בס"ד. שיחת צום גדלי' ה'תשנ"ב.

בלתי מוגה

א. ענינו של יום צום הוא – כמפורש בקרא1 – "יום רצון", וכפי שמבאר רבינו הזקן2 ש"הצום הנרצה הוא יום רצון"3, היינו, שענין הרצון הוא ביום הצום עצמו [ולא באופן שבמוצאי יום הצום ("ביים אָפּ-פאַסטן זיך") ממלאים ומשלימים (ומוסיפים על) החסרון שהי' בהצום], שיום זה עצמו הוא "יום רצון".

וכל זה – אע"פ שעינוי הגוף שביום הצום הו"ע בלתי-רצוי, ועד כדי כך, שמצד הענין הבלתי-רצוי שבעינוי הגוף (שיכול להזיק ח"ו לבריאות הגוף) ישנם תעניות שהם בלתי-רצויים4, שאז אין בהם המעלה ד"יום רצון"5.

[ולהעיר מהמסופר בסיפורי רבותינו נשיאינו6 אודות א' מגדולי החסידים7 שקיבל על עצמו תענית גדולה ביותר, שבוע שלם (ממוצאי שבת או מיום ראשון עד לערב שבת), בקשר לדבר הכי נעלה (בגלל שהי' נראה לו שצריך לתקן ענינים בלתי-רצויים) – שגם לאחרי שכ"ק אדנ"ע נתן לו רשות להשלים התענית, הי' שולח שלוחים מפעם לפעם לבקר אותו ולדרוש בשלומו, ועד שכ"ק אדנ"ע הלך בעצמו לבקר אותו. והכוונה בזה היתה – בפשטות – כדי לראות אם השפעת התענית על מצב בריאות הגוף היא באופן בלתי-רצוי כ"כ עד שיש להורות לו להפסיק התענית].

ב. ויש לומר, שמעלת יום הצום ("יום רצון") מודגשת ביותר ביום צום זה – שנקרא (לא ע"ש המאורע הבלתי-רצוי שבגללו נקבע התענית, אלא) על שם גדלי'8:

המאורע שבגללו נקבע התענית – הריגת גדלי' – הוא היפך מציאותו (חייו) של גדלי', שזהו"ע בלתי-רצוי באופן הכי חמור בנוגע לכאו"א מישראל, כמודגש בדיני התורה שפיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, כפי שלמדים ממש"נ9 "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", "ולא שימות בהם"10, ולכן כשצריך לבחור בין תורה למציאותו של יהודי, מכריעה התורה שמציאותו של יהודי קודמת לתורה.

וחומר מיוחד בהריגת גדלי' – בהמשך לכללות ענין החורבן שעל זה נקבעו ארבע הצומות שמדברי סופרים – שעי"ז "נכבת גחלת ישראל הנשארת"11, כי, גם לאחרי ג' המאורעות דהחורבן (י' בטבת, י"ז תמוז וט' באב) "נתן מלך בבל שארית ליהודה .. הפקיד עליהם את גדליהו גו'"12, ועי"ז נשאר "שיריים" למלכות דוד, ובהריגת גדלי' בטלו גם ה"שיריים" דמלכות דוד, ונעשה תוקף החורבן בכל הענינים ובכל הפרטים.

ואעפ"כ, נקרא היום (לא ע"ש מיתת (היפך החיים של) גדלי', שעי"ז נעשה תוקף החורבן, אלא) על שמו של גדלי' – כפשטות פירוש שמו של היום שקשור ושייך לגדלי'13 – שעל ידו היתה "שארית ליהודה" (לא רק כפי המתחייב ("אויף יוצא זיין") מצד רצונו של מלך בבל14, אלא גם) באופן שיהי' המשך למלכות דוד שהי' בו כדי לעכב ולמנוע המשך כללות החורבן, ועד – להביא לביטול כללות ענין החורבן.

