אכָּתוּב בַּתּוֹרָה "לֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ" (שמות יג, ז). יָכוֹל אִם טָמַן אוֹתוֹ אוֹ הִפְקִיד אוֹתוֹ בְּיַד גּוֹיִים, לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר "שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (שמות יב, יט)—אֲפִלּוּ הִטְמִינוֹ אוֹ הִפְקִידוֹ. יָכוֹל לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר אֶלָא אִם כֵּן הָיָה הֶחָמֵץ בְּבֵיתוֹ, אֲבָל אִם הָיָה רָחוֹק מִבֵּיתוֹ בַּשָּׂדֶה אוֹ בְּעִיר אַחֶרֶת, לֹא יִהְיֶה עוֹבֵר? תַּלְמוּד לוֹמַר "בְּכָל גְּבֻלֶךָ" (שמות יג, ז; דברים טז, ד)—בְּכָל רְשׁוּתוֹ. יָכוֹל יְהֵא חַיָּב לְבַעֵר מֵרְשׁוּתוֹ חָמֵץ שֶׁל גּוֹי אוֹ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא יֵרָאֶה לְךָ" (שם)—שֶׁלְּךָ אִי אַתָּה רוֹאֶה, אֲבָל אַתָּה רוֹאֶה שֶׁל אֲחֵרִים אוֹ שֶׁל גָבוֹהַּ.
בהָא לָמַדְתָּ, שֶׁחָמֵץ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם הִנִּיחוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, אֲפִלּוּ טָמוּן וַאֲפִלּוּ בְּעִיר אַחֶרֶת, וַאֲפִלּוּ מֻפְקָד בְּיַד גּוֹיִים—הֲרֵי זֶה עוֹבֵר מִשּׁוּם "לֹא יֵרָאֶה" (שמות יג, ז; דברים טז, ד) וְ"לֹא יִמָּצֵא" (שמות יב, יט); וְחָמֵץ שֶׁל הֶקְדֵּשׁ אוֹ שֶׁל גּוֹי שֶׁהָיָה אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ הָיָה עִמּוֹ בַּבַּיִת—הֲרֵי זֶה מֻתָּר, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ הָיָה שֶׁל גֵר תּוֹשָׁב שֶׁיַּד יִשְׂרָאֵל שׁוֹלֶטֶת עָלָיו, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא הֶחָמֵץ מֵרְשׁוּתֵנוּ בַּפֶּסַח.
אֲבָל צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָׂרָה טְפָחִים בִּפְנֵי חֲמֵצוֹ שֶׁל גּוֹי—שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ; אֲבָל שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, אֵינוֹ צָרִיךְ, מִפְּנֵי שֶׁהַכֹּל פּוֹרְשִׁין מִן הַהֶקְדֵּשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה.
גגּוֹי שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל: אִם קִבֵּל עָלָיו יִשְׂרָאֵל אַחְרָיוּתוֹ, שֶׁאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב יְשַׁלֵּם לוֹ דָּמָיו—הֲרֵי זֶה חַיָּב לְבַעֲרוֹ, הוֹאִיל וְקִבֵּל עָלָיו אַחְרָיוּת, נַעֲשָׂה כְּשֶׁלּוֹ; וְאִם לֹא קִבֵּל אַחְרָיוּת—מֻתָּר לְקַיְּמוֹ אֶצְלוֹ, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח, שֶׁבִּרְשׁוּת הַגּוֹי הוּא.
דגּוֹי אַנָס שֶׁהִפְקִיד חֲמֵצוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל, אִם יוֹדֵעַ הַיִּשְׂרָאֵל שֶׁאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב מְחַיְּבוֹ לְשַׁלְּמוֹ, וְכוֹפֵהוּ וְאוֹנְסוֹ לְשַׁלֵם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִבֵּל אַחְרָיוּת—הֲרֵי זֶה חַיָּב לְבַעֲרוֹ; שֶׁהֲרֵי נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ הוּא שֶׁלּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּחַיְּבוֹ הָאַנָּס בְּאַחְרָיוּתוֹ.
משנה תורה (או בשמו המלא: משנה תורה להרמב"ם) הוא חיבור הלכתי מונומנטלי שכתב הרמב"ם בגיל שלושים ושתיים. החיבור הוא גולת הכותרת של כתביו של הרמב"ם, והוא אחת היצירות המקיפות, המסודרות והמשפיעות ביותר של ההלכה בפרט, והתורה שבעל פה בכלל, בכל תולדות העם היהודי. החיבור מצטיין בסדר קפדני שלא היה אופייני עד לתקופת כתיבתו, והרמב"ם יוצר בו קיטלוג חדשני של כל ההלכה.
