המרכז הארץ ישראלי מול המרכז הבבלי

בפרקים הקודמים בסידרה זו, בה אנו עוסקים בסיפורה המופלא של מסירת התורה והעתקת השמועה מדור לדור, פתחנו בסוגיית חתימת התלמוד: הסיבות והנסיבות לחתימה התלמודית; המשכנו בתיאור תקופת הסבוראים ויצירתם; והעמקנו את מבטנו על תקופת הגאונים, אחת מתקופת השלווה והשגשוג הגדולות, בגשם וברוח, שהיו לעמנו אחרי חורבן הבית (כשבמסגרת זאת מיקדנו תשומת לב מיוחדת אל רב סעדיה גאון, כמי שהיה לא רק אחד מן הגאונים הבולטים, אלא גם כאותו אחד שהניח למעשה את היסודות ואת התשתית ליצירה התורנית שהתפתחה עם סיום תקופת הגאונים).

אולם בכל אלו נגענו בעיקר בצד הבבלי של המפה היהודית. הסיבה לכך היא עובדה שבמציאות, שהמרכז התורני בבבל אכן היה המרכז הגדול, שוקק החיים, של היהדות ושל תלמוד התורה בתקופה ההיא. יחד עם זאת, כל אותו הזמן לא הייתה ארץ ישראל נטושה לגמרי, והתקיים בה מרכז תורני שלא פסק ולא חדל מקיומו בכל אותם חמש מאות שנה ויותר ושהמשיך את המסורת הארץ-ישראלית על צביונה הקדום.

פרק זה יוקדש אפוא למרכז התורה הארץ-ישראלי ולמעמדו אל מול מרכז התורה הבבלי.

מלבד חשיבות הדבר מצד עצמו, קורות חייו של מרכז תורה קדוש וחשוב ביותר, בעל מסורת ושיטה וקווי אופי מגובשים לעצמו; הרי שלצורה זו שבה נמסרה תורה שבעל פה באמצעות שני מרכזי התורה, שני בתי המדרש הגדולים, נודעות השלכות בחיי המעשה היום-יומי של עמנו ברבות הימים ועד לימינו אלו.

בפרקים הבאים, ברצות ה', נעסוק באותה העברת לפיד-האש של התורה, תוך גילוי צפונותיה והארת אורות חדשים הגלומים בה בהלכה ובמחשבה במוסר ובהנהגה, בתקופה שאחרי הגאונים. כפי שנראה, בתקופה זו כבר לא היה מרכז תורני אחד אלא כמה וכמה קהילות, שאפשר לאגדן באופן רופף לשני גושים: ספרד, חצי האי האיברי ומצרים מזה; ומערב אירופה, בעיקר גרמניה וצרפת מזה. ההבדלים בין שני גושים אלו, מתאפיינים במקומות מסוימים במסורות ההלכתיות, פסיקתיות והנהגתיות שונות. בין יתר ההסברים שיש לעניין זה, שורש מסוים לתופעה זו נעוץ במידת ההשפעה והיניקה של כל אחד מהם מן המרכזים הקדמונים בבבל ובארץ ישראל. הגוש ה"ספרדי" היה מקבל מושלם מן המרכז הבבלי, ולא זז ולא נע כמלוא נימה מהמסורת הבבלית; בעוד שהגוש ה"אשכנזי", הגם שכמובן קיבל על עצמו במלוא המובן את התלמוד הבבלי והמסורת הבבלית כהלכה הפסוקה המחייבת והבלתי מעורערת, עדיין במקומות מסוימים ובעניינים מסויים היה מתנהג לפי המסורת הארץ-ישראלית, וזאת מפני שחלקים מיהדות אשכנז שורשם ישר ביהדות הארץ-ישראלית.

שני מרכזים

בתחילה, יהדות ארץ ישראל, סוריה ומצרים מזה ויהדות ארץ בבל מזה חיו תחת שלטונם של אימפריות שונות ועוינות. היהדות ארץ ישראלית נשלטה על ידי הביזנטים, והבבלים נשלטו על ידי הפרסיים. כלומר, מרכז ההנהגה בישראל חי תחת שלטון שונה מהשלטון ששלט על מרכז ההנהגה בבבל.

