במאמר הקודם עסקנו בתמורה החריפה שהתחוללה בעם היהודי: מעידן של מרכז תורני משמעותי אחד הנשלט בידי הגאונים, לתקופת הקהילות, שבה קהילות בכל אתר ואתר מונהגים בידי מנהיגי התורה המקומיים. עמדנו על כמה מן הגורמים למצב זה, שהביא בעצם להתפתחות מרכזי תורה ופסיקה עצמאיים, מגוונים ובמקרים רבים אף מפוצלים.

הדוגמה הקלאסית היא דמותו של רבנו גרשום מאור הגולה, שזה אלף שנים נישא שמו בהערצה בין כתלי בתי המדרש. דמות כבירה זו קידמה את יהדות אשכנז כמרכז תורני בעל ייחוד נבדל ועצמאי בצורה בלתי רגילה, ושינתה לא הכר את צורת החיים ומבנה התא המשפחתי היהודי בכל פזורת הארצות הנרחבת שהושפעה מתקנותיו. ועל כך נעמוד במאמר זה.

מאור הגולה

בשליש האחרון של המאה העשירית ובראשית המאה האחת עשרה חלה התפתחות מהירה בפריחתו של מרכז התורה במגנצא. פריחה זו התבטאה בפעילות הרב גונית שנעשתה – פעילות שלוותה ביצירה מקיפה בכתב – ובפרסומה של ישיבת מגנצא בתפוצות ישראל אשר באירופה.

עלייה מהירה זו מיוחדת היא לנוכח הקשיים החיצוניים, שהיה בהם כדי להכביד עליה ולצמצמה: הרדיפות הקשות בראשית המאה. הן פגעו לא רק בציבור היהודי הרחב, אלא גם במשפחותיהם של חכמים, וככל הנראה המירו אז בניהם של רבינו גרשום מאור הגולה ושל ר' שמעון ב"ר יצחק את דתם1.

אחד השליחים המיוחדים שזימנה ההשגחה העליונה אשר בו יש לראות את אחד הגורמים לפריחה התורנית המהירה של המרכז במגנצא, הרי הוא רבנו גרשום מאור הגולה ראש ישיבתה ומנהגיה באותם ימים. זאת אחת הדוגמאות המובהקות לכוחה ולהשפעתה המכרעת של אישיות אחת, שנתאחדו בה תכונות שונות של עשייה והנהגה, על מקומה ועל תקופתה. יחד עם זאת חשוב להדגיש, שאין בדברים אלו משום תיאור רבנו גרשום מאור הגולה כענק בדורם של ננסים, כי בצידו פעלו כמה חכמים אחרים גדולים.

רבינו גרשום מאור הגולה הוא הגדול שבחכמי ישראל בגרמניה לפני תתנ"ו. אין חכם אחר מחכמיה באותם ימים שזכה כמוהו לפרסום כה רב בארצו ומחוצה לה. פרסום זה, שאף האפיל במידה מסוימת על פועלם של חכמים גדולים אחרים באשכנז הקדומה, מתועד בדורות מאוחרים יותר ואם ניתן לשפוט על פי המקורות המצויים, בזמנו של רבנו גרשום מאור הגולה והרבה בזכותו, נעשתה מגנצא למרכז של לימוד תורה לתפוצות ישראל באירופה כולה, ומצב זה נמשך גם בשני דורות שלאחריו עד גזירות תתנ"ו.

