אחד הגאונים הבולטים, החדשנים והמקוריים ביותר: הכירו את רבי סעדיה גאון

מאמר זה עוסק באחד הגאונים הבולטים, החדשנים והמקוריים ביותר. הוא היה איש הלכה מובהק ומי שלמעשה חידש את הז'אנר של מונגרפיות הלכתיות – ספרים הלכתיים המחוברים בידי איש אחד והעוסקים בנושא אחד, דבר שלא היה לו תקדים קודם לכן. הוא היה פילוסוף גדול, ומי שבעצם חידש את תחום המחשבה הפילוסופית היהודית-התורנית, שהלך והתפתח מאוד אחריו. הוא ראשון פרשני המקרא, בלשן ומשורר. בנוסף לכל אלו גם היה פולמסן חריף שהתנצח בתקיפות ובגאוניות עם הזרם הקראי ששגשג בימיו ושטען לבטלות התורה שבעל פה.

היה זה רב סעדיה גאון – חדשן, מהפכן ונועז שבכל אשר נגע, הטביע חותם אישי מקורי לעד.

רב סעדיה גאון נולד בשנת 882 באזור הפיום שבמצרים ולכן יש והוא מכונה בכתבים מאותה תקופה "הפיומי". מוצא משפחתו היה בעיירה דילאץ או בסביבתה, ולכן לעיתים הוא מכונה גם "הדאלאצי". על התקופה שבה גדל במצרים ידוע לנו מעט מאוד, בעיקר מתוך דבריו שלו. הוא עזב את מצרים ככל הנראה בשנות העשרים המאוחרות לחייו והשאיר אחריו משפחה, ילדים ותלמידים (משפחתו וילדיו הצטרפו אליו מאוחר יותר).

עוד מגיל צעיר התבלט בגדלות תורנית ובנטילת אחריות ציבורית, וכבר בתחילת שנות העשרים לחייו פירסם מספר חיבורים, ובהם חיבור פולמוסי נגד "המינים" הכופרים במסורת היהודית.

אחריות כלל ישראלית

אחד החיבורים הראשונים שחיבר הוא "ספר האגרון", סוג של מילון או לקסיקון לכחמשת אלפים מילים בלשון הקודש. אכן, עוד קודם לרב סעדיה היה קיים בבית המדרש של עמנו עיסוק עיוני בלשון הקודש – בעיקר מתוך העיון והצורך של העוסקים במקרא ושל המשורים; אולם רב סעדיה היה הראשון שהגיב במעשה בפועל על הצרכים האלה של הציבור היהודי, שהיה נטוע בתוך המרחב המוסלמי שבו התפתחה בלשנות ערבית. רב סעדיה היה הראשון לטפל בלשון הקודש טיפול שיטתי ומקיף.

בהקדמה לספר האגרון סוקר רב סעדיה את תולדות הלשון העברית ואת הנסיבות שהביאוהו לכתיבת הספר. רב סעדיה כותב, שהשפה העברית היא לא רק "לשון [כתבי] הקודש" אלא זוהי גם שפת הקב"ה והמלאכים, וזו הייתה השפה היחידה של האנושות בתקופה הבראשיתית של העולם, עד שנפוצו בני האדם ללשונותיהם ולאומותיהם בעקבות החטא של בניית מגדל בבל כמסופר בבראשית פרק יא. מכאן ואילך הייתה העברית נחלתם הבלעדית של בני עבר, שהם ככל הנראה "העברים", בגלל נאמנותם לה'. עם ישראל צמח מתוך קבוצה זו ושמר על שפתה במהלך נדודיו "בכל הארץ" עד ששב לארץ ישראל. אולם לאחר שחרב בית המקדש הראשון ורוב העם גלה מארצו ירדה קרנה של העברית ובתקופת שיבת ציון מצא נחמיה הנביא שהיהודים בארץ ישראל לקחו להם נשים מעמים אחרים "ובניהם חצי מדבר אשדודית ואינם מכירים לדבר יהודית" (נחמיה יג, כד) ועל אחת כמה וכמה אלו שנותרו בגולה.