לכאורה, עם הכיבוש הערבי שאיחד הן את היהדות הארץ ישראלית והן את היהדות הבבלית תחת שלטון מרכזי אחד, נוצרה הזדמנות פז לשני המרכזים האלה שקודם פעלו תחת שני שלטונות שונים לחלוטין, לאחד כוחות ולהגיע לאיזשהו מרכז משותף, משום שעכשיו היתה להם מטריה של שלטון אחד משותף: השלטון הערבי.

אבל כך לא היה. שני המרכזים המשיכו לפעול כפי שפעלו קודם לכן. המרכז בבבל כפי שהוא פעל תחת השלטון הפרסי והמרכז בארץ ישראל כפי שהוא שלט תחת השלטון הביזנטי, כאילו לא היה כיבוש ערבי מעולם. הסיבה לכך היא שביסודו, ההבדל בין שני מרכזי התורה הללו לא היה בעיקרו עניין מדיני או חברתי (אף שהמצב הגיאו-פוליטי השפיע את השפעתו כפי שנראה להלן), אלא כל אחד מן המרכזים ביטא שיטה ומסורת קדושה אחרת בלימוד התורה וקיום המצוות, ודבר זה הביא למחלוקות ולהבדלים בכל מיני עניינים מסוימים.

באחת מהשיחות של הרבי מליובאוויטש זצ"ל שהתייחסו להבדלים שבין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, אומר הרבי (להלן בתרגום מאידיש):

"אופן הלימוד בתלמוד הבבלי היא בריבוי שקלא-וטריא וכו', וכפי שהגמרא (סנהדרין כד, א) עצמה אומרת: 'במחשכים הושיבני... – זה תלמודה של בבל'. צורת הלימוד היא בדוגמת אדם שמחפש דבר מה בחדר חשוך – שעליו לחפש ולהתייגע כדי למצוא את הדבר. ולכן בבבלי מקשים קושיות, ודוחים את ההסברים המוצעים, עד שבסופו של דיון מגיעים לפשט ולמסקנה. לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי הלימוד הוא באופן ישר – מוצאים מיד את הסברא הנכונה ואת התירוץ האמיתי, בדוגמת אדם שרואה דבר מה מונח לפניו כאשר החדר מואר" (לקוטי שיחות, חט"ז, עמ' 375).

הטרגדיה של היהדות הארץ-ישראלית

וכאן מתעוררת לה השאלה הגדולה: מדוע דווקא התלמוד הבבלי קיבל את הסמכות הגדולה הזאת של עמוד ההוראה ועיקר ההלכה, המקור הגדול לכל דיני תורה שבעל פה, ולא התלמוד הירושלמי, או למצער גם התלמוד הירושלמי?

כך למשל כתוב באחת מתשובות הגאונים:

"ותלמוד שלנו (קרי: הבבלי) שעליו אנו סומכין ועליו כל ישראל סומכין – מכריע" (זכרון לראשונים, סימן שמט).

או במקום אחר:

"ומה שמצאתם בתלמוד ארץ ישראל בעניין שמועה זו – אין אנו יודעין מהו" (שערי תשובה, סימן קיט).

ובאופן ברור יותר מופיע בעוד מקום:

"אנו על תלמוד שלנו סומכין, ומאי דפסיק הכא לא חיישינן למאי דאיתא התם. ודאי לגלויי מלתא דמסתמא הכא או דלא מפרשא הכא ולא מכחשא נמי סמכינן עליה, אי נמי מלתא דפירושא [מה שנפסק כאן (בבל), אין חוששים למה שנאמר שם (ארץ ישראל). אין ספק שכאשר מופיע גילוי דברים הסתומים כאן, או שלא מפורשים כאן, אך לא מכחישים את הנכתב כאן, אפשר לסמוך ולפסוק לפי הנאמר שם] (תשובות הגאונים, ליק, סימן מו).

בדברים הללו עולה במפורש שאין משתמשים בירושלמי אלא כדי לפרש את הסתומות שבבלי, או בדבר שאין בבלי בכלל, אבל לא כשיש סתירות ביניהם, ובמילים אחרות – בזה נדחה הירושלמי על פני הבבלי.

ההסבר לכך שנקבעה הלכה כפי התלמוד הבבלי דווקא, קשור באותו יסוד לעובדה שאין בידינו כמעט שום ידיעות ממשיות כתובות, בוודאי לא ידיעות תורניות, על יהדות ארץ ישראל מלאחר היסתתמות הירושלמי ועד המאה ה-11 לספירת הנכרים – ודבר זה מפורש בפי רב האי גאון, אחרון הגאונים ומגדוליהם, האומר:

"ומילתא דפיסקא בתלמוד שלנו לא סמכינן בה על תלמודא דבני ארץ ישראל הואיל ושנים רבות איפסיקא ההוראה בתמן והכא הוא דאתבררו מסקני".