ג. ויש להוסיף גם בנוגע לקביעת הצום בגלל המאורע דמיתת גדלי' – שגם בזה מודגשת רק תיבת "צום"15:

תיבת "צום"16 היא א' מג' התיבות (שהגימטריא שלהם שוה) שנדפסו במחזורים שנתפשטו בתפוצות ישראל (כולל גם במחזורים שבהם התפללו רבותינו נשיאינו) למעלה מג' התיבות תשובה (צום) תפלה (קול) צדקה (ממון) – ג' הדברים המעבירין את רוע הגזירה – שבתפלת "ונתנה תוקף", תפלה שבה מתבטא ה"תוקף" של כל (המחזור) תפלות היום, שאמרנו זה-עתה בשני הימים דר"ה (ולאח"ז גם ביום השלישי – יוהכ"פ).

וענין זה בא לאחרי שמזכירים בינתיים כו"כ ענינים דהיפך הטוב – אע"פ שבר"ה (וגם ביוהכ"פ, ובפרט כשחל בשבת) נזהרים שלא להזכיר ענינים דהיפך הטוב17.

ויש לומר הביאור בזה – שלבנ"י ניתן התוקף18 שיוכלו לפעול שמכל הענינים, גם הענינים הבלתי-רצויים שנזכרים בתפלת "ונתנה תוקף", תהי' תוצאה אחת ויחידה – כפי שממשיכים תיכף לאחרי סיום תפלת "ונתנה תוקף" – "כתר יתנו לך"19 (שבזה מרומז שתפלת "ונתנה תוקף", עם כל פרטי הענינים שבה, מהוה הכנה להענין ד"כתר יתנו לך").

ויתירה מזה – שמלכתחילה לא נשמעים ענינים דהיפך הטוב, ע"ד הסיפור אודות דברי אדמו"ר האמצעי: "כשאבא קורא לא נשמעים ענינים שהם היפך הברכות"20, ועד"ז בנדו"ד, שכאשר תפלת "ונתנה תוקף" נאמרת באופן ש"האבא קורא", כולל גם מתוך ידיעה שממנה באים ל"כתר יתנו לך"21, אזי לא נשמעים מלכתחילה ענינים דהיפך הטוב.

ומזה מובן גם בנוגע לתיבת "צום" בשמו של היום ("צום גדלי'") שלמחרת ר"ה – שבזה מרומזת השייכות לתיבת "צום" שמודפסת בתפלת "ונתנה תוקף" – שבה מודגש התוקף דבנ"י להפיכת הענינים הבלתי-רצויים, ועד לאופן שמלכתחילה אין ענינים דהיפך הטוב.

ד. ונוסף על האמור בנוגע לשמו של היום, "צום גדלי'" – ה"ז מודגש גם בקביעותו למחרת ראש השנה:

להדעות22 שהמאורע דהריגת גדלי' הי' בראש השנה, ולכן דחו את קביעת התענית למחרתו – כיון שהתחלת קביעת התענית היא באופן של דחי' (שלכן אינו בתוקף כ"כ כמו שאר התעניות23), שנדחה מפני שבר"ה ישנו ציווי "אכלו משמנים ושתו ממתקים"24,

[ומרומז גם בסיומא דקרא: "כי קדוש היום לאדוננו" – "קדוש" דייקא, שפירושו מובדל, היינו, יום שמובדל מכל הענינים, ועאכו"כ מעניני העולם, ועאכו"כ מענינים שגם בעולם עצמו הם לא רק בלתי-רצויים, אלא שגורמים חורבן בהעולם עצמו],

מודגשת בו הנתינת-כח לדחיית הצום לגמרי (ביטול כללות ענין החורבן), ע"ד מארז"ל (בנוגע לתשעה באב שחל בשבת ונדחה הצום מפני קיום מצות עונג שבת25) "הואיל ונדחה ידחה"26.