רב סעדיה ראה בתופעה זו של נטישת לשון הקודש שנמשכה גם בימיו אסון, ומשום כך חיבר את ספר האגרון כדי לאפשר לבני עמו להחיות את לשונם ולעשות בה שימוש בחייהם. לפיכך, כפי שכותב בלשון מקראית בהקדמתו לספר האגרון,

"ויהי בארבעה עשרה שנה ומאתיים ואלף [למניין השטרות, 902 לספירת הנכרים] מיום נחתום חזון ונביא, ויכתוב האוגר את הספר הזה להיות לחכמה לכל עם ה' לכל יודעי דת ודין".

כבר במעשה זה, בעודו כבן עשרים, אנו יכולים לראות את אופי דמותו הגדולה של רב סעדיה כמי שהתמזגו הן יכולת תורנית ואינטלקטואלית מרובת גוונים ועשירת תחומים והן תחושת אחריות ודחף עשייה וכושר מימוש של חזונותיו.

רב סעדיה ראה בעצמו כבר מצעירותו אחריות על טובת העם היהודי כולו בדורו ואף בדורות הבאים. הביטוי המפורש לכך מצוי באחד מספריו האחרונים, ספר הגלוי, שבו כתב:

"ה' לא ישאיר את אומתו בכל דור ללא 'תלמיד' שילמד אותה ויאיר את עיניה כדי שיורה [אותה] וילמדה ויגרום לכך שמצבה ייטב", ומציין כי "נוכחתי לדעת על עצמי ממה שגמל בו [ה'] חסד לי ולה [לאומה]".

ספר של רבי סעדיה גאון שנמצא בספריית חב"ד ליובאוויטש. צילום מסך: היברו בוקס

בארץ ישראל

רב סעדיה עבר לארץ ישראל, אולם אין לנו הרבה מידע על תקופת שהותו בה. ההשערה המקובלת והסבירה היא ששהה באותו הזמן בבתי המדרש שבעיר טבריה – שהייתה באותה תקופה המרכז התורני הארץ-ישראלי שם למד ואפשר אף לימד תורה. עדות מפורשת הנוגעת לשהותו של רס"ג בארץ ישראל מצויה בכתבי מחבר מוסלמי בן זמנו בשם אל מסעודי הציין כי למד אצל אבו כת'יר יחיא אלכאתיב (=הסופר), יהודי מטבריה, שעימו ניהל אל מסעודי ויכוח תיאלוגי.

בין היהדות הארץ-ישראלית ליהדות הבבלית שררו חילוקים בנושאים שונים ומדי פעם אף התגלעו מחלוקות גדולות. ולמרות שבעצם היה רס"ג בנה של יהדות מצרים, שהיא ענף של המסורת הארץ-ישראלית, הוא היה בכמה מקרים מאלו שהביאו לניצחונה של יהדות בבל, גם באותם עניינים שבאופן מסורתי עדיין נשארו בתחומה של היהדות הארץ-ישראלית אף כאשר הבכורה ניטלה ממנה ועברה לבבלית.

אחד מהם היה פולמוס בנוגע לאופן תיארוך ראשי החדשים, כלומר לצורת חישוב הלוח. הנפקות הקונקרטית שנבעה מהפולמוס הייתה השאלה באיזה יום בשנת ד' אלפים תרפ"ב יחול חג הפסח: ביום השני בשבוע או ביום השלישי בשבוע. מעבר לפרט הטכני, התנהל כאן בעצם וויכוח על סמכות, ורב סעדיה נטל חלק חשוב במאבק זה ונתפס כאחת הדמויות המובילות במחנה הבבלי. הוא ניצל את קשריו עם קהילות יהודיות ברחבי העולם ואת כישרונותיו הרטוריים כדי לשכנעם בצדקת הטיעון הבבלי, ובמידה רבה בני דורו או בו כמי שאחראי במידה ניכרת לכך שבסופו של דבר התקבלה השיטה הבבלית ברחבי העולם היהודי. רב סעדיה אף חיבר ספר בנושא "ספר המועדים" שבו מבטא את עמדתה של השיטה הבבלית בנושא.

נגד הקראים

בשלב מסוים (לא ידוע איזה) עבר לבגדד, ובקיץ של שנת 922 לכל המאוחר הוכתר בתואר "אלוף", ובשנים הבאות היה עסוק בפעילות ספרותית של חיבור ספרים תורניים – בהם ספרי הלכה וספרי פולמוס נגד הקראים.