[בתרגום לעברית: דבר שנפסק בתלמוד הבבלי, אין אנו סומכים באותו עניין על התלמוד הירושלמי, היות שבמשך שנים רבות נפסקה ההוראה בארץ ישראל בעוד שכאן, בבל, התבררו המסקנות].

ובמקום אחר נמסר משמו של רב האי (ספר האשכול, הלכות ספר תורה) כי אכן בארץ ישראל היו בעבר סנהדרין וגדולי החכמים, ואדרבה בזמן ההוא בבבל נתמעטה התורה והיו שם גזירות מרובות, אבל בימי רב אשי ורבינא היה שלום בבבל ומצינו בזמן ההוא תורה וגדולה במקום אחד, ולהיפך בארץ ישראל, שהתחילו שמדות ונתמעטה שם ההוראה.

סוגיה זו סוכמה בצורה יפה בידי הרב חיים רגנסבורג (בקובץ נשכח ששמו: קול ירושלים, גיליון א', עמ' 45; שרק בזכות המפעל המונמנטלי "היברו-בוקס" יכולתי להשיג פנינה נאה זו):

"כמקרה הבבלי כן מקרה הירושלמי, כאמוראי בבל כן אמוראי ארץ ישראל התחילו כבר בדורות הראשונים בעריכת תלמודם. כל דור ראה את תלמוד כדבר שלם ומתוקן.

"ההבדל בין שני התלמודים איננו בהעריכה או בחתימה שהיתה להאחד ולא לשני. עיקר ההבדל ביניהם הוא בשנותיהם. שני אחים תאומים הם, אלא שהאחד לא האריך ימים כשני. בזמן שבבבל עוד האירה להם שמש ההצלחה לאבותינו, חשכה להם כבר בארץ ישראל. בזמן שבבבל עוד עמדו מוסדי התורה בעצם פריחתם כשלשה או ארבעה דורות ובידים הרוצות אלפים עבדו על התלמוד, חרבו כבר בארץ ישראל הישיבות וגלו חכמיהם. משנת ד' אלפים ושמונים וחמשה ליצירה! (325 לספירת הגויים). מימי קיסרי רומא קגסטגטין וקנסטנטיוס בנו שהתנצרו נגזלה מנוחתם של אבותינו ועברו עליהם מבול של גזירות שחיטות והריגות. 'בימי אביי ורבא', כותב רב שרירא גאון (ארש״ג, עמוד 61), 'נפיש שמדא בארץ ישראל ואתמעטא הוראה תמן טובא ונחית מן דהוה תמן מן בבלאי כגון רבין ורב דימי וכלהו נחותי דנחיתו להכא' [רב השמד בארץ ישראל והתמעטה רבות שם ההוראה, וירדו אלו שהיו שם מבבל כגון רבין ורב דימי, וכולם יורדים שירדו לכאן].

"כל אותן השנים של דורות האמוראים האחרונים, היו ליהודי ארץ ישראל ימי מצור ומצוק. ולעומת זה היו ליהודי בבל שני ברכה והרוחה. הישיבות הבבליות עמדו אז בתור הזהב שלהן והיו מושפעים ממעל בשפע של יצירה כמאה שנה. כל עבודתם הגדולה של השנים האלו שקועה בתלמוד בבלי. ובכן, ההבדל העיקרי בין שני התלמודים הוא בזה תחת שהבבלי נוסד, נערך ונסדר על ידי שבעה דורות של אמוראים ואחריהם רבנן סבוראי, נערך הירושלמי רק בירי ארבעת דורות כערך. הדור הרביעי של אמוראי ארץ ישראל, יוכל להחשב דור החיתום"1 .

ארץ ישראל אפוא, מתוך צרות רבות וגזירות קשות וקושי רב שסבלה, התמעטו בה האנשים והלבבות, ועיקר הכובד של היצירה התורנית עבר לבבל שם התנאים היו משופרים הרבה יותר לאין שיעור, ושם התפתחה יצירת הגאונים ושגשוג לימוד התורה והעברתה מדור לדור.