היִשְׂרָאֵל שֶׁהִרְהִין חֲמֵצוֹ אֵצֶל הַגּוֹי: אִם אָמַר לוֹ 'אִם לֹא הֵבֵאתִי לְךָ מָעוֹת מִכָּאן וְעַד יוֹם פְּלוֹנִי, קְנֵה חָמֵץ זֶה מֵעַכְשָׁו'—הֲרֵי זֶה בִּרְשׁוּת הַגּוֹי, וְאוֹתוֹ הֶחָמֵץ מֻתָּר לְאַחַר הַפֶּסַח; וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַזְּמַן שֶׁקָּבַע לוֹ, קֹדֶם הַפֶּסַח. וְאִם לֹא אָמַר לוֹ 'קְנֵה מֵעַכְשָׁו'—נִמְצָא אוֹתוֹ הֶחָמֵץ כְּאִלּוּ הוּא פִּקָּדוֹן אֵצֶל הַגּוֹי, וְאָסוּר בַּהֲנָיָה לְאַחַר הַפֶּסַח.
ויִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ בָּאִין בִּסְפִינָה, וְהָיָה הֶחָמֵץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהִגִּיעָה שָׁעָה חֲמִישִׁית—הֲרֵי זֶה מוֹכְרוֹ לַגּוֹי אוֹ נוֹתְנוֹ לוֹ בְּמַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְלוֹקְחוֹ מִמֶּנּוּ אַחַר הַפֶּסַח, וּבִלְבָד שֶׁיִּתְּנוֹ לוֹ מַתָּנָה גְּמוּרָה.
זאוֹמֵר הוּא יִשְׂרָאֵל לַגּוֹי 'עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ בְּמָנֶה בּוֹא וְקַח בְּמָאתַיִם...', 'עַד שֶׁאַתָּה לוֹקֵחַ מִגּוֹי בּוֹא וְקַח מִיִּשְׂרָאֵל—שֶׁמָּא אֶצְטָרֵךְ וְאֶקַּח מִמְּךָ אַחַר הַפֶּסַח'. אֲבָל לֹא יִמְכֹּר לוֹ וְלֹא יִתֵּן לוֹ עַל תְּנָאי. וְאִם עָשָׂה כֵּן, הֲרֵי זֶה עוֹבֵר עַל 'בַּל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא'.
חתַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, עוֹבְרִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם 'בַּל יֵרָאֶה' וּ'בַל יִמָּצֵא'—כְּגוֹן הַמֻּרְיָס וְכֻתָּח הַבַּבְלִי וְשֵׁכָר הַמָּדִי שֶׁעוֹשִׂין אוֹתוֹ מִן הַקֶּמַח, וְכָל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ מִדְּבָרִים הַנֶּאֱכָלִים. אֲבָל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תַּעֲרֹבֶת חָמֵץ, וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה—הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ בַּפֶּסַח.
טכֵּיצַד? עֲרֵבַת הָעַבְדָנִין שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ קֶמַח וְעוֹרוֹת, אֲפִלּוּ נְתָנוֹ שָׁעָה אַחַת קֹדֶם הַבִּעוּר—הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ.
וְאִם לֹא נָתַן הָעוֹרוֹת, וְנָתַן הַקֶּמַח קֹדֶם שְׁלוֹשָׁה יָמִים לִשְׁעַת הַבִּעוּר—מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי נִפְסַד וְהִבְאִישׁ; תּוֹךְ שְׁלוֹשָׁה יָמִים, חַיָּב לְבַעֵר.
יוְכֵן הַקִּילוֹר וְהָרְטִיָּה וְהָאִסְפְּלָנִית וְהַתַּרְיָא''ק שֶׁנָּתַן לְתוֹכָן חָמֵץ—מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּפֶּסַח, שֶׁהֲרֵי נִפְסְדָה צוּרַת הֶחָמֵץ.
יאהַפַּת עַצְמָהּ שֶׁעִפְּשָׁה וְנִפְסְלָה מִלֶּאֱכֹל הַכֶּלֶב, וּמְלֻגְמָה שֶׁנִּסְרְחָה—אֵינוֹ צָרִיךְ לְבַעֵר.
בְּגָדִים שֶׁכִּבְּסוּ אוֹתָן בְּחֵלֶב חִטָּה, וְכֵן נְיָרוֹת שֶׁדִּבְּקוּ אוֹתָן בְּחָמֵץ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּזֶה—מֻתָּר לְקַיְּמָן בַּפֶּסַח, וְאֵין בָּהֶן מִשּׁוּם "לֹא יֵרָאֶה" (שמות יג, ז; דברים טז, ד) וְ"לֹא יִמָּצֵא" (שמות יב, יט); שֶׁאֵין צוּרַת הֶחָמֵץ עוֹמֶדֶת.
יבדָּבָר שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ חָמֵץ וְאֵינוֹ מַאֲכָל אָדָם כְּלָל, אוֹ שֶׁאֵינוֹ מַאֲכָל כָּל אָדָם כְּגוֹן הַתִּרְיָא''ק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ—אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְקַיְּמוֹ, אָסוּר לְאָכְלוֹ עַד אַחַר הַפֶּסַח; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִן הֶחָמֵץ אֶלָא כָּל שֶׁהוּא, הֲרֵי זֶה אָסוּר לְאָכְלוֹ.