למעשה, רס"ג לא רק הירבה לעסוק בשאלת הקראים אלא אף היה הראשון שכתב חיבורים שלמים נגדם. הוא התווכח איתם על עניינים חשובים לקיומה של היהדות הרבנית והוויכוחים מובלעים במכלול יצירתו ובסגנון תקיף. הוא לא שמט מידו שום הזדמנות לתקוף את הקראות ולסתור אותה ועל כך זכה להערצת הרמב"ם על אף חילוקי הדעות הפילוסופיים ביניהם.

כדי להבין מעט את הרקע להתהוות הקראות, צריך להיות מודע לעובדה שבעוד שמרבית העם היהודי שהיה מצוי במרכזים העירוניים הותיקים קיבלו עליהם ברצון את הסמכות הבלתי מעורערת של התלמוד, כפי שהגאונים ראו זאת כהכרח וכזכות ופעלו בהתאם; הרי שהיו יהודים שחיו בקהילות הקטנות ממזרח לחידקל, ובעיקר בפרס, והיו להם מסורות שונות מהמסורות שבאו לידי ביטוי בתלמוד הבבלי. בנוסף, במקומות אלה הייתה גם התנגדות למיסים שהטילו שליחי ראש הגולה, כך שההתנגדות לתלמוד הבבלי הייתה לעתים רבות כיסוי להתנגדות לגביית המיסים.

תסיסה זו שהתחילה בפרס התפשטה בקרב יהודי המזרח ולאט לאט הקיפה גם קהילות בארץ ישראל, בסוריה, במצרים ובעוד ארצות. תסיסה זו העלתה על נס את ההתנגדות לתורה שבעל פה ולתלמוד, וממנה התהוותה כעבור זמן כת מגובשת וממוסדת שנודעה בשם הכת הקראית.

בתקופתו של רב סעדיה ידעה הקראות "תור זהב", וזאת בעקבות מעבר מרכז התנועה מפרס לירושלים. כשהתרחקו הקראים מבבל, מישיבותיה הדומיננטיות ומהמוסד השילטוני של היהודים בבבל: מוסד ראש הגולה, יכלו לבנות מוסד משלהם. גם העובדה שבשנת 878 נכבשה ארץ ישראל בידי אחמד אבן טולון, שליט מצרים, ובכך הופקעה מרשותו של הח'ליפה העבאסי שבבגדאד – האירה פנים לקראים.

רב סעדיה התחיל בפולמוס כנגד הקראים כשהיה בן עשרים ושלוש שנים בלבד. תחילה כתב ביקורת על "ספר המצוות לענן" ואחר כך פרסם עוד מסות שמפריכות את דעות הקראים ועקרונותיהם. הוא שעורר את רוב העם, שהיה נאמן לתלמוד ולמסורת התורה שבעל פה, למחשבה שאין לראות בקראים רק יהודים שסטו מדרך הישר אלא יש לראות בהם כופרים בעיקר שמאיימים איום של ממש על היהדות, ולכן יש לנדותם. עיקר הוויכוח היה אמנם בעניין קדמות וסמכות התורה שבעל פה, אבל גם לוח השנה, הלכות הכשרות, נוהגי הטהרה ודיני איסור הנישואין בין שארי בשר היו עניינים לוויכוח נוקב.

על עוצמת השפעתו של רב סעדיה במלחמתו בקראות כתב אחד מחוקרי הקראים (נתן שור, תולדות הקראים, עמ' 69):

"אילולא הזהיר רב סעדיה גאון את היהדות הרבנית מפני הקראות, אפשר שהייתה הקראות משתלטת על היהדות כולה. בזכות אזהרותיו הנמרצות נשארה הקראות כת קטנה שלא היה בה כדי לסכן לא את היהדות ולא את המפעל הגדול של המשנה והתלמוד".

רס"ג הקדיש למאבק הזה מספר לא קטן של חיבורים – כעשרה או יותר – אך אף אחד מהם אינו מצוי בידינו בשלימותו.

בדיונים האנטי-קראים של רס"ג אפשר להבחין בתכנים כלליים ובתכנים ספציפיים. התכנים הכלליים קשורים באופן זה או אחר בניסיון להראות שאין אפשרות לבסס חיים יהודיים על המקרא במנותק מן המסורת המתלווה אליו. ובחיבורו על המילים היחידאיות במקרא עושה רס"ג צעד נוסף כשהוא מראה שגם לשון המקרא אינה מובנת רק מתוך המקרא, אלא כחלק מרצף היסטורי שהמשיכו בלשון חז"ל.