(בהקשר זה כדאי לציין, שלאור דברי הרבי המובאים לעיל, אולי ניתן להאיר מזווית נוספת על פי פנימיות העניינים את הסיבה שההלכה נקבעה דווקא כתלמוד הבבלי. כל עוד עם ישראל נמצא בגלות, כלומר נמצא במצב של חושך רוחני, כי אז ההלכה המתאימה לנו היא ההלכה שנכתבה בגלות. ההלכה שמתאימה לאופן החיים הגלותי, לצורת חיים בה הקב"ה איננו שורה בגלוי, ונדרשת עבודה של חיפוש ובקשה ויגיעה כדי למצוא את האמת האלוקית במחשכי הזמן. ובדרך זו ניתן לומר, שזה עצמו הסיבה לכך שתלמוד הירושלמי התמעט כל-כך: משגזר הקב"ה גלות על עמנו, והגלות בעיקרה היא גלות במובן הרוחני-המטאפיזי, מיניה וביה נקבע שההלכה שאמורה להנחות את עם ישראל בזמן הזה היא תלמודה של בבל, ההלכה כפי שנהגתה בזמן הגלות ובאופן המתאים למצב הגלותי).

בית הכנסת של קהילת מרות, בשוליו נמצא בית מדרש קטן. צילום: אברם גרייסר

הקיום היהודי בארץ ישראל בתקופת הגאונים

תקופת הגאונים בארץ ישראל היא אכן תקופה שערפל גודל ביותר אופף את דבר ימיה. אין בידינו מקורות כל כך מפורטים על ארץ ישראל כמו שיש בידינו על בבל. על ארץ ישראל לא נמצא בידינו שום חיבור מפורט והידיעות היחידות שיש בידינו על ישיבת ארץ ישראל הם רק החל מהמאה ה-11. כלומר, כל התקופה החל מראשית הכיבוש הערבי, המאות השביעית, שמינית, תשיעית וגם חלק מהעשירית, היא די עלומה לגבינו בקשר למוסדות ההנהגה של ארץ ישראל, ואפשר לומר בצער כי זה מלמד על המצב העגום שהיה מנת חלקו של המרכז הארץ ישראלי בכל אותן שנים.

לאורך כל תקופת הגאונים היו בארץ ישראל מלחמות בלתי פוסקות (על המאה ה-11 אנחנו יודעים בוודאי שזאת היתה מאה רצופה לחימה בלתי פוסקת). היהודים היו האוכלוסייה שנדרסה תחת רגלי הלוחמים שעברו בארץ ישראל הלוך ושוב. אם אלה העבאסים, אם אלה הביזנטים, אם אלה כל מיני קבוצות של בדווים, אם אלה הפאטִמים. כלומר, בארץ ישראל גם המלחמות הבלתי פוסקות לא אפשרו למצב הכלכלי להיות תקין, לא אפשרו ביטחון בדרכים, אנשים היו צריכים לדאוג, קודם כל, לחיים ולכלכלה – ואין שום ספק בזה שעובדה זאת שבמציאות השפיעה השפעה עמוקה ביותר על כוח היצירה ההלכתית התורנית.

למרות כל זאת, במסירות נפש ומתוך גבורה ועיקשות יהודית, לא חדלה ישיבה בארץ ישראל. קצת ידיעות קדומות מלמדות מעט מזעיר על ישיבת ארץ ישראל, על קשרים שיש לה עם קהילות שהיו עד לפני הכיבוש הערבי תחת שלטון ביזנטיון. הווה אומר עם סוריה, עם דרום איטליה, עם סיציליה ועם מצרים. כל המקומות האלה היו תחת שלטון ביזנטיון לפני השלטון הערבי ומהם יש לנו עדויות שהקשרים האלה נמשכו גם אחרי הכיבוש הערבי.

הישיבה בארץ ישראל נקראה "ישיבת ארץ ישראל". הישיבה שכנה עד המאה העשירית בטבריה ובמאה העשירית עברה באופן תיאורטי וחלקי לירושלים ובאופן מעשי וריאלי שכנו אנשיה ברמלה באזור שפלת החוף של ארץ ישראל. ישיבה זו ראתה את עצמה באופן מסורתי וטבעי בתור הממשיכה של המוסד העתיק הסנהדרין, ולכן גם קראה לעצמה סנהדרין גדולה.