וגם להדעות27 שהמאורע דהריגת גדלי' הי' בשלישי בתשרי – ה"ז יום שהתענית שבו אינו בתוקף כ"כ28:

ובהקדם הביאור בשלילת התענית "באחד בשבת" ("לא היו מתענין .. באחד בשבת") שמצינו בנוגע להתענית דאנשי מעמד29,

– תענית הקשורה עם השלימות דהקרבת התמיד בבית המקדש, אשר, בענין כזה יש להאריך בפרט ביום התענית הקשור עם גדלי' –

שנוסף על הטעם (המפורש במשנה) "כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו", היינו, שיש קושי מיוחד בתענית הסמוכה למנוחה ועונג שיכולה להזיק ח"ו לבריאות הגוף, ולכן דורשת התורה להזהר מקושי התענית גם כשמדובר אודות תענית חשובה ביותר שקשורה עם שלימות עבודת הקרבנות בביהמ"ק – יש לומר (ומרומז) בזה גם טעם נוסף:

רואים במוחש שכאשר מקיימים מצות עונג שבת כהלכתה, באכילת בשר ודגים ושתיית יין, כולל גם ההוספה "בפירות ומגדים ומיני ריח .. כדי להשלים מנין מאה ברכות"30 – אזי השפעת גודל התענוג וההנאה דיום השבת הולכת ונמשכת ומספיקה גם לאחד בשבת.

וכיון שהתענית דאנשי מעמד (שפועלת פעולתה בהשלימות דעבודת הקרבנות) צריכה להיות בכל התוקף, לא היו מתענין באחד בשבת (לא בגלל גודל הצער שבתענית כזו, אלא אדרבה) בגלל שיש בו רגש התענוג דיום השבת שמחליש את תוקף התענית.

ומזה מובן גם בנדו"ד – שלמחרת ר"ה נמשכת עדיין השפעת התענוג דאכילת ה"משמנים" ושתיית ה"ממתקים" בר"ה, וכתוצאה מזה נעשית חלישות בתוקף התענית.

ה. אמנם, מובן ופשוט שהשלימות האמיתית ד"יום רצון" (גם ד"צום גדלי'") היא כשמתבטל הצום – בימות המשיח, כפס"ד הרמב"ם31 "כל הצומות האלו עתידים ליבטל בימות המשיח, ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר32 כה אמר ה' .. צום השביעי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

ולהעיר, שהרמב"ם מוסיף ומעתיק גם סיום הפסוק "והאמת והשלום אהבו"33 – שבזה מודגש שנוסף על השלימות ד"בית יהודה" תמורת ה"שארית ליהודה" שהיתה בזמנו של גדלי', תהי' גם השלימות דכל ישראל, "כל יושבי' עלי'"34, כל ששים ריבוא נשמות פרטיות, "שהן שרשים וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות שכל ניצוץ הוא נשמה אחת"35, נשמות בגופים בריאים ושלמים, בארצנו הקדושה, וגדלי' בן אחיקם ("הקיצו ורננו שוכני עפר"36) בתוכם ובראשם, דכיון שעל ידו הי' ההמשך דמלכות דוד (אף שלא הי' מבית דוד37), מובן, שדוד מלכא משיחא לוקח עמו – לכל לראש – את אלה שהיתה להם שייכות למלכות דוד.

ויש להוסיף, שבשם "גדלי-ה" מרומז שענין המלכות שייך לבית דוד דוקא – כמ"ש בנוגע לדוד ויהונתן ש"דוד (דוקא) הגדיל"38, ועד"ז בנוגע לגדליהו [ששייך ליהונתן, כמרומז בכך שבשמותיהם ישנם ג' אותיות משם הוי', יה"ו39], שהוא בעצמו מכריז ש"דוד (דוקא) הגדיל" (אותיות גדלי-ה).