רס"ג אף כתב על נקודות מחלוקת ספציפיות שבהן דן כנגד הקראים, והנה דוגמה אחת לוויכוח בין רב סעדיה לבין הקראי בן זוטא: על פירוש הפסוק "עין תחת עין" (שמות כא, כד). לנו ידוע על וויכוח זה מתוך פירושו של רבי אברהם אבן עזרא לאותו פסוק:

"אמר רב סעדיה: לא נוכל לפרש זה הפסוק כמשמעו, כי אם אדם היכה עין חברו וסרה שלישית אור עיניו [=ואיכות ראייתו נפגמה בשליש], איך ייתכן שיוכה מכה כזאת בלי תוספת ומגרעת? [כלומר, כיצד אפשר לגרום למכה בדיוק אותו שיעור של נזק, לא יותר ולא פחות ממה שהוא גרם לאיש אחר?]".

ראש ישיבת סורא

בשנת 928 מונה לראש ישיבת סורא, שהייתה שרויה זה זמן מה במשבר של הידלדלות, ואף נשקלה האפשרות לסוגרה ולספח את שרידיה לישיבת פומבדיתא. בזאת נתמנה ל"גאון".

רב סעדיה היה בעל יכולות נדירות הן בתחום התורני והן בתחום הציבורי, ומינויו כגאון היה אפוא מתבקש. אלא שלאידך גיסא, הוא לא גדל כיתר הגאונים בין חכמי ישיבות בבל, וייתכן אף שפעילותו הספרותית המגוונת והחדשנית לא מצאה חן בעיני אנשים מסוימים. היה גם ברור שהוא בעל אופי עצמאי מאוד ותקיף ואינו נרתע מעימותים. ראש הגולה התייעץ עם אחד מחשובי הקהילה, ניסי אלנהרואני, והוא הציע למנות חכם אחר ולא את רב סעדיה. ש"אף על פי שהוא [רב סעדיה] אדם גדול ומופלג בחכמה – אינו מתיירא מאדם בעולם ואינו מסביר פנים לשום אדם בעולם". למרות זאת, ראש הגולה החליט למנות את רב סעדיה. כעבור שנתיים אכן ראש הגולה נקלע לעימות עם רב סעדיה והדיח אותו מכהונת גאון למשך כחמש שנים, שבמהלכן כתב את החשובים שבספריו ובהם: ספר האמונות והדעות. לאחר מכן אחד מחשובי הקהל, בישר בן אהרן, הביא לפיוס בין ראש הגולה לרב סעדיה שמילא בחזרה את תפקיד הגאון עד פטירתו בשנת 942.

איש ההלכה

במסגרת תפקידו כגאון רס"ג השיב על שאלות הלכתיות, אם כי כמות התשובות ממנו המצויה בידינו הריהי במידה פחותה יחסית מאשר גאונים אחרים (ובהקשר זה צריך לזכור שתי עובדות שהזכרנו לעיל: מצבה הירוד של ישיבת סורא והסכסוך עם ראש הגולה).

ככל הנראה חיבר רס"ג גם פירוש לקסקוני על המשנה שכלל את "פירוש המילות הקשות שבכל הששה סדרי משניות". לפני זמן מה פורסמו קטעים מן הגניזה הקהירית אשר איששו מידע זה, אולם בפועל לא הגיע פירוש זה לידינו.

חיבור נוסף שאינו שייך במובהק לתחומי התלמוד וההלכה אך גובל בהם הוא "ספר המצוות". זהו אחד החיבורים הראשונים בז'אנר שזכה לשגשוג ניכר בימי הביניים. רב סעדיה צירף לחיבורו הקדמה ובה הציג את עיקרי שיטותיו, המוכרות מכתביו ובייחוד מן הפרק השלישי של ספר האמונות והדעות, על נחיצות המצוות, על החלוקה בין המצוות השמעיות לבין המצוות השכליות, על היחס בין הציווי האלוקי לבין התחושות המוסריות הטבועות בשכל האנושי. בגוף החיבור הוא חילק את המצוות לעשרים ושש קטגוריות והקדיש לכל אחת מהן פרק מיוחד, אפיין את המצוות וציין בקיצור נמרץ את מקורותיהן במקרא.