ובהקשר זה מעניינים מאוד דברים שכתב החוקר צבי אילן, שעסק בחקירת חפירות בתי כנסת עתיקים, בספרו "בתי כנסת קדומים בארץ ישראל":

"מחקר בתי הכנסת יחד עם המידע מהמקורות הם היסודות ליצירת המפה של היישוב היהודי הקדום בארץ (כמו גם בתפוצות)... מתברר, שהיישוב היהודי השתרע בתקופה הרומית-ביזנטית ולאחריה מבאר שבע וענים בדרום ועד יסוד המעלה, מרות ועלמה בצפון, עם פערים ביהודה, בירושלים ובשומרון. הוא השתרע מחוף הים התיכון במערב ועד רמות עבר הירדן במזרח, בכלל זה גרש וגדר, ובייחוד בגולן המערבי, שבו נתגלו כשלושים בתי כנסת. באזורים הנזכרים היו מאות ישובים יהודיים פורחים, שבהם הוקמו מבנים מפוארים.

"חקר בתי הכנסת מסייע בדרך זו לשנות מוסכמה לא מדויקת, שלפיה העם היה בגולה אלפיים שנה ושב לארץ ישראל רק בעת האחרונה. המחקר הראה שחלק מהיישובים המשיך להתקיים גם בתקופה הערבית הקדומה ובגליל הצפוני והמרכזי – כנראה גם אחר כך, בתקופה הצלבנית והממלוכית. כלומר, שם היתה המשכיות ליישוב מימי התלמוד ועד לתקופות המאוחרות".

הנה כי כן, למרות כל הקשיים, התעקשו היהודים להמשיך לחיות בארץ ישראל ולהמשיך ללמוד תורה בארץ ישראל.

ישיבת הצבי

מי שעמד בראשה היה ראש הישיבה או גאון, ראש ישיבת גאון יעקב. שני לגאון היה אב בית הדין, שעמד בראש בית הדין של הישיבה (כי הישיבה היתה המוסד השופט, המבצע והמחוקק על כל התחום הגיאוגרפי שהיא עמדה בראשו – מה שהיה בעבר תחת שלטון ביזנטיון). השלישי בישיבה היה אדם שתוארו היה החבר השלישי וכך החבר הרביעי, החמישי, השישי והשביעי. זאת היתה ישיבת ארץ ישראל או כפי שהיא כינתה את עצמה גם חבורת הקודש או ישיבת צבי (ארץ ישראל מכונה ארץ הצבי).

מן המקורות שמצויים כיום עולה כי כמעט לא נמצאת בארץ ישראל ספרות שאלות ותשובות ענפה, גדולה, רבת פנים כמו שנמצאה ספרות שאלות ותשובות מבבל. הגאונים הבבליים העמידו ספרות שלמה, נדבך פרשני שלם שנקרא שאלות ותשובות, ואילו מגאוני ארץ ישראל כמעט ואין זכר לתשובות. יש מעט תשובות, חלקי תשובות, תשובות קצרות בתוך מכתבים שעוסקים גם בעניינים אחרים, אבל אין בנמצא ספרות שלמה שתוכיח שגאוני ארץ ישראל עסקו בחקיקה.

קריאת התורה בארץ ישראל ובבבל

להלן דוגמה אחת המלמדת על חילוק מנהגים יסודי ובולט בין ארץ ישראל לבבל, חילוק מנהגים שיש בו השלכה גדולה מאוד ומשמעותית.

כידוע לכולם, אנו קוראים בכל שבוע בתורה פרשה אחת (ולפעמים שתים במחובר) מחמישים וארבע פרשיות שבתורה, ומסיימים במשך השנה את כל התורה כולה, ובשנה הבאה מתחילים מהתחלה. אבל מה שפשוט היום לכל ילד, לא היה פשוט בכלל באותו הזמן שבו עוסק מאמר זה.

בגמרא (במסכת במגילה כט, ב) שנינו:

"מיתיבי: חל ראש חודש אדר להיות בפרשה הסמוכה לה [לפרשת שקלים], בין [שסמוכה לה] מלפניה בין מלאחריה – קורין אותה [בזמנה] וכופלין אותה [בשבת הבאה, שקוראים אותה פעם נוספת. ומעתה:] בשלמא למאן דאמר כי תשא [מילא לפי שיטת מי שאמר שקוראים אז פרשת כי תשא] – היינו דמתרמי בההוא זימנא [זהו בגלל שזה מזדמן באותו זמן, שפעמים פרשת השבוע הסמוכה לראש חודש אדר היא פרשת כי תשא], אלא למאן דאמר [לדעת מי שאמר שקוראים בר"ח אדר את פרשת] צו את קרבני, מי מתרמי בההוא זימנא? [האם מזדמן באותו זמן שיקראו פרשה זו? והרי פרשה זו נקראת בקיץ! עונה על כך הגמרא] – אין, לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין [כן, אפשרי שיקרה כן. לבני ארץ ישראל שגומרים את קריאת התורה בשלוש שנים ולא בשנה אחת, ויתכן אפוא שיקראו בפרשת "צו את קרבני" בחודש אדר]".