ממקור מעניין שנשמר בחוגם של חסידי אשכנז אנו שומעים עדות חיה שיח של משא ומתן תורני שהתקיים בהיכלו של רבנו גרשום, בישיבת מגנצא. היה זה בראש השנה ובאותו יום היו צריכים למול תינוק אחד, "ושאלו לקדושים אשר בארץ רבינו גרשום ב"ר יהודה מאור הגולה ורבינו שמעון הגדול ב"ר יצחק ורבינו יהודה הכהן" כדת מה לעשות. ההוראתו הייתה: למול את הנער אחרי קריאת התורה וההפטרה ולפני תקיעת שופר, כדי שתהא ברית המילה תכופה לתקיעת שופר. מששמעו זאת רבים מתלמידי הישיבה, מיד החלו להקשות ולא נחה דעתם: האמנם יש לעכב מצוות תקיעת שופר על כך בשביל ברית המילה, ורצו לדחותה לאחרי התפילה. ממשיך מקור זה ומתאר, "והשיבם רבינו גרשום: אם אין מילה אין תקיעת שופר בעולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה..."2 .

נתאחדו בו ברבינו גרשום מאור הגולה גדולה בתורה ופעילות להפצתה ברבים, עם דאגה לצרכי הכלל ועשייה ציבורית עניפה. בכל פעילותו הרב גונית של רבינו גרשום מאור הגולה ניכר היטב מעמדו, במעורבותו העמוקה בחיי הקהילות.

הד ברור למעורבותו הרבה של רבינו גרשום מאור הגולה בגורלם של בני עדתו עולה מפיוטיו: הדוחק, הגזירות וההשפלות, שהיו מנת חלקם של יהודי אשכנז כבר בזמנו, ועמם הבקשה לגאולה משמשים כמוטיב מרכזי בפיוטיו. בשרידי תורתו נשתמרה התייחסותו אל כמה מן הבעיות שבהן התלבטו הרבה בני אשכנז באותם ימים: הלוואות בריבית לנכרים, הסחר עם נכרים בחגיהם ומידת סמכותו של שלטון הקהל.

"חרם דרבינו גרשום"

למרות הגזירות והרדיפות שעברו באותה תקופה על קהילות אשכנז וצרפת, החלו חיי הציבור בעת ההיא להתארגן ולהתגבש. חכמי אותה תקופה ראו צורך לתקן תקנות המתאימות לדרישות זמנם ומקומם, לגדור פרצות בחומת הדת ובחיי החברה והמשפחה. ביוזמתו של רבינו גרשום ובעקבות מאמציו, התאספו הקהילות במגנצא. באסיפה זו התקבלו תקנות רבות, חלקן גם ב"הכרזת חרם". תקנות אלו ידועות בשם "תקנות רבינו גרשום מאור הגולה".

אכן, התקנות התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל באותה התקופה. בכמה מקורות תקנות אלו מופיעות תחת הכותרת "תקנות הקדמונים" או "חרם הקדמונים" או "תקנות הקהילות", מבלי להזכיר את שמו של רבינו גרשום. יחד עם זאת, תקנות אלו נתלו בשמו של רבינו גרשום מאור הגולה בגלל אישיותו המזהירה והמקובלת כגדול הדור במלוא המובן של המילה.

עובדה זו, שתקנות רבינו גרשום מאור הגולה התקבלו באסיפת הקהילות ובמעמד רבים מגדולי ישראל, היא למעשה כורח המציאות. ההלכה המקובלת היא, שחכם אחד אינו אוסר ואינו גוזר גזירות על כל ישראל אלא לבני עירו ולגבולותיה3 . כלל זה נאמר אפילו בנוגע לחכם המופלג שבדור בחכמה ובזקנה ואפילו הנשיא בישראל, הגדול שבסנהדרין, אין בכוחו לגזור גזירות בדברים המותרים על כל ישראל, אלא בהסכמת הסנהדרין כולם או רובם.

מכאן, שתקנות של רבינו גרשום מאור הגולה, שביסודן עוסקות בדברים המותרים מצד הדין לכל ישראל מחויבות היו להתקבל על ידי אסיפת כמה קהילות ובהסכמת גדולי הקהילות הללו. אלמלא הסכמת הקהילות וגדוליהם, לא היה כוח בידי התקנות הללו אלא לחייב את קהילת מגנצא וסביבותיה.