ו. ובכל הנ"ל ניתוסף עילוי מיוחד בבואנו משנת ה'תנש"א ובעמדנו בתחלת שנת ה'תשנ"ב:

באים אנו משנה שסימנה "תנשא מלכותך" (כמ"ש בתפלת "ונתנה תוקף"), והר"ת שלה "הי' תהא שנת אראנו נפלאות", שרומז על הגאולה האמיתית והשלימה עלי' נאמר40 "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (כמדובר בארוכה בהתוועדויות במשך השנה החולפת),

ועל זה ניתוסף בשנה הנוכחית מספר אחד41, ב' במקום א', שבזה נרמזת ההוספה והשלימות בענין ה"נפלאות" באופן ד"כפלים לתושי'"42,

וכן הרמזים בתוכנה של האות ב':

ר"ת "(נפלאות) בה" (בהשנה), היינו, שמציאות השנה כולה נקבעת ("ווערט אויסגעשטעלט") מלכתחילה באופן של "נפלאות";

ר"ת "(נפלאות) בינה", שרומז על לימוד התורה, ובפרט פנימיות התורה, מפיו של משיח צדקנו, שהוא מלך וגם רב43; וגם, שלימוד פנימיות התורה הוא לא רק באופן ד"אראנו", ראי' דחכמה, עד ל"חכם בחכמה", אלא שישנה גם השלימות היתירה דבינה שהיא למעלה גם מהשרש ד"חכם בחכמה" (כמבואר בדרושי חסידות44), ובאופן ד"רחובות45 הנהר"46;

ר"ת "(נפלאות) בכל", ועד ל"בכל מכל כל" – בגימטריא "קבץ"47, שזהו"ע ד"תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו".

ולהוסיף, שסיומה של השנה החולפת (ה'תנש"א) בחודש אלול והתחלת השנה הנוכחית (ה'תשנ"ב) בעשרה ימים שבין ר"ה ליוהכ"פ, שייכים זל"ז ונחשבים לתקופה אחת – כמרומז בס"ת ד"אני לדודי ודודי לי"48, ד' יודי"ן49, שרומז על הארבעים יום מר"ח אלול עד יוהכ"פ50 – שסיומה וחותמה בהכרזה "לשנה הבאה בירושלים", וכידוע51 פירוש כ"ק מו"ח אדמו"ר52 שהכוונה היא שתיכף ומיד ממש באים כל בנ"י לירושלים, ובמילא נהי' במשך השנה הבאה כולה בירושלים.

וכן תהי' לנו – שלאחרי סיומה של השנה החולפת, בערב ר"ה, באופן ש"לובשים לבנים ומתעטפים לבנים .. ואוכלין ושותין ושמחים53 .. לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס"54, ולאחרי התחלת השנה הנוכחית באופן של שנה טובה ומתוקה [בכל הברכות שכאו"א מישראל וכל בנ"י פעלו ע"י תפילותיהם ובקשותיהם ("מ'האָט זיך אויסגעבטן") אצל אבינו שבשמים, "אב הרחמן" ו"אב הרחמים"55, וכיון שאין מי שמעכב בעדו, בודאי שתיכף ומיד התחיל הקב"ה ליתן לבנ"י כל דבר טוב, וימשיך ליתן באופן דהלוך ומוסיף ואור, כהציווי ("מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות"56) "מעלין בקודש"57, והרי אין לך דבר קדוש כמו ישראל, ש"גופא58 דילהון קדישא נפשא דילהון קדישא כו'"59] – יהי' המשכה של השנה באופן שבסמיכות להתחלתה נמצאים כל בנ"י ביחד עם גדלי' בירושלים, בבית המקדש השלישי, עליו נאמר60 "גדול יהי' כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון".

ז. ויש לקשר זה (כנהוג, ובפרט בזמן הכי אחרון) עם נתינת שליחות לצדקה.

ובהמשך להמדובר לעיל בענין "ונתנה תוקף" – ה"ז קשור גם עם נתינת הצדקה שצריכה להיות בכל התוקף, עד כדי כך, שאע"פ שהנתינה לצדקה אינה אלא סכום מסויים – מעשר ואפילו (להידור מצוה61) חומש62, שגם אז "ארבע הידות יהי' לכם"63 – יש בה תוקף הכי גדול שעל ידה מתעלים כל נכסיו64, ועד לשלימות העלי' כמו החומש שנתן לצדקה, "חמישית לפרעה"63, ד"אתפריעו65 ואתגליין מיני' כל נהורין"!