זאת אומרת, שבארץ ישראל היו מסיימים את הקריאה במשך שלוש שנים. במחזור הקריאה הארץ ישראלי היו קוראים בכל שבת אחד מתוך מאה חמישים וארבע, או יותר, סדרים שבתורה כולה (מספרם של הסדרים מצויין ברוב ספרי המקרא, ויש מהדורות שבהן גן מסומנת חלוקת הספרים לפי סדרים).

ומעניין שהרמב"ם (בהלכות תפילה ונשיאת כפים יג, א) מציין שגם בתקופתו עדיין יש נוהגים לפי המנהג הארץ-ישראלי: "המנהג הפשוט בכל ישראל שמשלימין את התורה בשנה אחת, מתחילין בשבת שאחר חג הסוכות וקורין בסדר בראשית, בשניה אלה תולדות, בשלישית ויאמר יי' אל אברם, וקוראין והולכין על הסדר הזה עד שגומרין את התורה בחג הסוכות, ויש מי שמשלים את התורה בשלש שנים ואינו מנהג פשוט".

בסופו של דבר, בגלל מיעוט יהודי הארץ שנהגו במנהגיה, שקע מנהג זה ונעלם כליל מן הפרקטיקה ההלכתית ורק "עקבותיו של סדר זה ניכרים עוד במדרשי אגדה והלכה", כדברי הרב שטיינזלץ (הסידור והתפילה, עמ' 194).

הבדל משמעותי זה, הביא להבדל עוד יותר גדול: שבארץ ישראל לא הייתה לפנים כל זיקה בין שמיני עצרת לשמחת תורה ולא חגגו שם כלל את שמחת תורה בתאריך קבוע, שהרי לא היו מתחילים ולא מסיימים אתה תורה מדי שנה בשנה בתאריך קבוע.

השילוב בין שני המועדים – שמיני עצרת ושמחת תורה – היה נחלתם הבלעדית של בני בבל, ועדות לדברים אנו מוצאים בספר הקדום "החילוקים שבין בני ארץ ישראל ובין בני בבל", שיצא לאור בהוצאה מדעית על ידי ד"ר מרדכי מרגליות ז"ל בשנת תרצ"ח. בספר כתוב (חילוק מח): "אנשי מזרח [בבל] עושין שמחת תורה בכל שנה, ובני ארץ ישראל לשלוש שנים ומחצה".

כפי שמעיר הרב שלמה גורן (מועדי ישראל עמ' 120) הדבר אינו קשור ליום טוב שני של גלויות, "משום שגם קהילות בחו"ל הקרובות לארץ ישראל שהיו שומרות על יום טוב שני של גלויות, כגון מצרים, היו נוהגות ביחס לשמחת תורה כמנהג ארץ ישראל ולא היו חוגגות כלל את שמחת תורה לא בשמיני עצרת ולא למחרתו".

***

במאמר זה השלמנו את מבטנו, ביעף וממעל, על תקופת הגאונים. עם סיומה של תקופה זו מסתיים פרק חשוב בעמנו ובאופן מסירת התורה: תם העידן שבו יש מרכז יהודי ומנהיגות יהודית אחת (או שתיים, אם ניקח בחשבון את יהדות ארץ ישראל, עם שהייתה קטנה מאוד באופן יחסי ליהדות בבל) שתחת סמכותה עומדים כל בני ישראל. מעתה מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו, שאפשר לכנותו פרק "הקהילות" שבמידה רבה מאפיין את צורת החיים היהודית גם בימינו.

בפרקים הבאים אנו נעסוק בהשתלשלות מסירת התורה מתקופת הגאונים לתקופות הבאות, באמצעות התבוננות בדמותם של ענקי האומה, קדושי עליון, שהעבירו ומסרו הלאה את התורה מדור לדור בשרשרת הדורות.