אולם כאמור לעיל, היוזם הגדול של התקנות הללו היה רבינו גרשום. ביטוי לכך ניתן לראות בכינוי שניתן לו לרבינו גרשום – "מאור הגולה". הסיבה לכינוי יוצא דופן זה, לפי כמה דעות, הוא הבעת הערכה על תקנותיו הגדולות והחשובות: "שהאיר עיני הגולה בתקנותיו". לפי דעות אחרות כינוי זה ניתן לו בשל פירושיו הבהירים לתלמוד, פירושים שהיו לנגד רש"י בעת חיבור פירושו על התלמוד, ושהאירו את עיניו ודרכם את עיני ישראל.

יחוס התקנות לרבינו גרשום

קיימת סיבה נוספת, מהותית יותר, בגינה תקנות אלו מיוחסות לרבינו גרשום מאור הגולה. אילו תקנות אלו היו נקבעות רק בתורת תקנות הקהילות, היו יכולות לקום הקהילות בדורות הבאים ולבטל תקנות אלו. זאת, על יסוד ההלכה שניתן לבטל דברי בית דין קודם, אם בית הדין הזה גדול ממנו בחכמה ובמניין. אולם, מאותה שעה שהתקנות הללו נמסרו כתקנותיו של רבינו גרשום ובית דינו – בזאת מאשררים ביתר שאת את תקופתן לשעתה ולדורות. מאחר שרבינו גרשום היה מוערך ונערץ במידה גדולה כזו, שהכול היו סמוכים ובטוחים ששוב לא יופיע בדור מן הדורות הבאים בית דין הגדול ממנו בחכמה שיהיה בידיו הכוח לבטלן.

רש"י באמת כותב שדבר שידוע כי רבינו גרשום נידה עליו – אין בכוחו של שום אדם בדורות שלאחריו להתירו, לפי שמקובל אצלו "שלא יוולד אחריו גדול להתיר נידויו"4 . דברים דומים כותב הרא"ש על רבינו גרשום: "ותקנותיו וגזרותיו קבועות ותקועות כאילו ניתנו מסיני – בשביל שקיבלום עליהם ומסרום מדור לדור"5 . כלומר, בנוסף לכך שאין מי שיכול להתיר גזרותיו של גדול כזה, הרי יש כאן גם את מוטיב "קבלת הרבים" במשך דורות רבים, והרי תוקפן של התקנות כאילו ניתנו למשה בסיני.

תכולתן של התקנות

כפי שכבר ציינו, בהרבה מקומות בספרות ההלכתית מיוחסת קבוצת תקנות לרבינו גרשום מאור הגולה. אך יחד עם זאת, אין מידע החלטי וברור באשר לכמות התקנות שתיקן רבינו גרשום: מספרן, נוסחן המקורי, זמן התקנתן ועוד הרבה פרטים לוטים בערפל. ספיקות אלה נובעים מן העובדה שהתקנות הללו לא הגיעו אלינו בצורתן המקורית ונשתמרו רק במקורות המאוחרים הרבה לזמנו של רבינו גרשום מאור הגולה.

בכל מקרה, בספרי הפוסקים וכן בספרות השאלות-ותשובות, ראשונים גם אחרונים, דנו בעיקר על שלוש מן התקנות והן: א) שלא ישא אדם אשה נוספת על אשתו. ב) שלא יגרש אדם אשתו בעל כורחה. ג) שלא יקרא אדם כתב חבירו בלא רשותו. תקנות אלו נקראו סתם בשם: חרם דרבינו גרשום, או איסור חרם דרבינו גרשום.

נסקור בקצרה את שלושת התקנות, שלגביהן לא יהא זה מוזגם לומר כי שינו ללא הכר את פניו של אורח החיים היהודי.