[ולהוסיף, שהמעמד ומצב של יהודי באופן שמאירים ומתגלים אצלו "כל נהורין", מודגש ביותר לאחרי שלימות העבודה דחודש אלול באופן ד"אני לדודי", שעי"ז נעשה תיכף ומיד הגילוי ד"דודי לי" באופן ד"אתפריעו ואתגליין מיני' כל נהורין"].

ונתינת הצדקה מוסיפה עוד יותר בקירוב הגאולה66, ביחד עם כל הפעולות בעניני תומ"צ, אשר, אפילו ע"י "מצוה אחת, הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה"67, ובפרט ע"י ההוספה בלימוד פנימיות התורה ובמיוחד בענינים שהזמן גרמא, לימוד מאמרי חסידות הקשורים עם ערב ר"ה, ר"ה וצום גדלי', אשר, גם אם נשאר איזשהו חסרון בתשובה עילאה, נשלם גם זה ע"י לימוד החסידות בימים אלו, כי תשובה עילאה ענינה לימוד התורה באופן דאתדבקות רוחא ברוחא, יחוד פנימיות המוחין (כמבואר בתניא68), ובודאי שעכשיו צריכה להיות ה"תשועה והצלה" דגאולה האמיתית והשלימה.

ח. ויה"ר והוא העיקר שיהי' זה תיכף ומיד ממש, כך, שההמשך דיום זה עצמו – שהתחלתו היתה באופן של תענית ועינוי (צום גדלי') – יהי' באופן של אכילה ושתי', ועוד יותר מאשר ע"ד הרגיל, כיון שיהפך לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

ועד – שתיכף ומיד מסבים לסעודה דלויתן ושור הבר ויין המשומר69, ולאחרי הסעודה באופן ד"ואכלת ושבעת"70, אזי "וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך"70, "נתן" דייקא, לשון עבר, ברגע שלפנ"ז, וממשיכים בברכת "בונה ירושלים", ובאופן שגם זה נעשה כבר ברגע שלפנ"ז, וחותמים "אמן", שמורה על הקיום והתוקף71, באופן נצחי, ובזה גופא הולך וניתוסף באופן ד"ילכו72 מחיל אל חיל יראה אל אלקים בציון"73.

וכל זה – מתוך שמחה גדולה, עוד יותר משמחת בית השואבה עלי' נאמר74 "מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו", שכן, מאמר זה הוא בנוגע להעבר ("מי שלא ראה .. לא ראה כו'"), אבל בנוגע לשמחה העתידה להיות בגאולה האמיתית והשלימה, ה"ז בודאי שמחה הכי גדולה שאין כמוה.

ולא עוד אלא ששמחה גדולה זו היא באופן דהולך ומוסיף בהשמחה, כמו בשמחת בית השואבה, שעם היותה שמחה הכי גדולה, אינה מגעת לשמחה דשמחת-תורה שלאחרי', ואינה מגעת לשמחה די"ט כסלו, ואינה מגעת לשמחת פורים – אפילו במעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן"75.

והעיקר – שתיכף ומיד ממש מדלגים ("מ'טאַנצט אַריין") מהמעמד ומצב ד"אכתי עבדי אחשורוש אנן" למעמד ומצב שהקב"ה ש"אחרית וראשית שלו"76 מקיים את ההבטחה "ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים"77, "והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגליות"78 – עצמותו ומהותו ית', ביחד עם כאו"א מאתנו בתוך כלל ישראל, "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו"79, וגדלי' בן אחיקם ונשיא דורנו בראשנו, וכולם יחד באים "עם ענני שמיא"80 לארצנו הקדושה, לירושלים עיר הקודש, להר הקודש, לבית המקדש ולקדש הקדשים (שבו נמצאת האבן שתי'81) – כן יהי רצון, תיכף ומיד ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן לכאו"א מהנאספים שיחיו – ג' שטרות, שליחות-מצוה לצדקה].