אבל כוחו של רס"ג בתחום ההלכה מצא את ביטויו העיקרי באפיק חדשני: מונגרפיות שיטתיות על נושאים נבחרים בהלכה, המסמנת מפנה חד, כמעט מהפכני, בתולדות ההלכה: ספרים שמחבר אחד אחראי להם ושעוסקים בנושא ספציפי ומקיף אותו מכל צדדיו. כך חיבר רס"ג את ספר הירושות, ספר הפיקדון, ספר העדות והשטרות ועוד.

פרשן המקרא

כפי שכבר ציינו, רב סעדיה היה רב גוני וחדשני באופן מיוחד. הוא היה ראשון פרשני המקרא. הוא כתב בתחום פרשנות המקרא שני פירושים – הארוך והקצר. הפירוש הארוך לא נשתמר אלא במובאות בודדות במקומות שונים, אבל הפירוש הקצר נשתמר והוא מהווה למעשה תירגום ערבי לתורה המכונה "תפסיר".

בהקדמה לספר מסביר רב סעדיה כי נוסף על הציות יש לתורה עוד שתי דרישות מן האדם: הדרישה האחת היא דרישה שכלית, "הקודמת לתורה" והיא להפנים בצורה שכלית את חידוש העולם ומציאות ה'. הדרישה האחרת היא דרישה ש"באה לאחר התורה" והיא הדרישה ה"שמעית" (המסורתית-דתית) לדעת את "מסורת הנביאים" – שהוא היסוד של של התורה שבעל פה – ולפרט ולפתח את המצוות שאינן מבוארות ומפורשות בתורה. ובלשונו:

"צריכים לדעת שיש לו עליהם שתי דרישות אחרות, האחת קודמת לתורה והיא ההוכחה השכלית אשר בה יידע האדם שכל העצמים הנראים וכל שאר הנישגים בחודש חידשם הניצחי שאין לו ראשית ולא תכלית, ושהוא אחד, ושאינו דומה לשום דבר מכל הנמצאים... והדרישה השנית באה לאחר התורה והיא ידיעת מסורת הנביאים איך היו מורים בכל דבר חדש אשר יארע בין בני האדם והיאך היו עושים את המצוות השמעיות..." (הקדמת התפסיר, תרגום הרב קאפח, תורת חיים, עמ' ג-ד).

פירוש לספר יצירה

לרס"ג הייתה השפעה ניכרת גם על תורת הסוד, ולא רק על הצד הפילוסופי-השכלתני של מחשבת ישראל. למשל, תנועת חסידות אשכנז במאה ה-12 – 13 הושפעה השפעה רבה מגרסה קדומה של ספר האמונות והדעות ומפירושו של רס"ג לספר יצירה.

רבי סעדיה ציין שספר יצירה חובר על ידי תנאים בארץ ישראל, אך הוא מיוחס לאברהם אבינו (רס"ג כותב כי הדברים הכתובים בספר הם בעצם מסורת שנמסרה דור אחר דור בעל פה מרעיונות שאמר אברהם אבינו, ובשלב מסוים הועלו על הכתב).

רב סעדיה כתב את הפירוש לספר יצירה בשנת ד'תרצ"א (931) בערבית והוא נקרא "תפסיר כיתאב אל מבאדי", והרב יוסף קאפח תרגמו לעברית בדור האחרון.

הספר היה מאוד חשוב לרב סעדיה על שום עיסוקו בשאלת הבריאה ומפני שהוא נותן תיאור יהודי עתיק יומין לתהליך יצירת היסוד הראשון של הבריאה שממנו התהוו היסודות הארציים.

צילום שער הספר האמונות והדעות שיצא לאור בקושטא שנת שכב

ספר האמונות והדעות

כשלוש שנים לאחר חיבור פירוש ספר יצירה חיבר רס"ג את חיבורו הגדול ספר האמונות והדעות (בשנת ד'תרצג - 933), גם ספר זה נכתב בערבית ותורגם לעברית בידי רבי יהודה אבן תיבון במאה ה12. אפשר לומר כי ספר זה הוא ראש גולת הכותרת של יצירתו הספרותית של רב סעדיה גאון, ובחיבורו היה רב סעדיה סולל הדרך והמורה הראשון, מי שיצר את תחום מחשבה חדש בעולמה של תורה: הפילוסופיה היהודית-התורנית.