תקנה א': מניעת הפוליגמיה

מעיקרא, לפי ההלכה מותר לאדם לשאת כמה נשים נוסף על אשתו, כל עוד ביכולתו לתת לכולן שאר כסות ועונה6. רבינו גרשום החרים כל מי שנושא אשה נוספת. הוא קטע אפוא, בחרם שאינו משתמע לשני פנים בחומרתו, בתחולתו ובהיקפו את האפשרות הלכתית לשאת כמה נשים.

בטעם התקנה נאמרו כמה וכמה סיבות, הנה כמה מהבולטות שבהן.

הסיבה הרוחנית: רבינו גרשום ראה שהחלה תופעה של אנשים המתנהגים בצורה שתלטנית ואלימה, המתעללים בנשותיהם. העובדה שהם הורשו לשאת כמה נשים גרם לכך שמעמדה של כל אישה בפני עצמו היה נחות, וכמו כן היה בכך לעודד את האנשים להתנהגות פרוצה והוללת7 .

הסיבה הנפשית: סיבה נוספת ליוזמתו של רבינו גרשום מאור הגולה למנוע נישואים רב-נשיים, הריהו טעם עמוק היורד לנבכי נפשות בני אדם: ריבוי נשים עלול להוביל לחיי קטטה ומריבה ובשל כך עדיף להימנע ממנו8 .

הסיבה הממונית:כל אשה נוספת שאדם מכניס לביתו היא למעשה משפחה חדשה. יש לה ילדים משלה, מגורים משל עצמה, צרכים, רצונות ושאיפות. על אחת כמה וכמה בדורו של רבינו גרשום, בהם המצוק הכלכלי הנואש היה לחם חוקיו של כלל הציבור בהמוניו, והוא ביקש למנוע אסון כלכלי9 .

תקנה ב': מניעת אופציית גירושי אישה בעל כורחה

לפי ההלכה המפורשת בתלמוד, ניתן לגרש את האישה ברצונה ושלא ברצונה. עד כדי כך מגיעים הדברים שאפילו כאשר לבעל אין יכולת לשלם לאישה את כתובתה ואת נדונייתה, בכל זאת ביכולתו לגרש אותה ואינה יכולה לעכב את הגירושין בשל אי יכולתו לשם את חובותיו אליה. באשר לחובותיו, זכותה לתבוע אותו בתביעה אזרחית לאחר גירושיה10 .

אולם רבינו גרשום תיקן, בחרם, שאסור לגרש את האשה בלי רצונה והסכמתה, גם במצב בו הבעל יתן לה את מלוא חובותיו אליה.

בטעמה של תקנה זו נאמרו כמה היבטים:

לפי גישה אחת, רבינו גרשום ביקש ראה שגברים רבים ניצלו מצב זה לרעה. הגבר היה היחיד שיכול לפרנס את בני המשפחה, ובמקרה של גירושים, האישה עלולה הייתה למצוא את עצמה חסרת כל בכל המובנים. היו גברים שהשתמשו בכך כאמצעי לשלוט על נשותיהם: 'אם לא תעשי כך וכך... אגרש אותך!'. הטלת החובה להסכמת האישה לגירושים, כחלק בלתי נפרד מתוקפם, חיסנה אופוא את הנשים מפני התעללות ושתלטנות גברית אפשרית11 .

השוואה בין האיש לאישה: גם האיש וגם האישה הם יצירי כפיו של ה' שנבראו בצלמו ובדמותו ושניהם שווים לחלוטין במעמדם – אך העובדה שהייתה לגבר יתרון הלכתי מסויים (והסיבות לכך ראויות למאמר בפני עצמו), גרמה לגבר לחוש מתנשא על האישה. משראה רבינו גרשום תופעה שקרית ומכוערת זו, עמד לבטל את אחד הגורמים לה. בהשוותו את כוח האישה בגירושין לכוחו של הגבר, הראה רבינו גרשום כי גם אם מבחינה פורמאלית הגבר הוא המקדש והמגרש, אין לו יתרון על פני האישה12 .

