָּל לְבוֹנָתָהּ לְצַד אֶחָד, וְקוֹמֵץ מִמָּקוֹם שֶׁנִּתְרַבָּה שַׁמְנָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר "מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ" (ויקרא ב, ב). וְנוֹתֵן הַקֹּמֶץ לִכְלִי שָׁרֵת וּמְקַדְּשׁוֹ בִּכְלִי שָׁרֵת. וְקֹמֶץ שֶׁחִלְקוֹ בִּשְׁנֵי כֵּלִים אֵינוֹ קָדוֹשׁ, וְחוֹזֵר וּמְקַדֵשׁ.
וּמְלַקֵּט אֶת כָּל לְבוֹנָתָהּ וְנוֹתְנָהּ עַל הַקֹּמֶץ שֶׁבַּכְּלִי וּמַעֲלֶה אוֹתוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּמוֹלְחוֹ, וְנוֹתֵן עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים מִכְּלִי שָׁרֵת. וְאִם מִנְחַת כּוֹהֲנִים הִיא - אֵינוֹ קוֹמֵץ, אֶלָא נוֹתֵן מֶלַח עַל כֻּלָּהּ, וּמַשְׁלִיךְ הַכֹּל עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים.
יגכֵּיצַד קוֹמְצִין מְנָחוֹת הַנִּקְמָצוֹת? כְּדֶרֶךְ שֶׁקּוֹמֵץ כָּל אָדָם: פּוֹשֵׁט פַּס יָדוֹ וְקוֹמֵץ. קָמַץ בְּרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו אוֹ מִן הַצְּדָדִין - לֹא יַקְטִיר; וְאִם הִקְטִיר, הֻרְצָה. וְאִם הוֹסִיף בַּקֹּמֶץ, כְּגוֹן שֶׁהִרְחִיק אֶצְבְּעוֹתָיו וְקָמַץ - הֲרֵי זֶה פָּסוּל.
ידאֵין קֹמֶץ פָּחוֹת מִכִּשְׁנֵי זֵיתִים. וּמִקְצָת הַקֹּמֶץ מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. וְהַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. הַסֹּלֶת וְהַשֶּׁמֶן מְעַכְּבִין זֶה אֶת זֶה. וּמִקְצַת הַשֶּׁמֶן מְעַכֵּב אֶת כֻּלּוֹ. אֵין פָּחוֹת מִלּוֹג לְעִשָּׂרוֹן, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.