רס"ג כתב את ספרו מתוך תפיסתו שבצד האמונה, היהודי צריך גם לדעת את מושאי אמונתו בצורה ודאית המבוססת על עיון ועל הבנה שכלית. לדעתו, האמונות קודמות לדעות מפני שהאדם קודם מאמין בדבר בלא עיון שכלי והתבננות, ואילו הדעות באות לאדם רק לאחר אותו עיון שכלי ולכן הן עולות על האמונות בוודאותן. זוהי מטרתו של ספרו הזה – מתוך עיון רציונליסטי להוכיח את האמונות בצורה שכלתנית.

לשם כך דן הרס"ג תחילה במקורות הידיעה. הוא מונה ארבעה כאלו: 1) ידיעת הנראה, 2) ידיעת השכל, 3) ידיעת דבר שההכרח מחייב אותו, 4) ההגדה הנאמנת, המסורת האמיתית. מקור הידיעה הרביעי אינו משותף לכל האנושות אלא ל"קהל המייחדים" (יש מפרשים שהכוונה היא לעם הישראל).

לאחר מכן עוסק הרס"ג בצורך בהתגלות (התגלות סיני והתגלות הנבואית): לנוכח ארבעת מקורות הידיעה שברשותנו, מדוע יש בכלל צורך בכלל בהתגלות אלוקית? לדעת רס"ג, ההתגלות האלוקית היא בעצם קיצור דרך לידיעת האמת. כפי שמורה נותן לתלמידיו את פתרון הבעיה הקשה מראש, כך גילה ה' לבני האדם מראש את האמת ואת הדרך שילכו בה, כדי שבינתיים עד שהם יתפתחו מהבחינה השכלית ויוכלו לדעת את האמת בכוחות עצמם, ידעו אותה ויודרכו בהנהגה הנכונה.

אחר כך מביא הרס"ג ראיות שכליות לחידוש העולם ומציאות ה'; עוסק באחדות ה' ואי גשמותו; דן בסוגיות תוארי הא-ל, בלשון המקרא: מתי יוצא המקרא מידי פשוטו?; ניסים ושליחות הנביא; משמעותה של חלוקת המצוות: מצוות שכליות ומצוות שמעיות (שניתנו במסורת); בחירה חופשית; שכר ועונש והעולם הבא; נפש האדם והנהגתו.

אנו רואים בזה שהרס"ג דן בספרו בסוגיות העיקריות שמלווים את המחשבה והפילוסופיה היהודית במשך כל השנים מאז, אבל לו שמורה זכות הראשונים בהניחו את יסודות הדיון ובהשפעה העצומה על כל מהלך המחשבה היהודית לדורותיה.

בכישרון בלתי רגיל הצליח רב סעדיה להציב כמות עצומה של הגות זרה לשירות השקפת העולם הדתית היהודית הגדולה שבנה עבור עמו, וספר האמונות והדעות שלו הוא שנתן את הדחף להתפתחות בעתיד של הספרות היהודית הפילוסופית כולה.

***

מהסקירה הבלתי ממצה דלעיל, יכולים אנו לראות על נקלה כי ברס"ג נתגלמה דמות מופת, אישיות קדושה של אחד משלשלת המסירה וההתפתחות של תורתינו, דמות אשר השפיעה גדולות על ההתפתחות התורנית בכל תחומי מחשבתה – הלכה, סוד, פילוסופיה, פרשנות מקרא – תוך מאבק מוצלח לביעור נגע הקראות ולמיעוט השפעתו עד כדי דחיקתה לכלל כת זניחה לחלוטין.

קריאתו של רב סעדיה: "אין אומתינו אומה אלא בתורותיה", משקפת לא רק אמת היסטורית גדולה (שהרי אנו יודעים היטב כי אלו שמעמנו שבוחרים לזנוח את השייכות והמחויבות למסורת התורה – הרי שבמוקדם ובמאוחר הקשר שלהם או של צאצאיהם ינתק חלילה מעמנו), אלא גם את דמותו הכבירה ואופיה של פעילותו בכל השנים.