ואם נרצה, ניתן לראות את שתי התקנות כחלק מתקנה אחת שנועדה לרומם את מעמד האישה אל מול גברים שהצדיקו את התעללותם על-ידי שימוש בדברי התורה13 .

בנקודה זו כדאי לציין, שכמו כל תקנה של חכמינו זכרונם לברכה, רבינו גרשום רק הוסיף גדר וסייג לדברי התורה (בכך שהוא הוסיף קריטריון של הסכמת האישה לגירושין) אבל לא התיר דברים שאסרה התורה – דבר שאין בכוחו של חכם לעשות.

תקנה ג': חובת השמירה על הפרטיות

התקנה השלישית, מתקנותיו הידועות והעיקריות של רבינו גרשום, היא התקנה האוסרת על אדם להביט בכתביו הפרטיים של אדם בלא רשותו ובלא ידיעתו.

יש מי שכתב, שהטעם לאיסור זה הוא, שהרבה פעמים מי שמביט לכתבי חבירו עושה זאת כדי לקבל תועלת מידע שהוא מפיק בלי רשותו של בעל המידע. במצב זה דינו לפי ההלכה כגזלן, משום שהוא שואל שלא מדעת. פעולה זו נאסרה אפילו לדבר מצווה, על אחת וכמה לצרכים אישיים.

התפשטות התקנות מבחינה גיאוגרפית

כפי שכבר הזכרנו למעלה, רבנו גרשום מאור הגולה היה ראש רבני יהדות אשכנז בסיום תקופת הגאונים, ולכן תקנתו חייבה את כל יהדות אשכנז. "יהדות אשכנז" כללה במסגרתה מבחינה תרבותית גם חלק מארצות הסלאבים ויהדות צרפת הצפונית.

כבר במאה האחת עשרה התקבלה התקנה גם באזורים נוספים, הקרובים גיאוגרפית לאשכנז. בין מקומות אלו ניתן למנות את: צרפת הדרומית וקטלונה14 , צפון איטליה המכונה בלשון הפוסקים 'כותים'15 ובאנגליה.

עם הזמן, התפשטו התקנות בקהילות נוספות. היה זה בעקבות גלים של פרעות שעברו על יהודי אשכנז וצרפת, שהתגברו במיוחד במסעי הצלב. עם כל גל ברחו היהודים מזרחה: לאוסטריה, לבוהמיה, להונגריה ואף לפולין, ללילטא ולרוסיה16 . זרם הפליטים שזרם עקב גירוש היהודים לצרפת (בשנת 1394) הביא למקום בואם את המורשת שינקו בארץ מוצאם. כתוצאה מכך, בכל אירופה התקבלו תקנותיו של רבינו גרשום.

לעומת זאת, היהודי שישבו במאה האחת עשרה בארץ ישראל בזמן קבלת התקנות לא קיבלו עליהם את התקנות17 , וכך גם יהדות המזרח, כפי שכותב בהקשר זה כותב רבי יוסף קולון: "תקנת רבנו גרשום לא ראיתי, ולא נתפשטה בכל הארצות, והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים ומעוללים בנשותיהן שלא כראוי, אבל לא יעלה על הדעת שנתפשטה. תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה וגו'. כל שכן ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף חמישי"18 .

יצוין, כי לפני ששים ושש שנים, נקבע בתקנת כנס הרבנים הארצי שהתקיים בשנת תש"י (החלטה שאגב שלוש שנים מאוחר יותר, אושררה גם בידי מועצת רבני מרוקו):

"לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיר הקודש ירושלים תיבנה ותכונן, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל,

לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם.

ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם...

אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל... בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל, על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב"19 .

בהכנת מאמר זה נעזרתי בספרים: חכמי אשכנז הראשונים, בעיקר מעמ' 106 ואילך. התקנות בישראל, ח"ד, עמ' פב. אנציקלופדיה תלמודית, ערך: חרם דרבינו גרשום, כרך יז.