רבינו בחיי והספר חובת הלבבות

במאמרים הקודמים בסדרה זו, העוסקת במסירת התורה והתפתחותה מדור לדור על ידי חכמי ההלכה ומאורי האומה, עסקנו בין היתר בהתפצלות מרכזי התורה לתקופת הקהילות, כשהפיצול הראשוני והמרכזי הוא ל"יהדות ספרד" ו"יהדות אשכנז". במסגרת זאת, עסקנו במאמר קודם באחד מפוסקי ההלכה הספרדיים הראשונים, המרכזיים והמשפיעים ביותר על היהדות כולה בדורו ולדורות, הלוא הוא הרי"ף. במאמר זה נעסוק בדמותו ובעיקר בחיבורו של רבנו בחיי, ההוגה הראשון של יהדות ספרד, מי שהשפעתו חרגה אף היא מכל סדר גיאוגרפי וכרונולוגי.

איך אומרים בחיי?

כפי שהיה מי שכתב, סיפורו של רבנו בחיי בן ר' יוסף איבן פקודה הוא הסיפור הקלאסי של רבים מחכמי התורה לאורך ההיסטוריה היהודית כולה: הביוגרפיה שלו עצמו נעלמה, בעוד שהספר שחיבר נעשה לאחד הספרים הנקראים, הנלמדים והמשפיעים ביותר בציבור הרחב עד עצם היום הזה.

ואכן, על אישיותו של רבנו בחיי איננו יודעים כמעט דבר. אפילו בשאלת הגיית שמו ובאיזו התקופה בה חי חלוקות הדעות. יש שקוראים את שמו: בְּחַיֵי ויש שנוקטים כי ההיגוי הנכון הוא בַּחְיַי, וזאת בהסתמך על השם המקביל: יחייא, שיכול לשמש הוכחה להיגוי האחרון שציינו (רפאל ישפה מציין שלפי הכתיב הערבי, ב"אליף מקצורה" – אל"ף מקוצרת – בסוף מילה, ההגייה כתנועת פתח נכתבת באות י', ולכן השם "בַּחְיַי" הגוי: "בחיא").

כיום ההנחה המקובלת היא שהספר "חובות הלבבות" (הספר נכתב בערבית ושמו המקורי היה: כיתאב אל הידאיה אילה פראיץ' אל קולוב, ובעברית: ספר ההוראה [או: ההדרכה] אל חובת הלבבות) – ספרו של רבנו בחיי ומי שהנציח את זכרו לנצח בהיכלות התורה – נתחבר בשליש האחרון של המאה האחת-העשרה, בערך בשנת 1080, ויש המקדימים את התאריך בארבעים שנים. הספר תורגם כשמונים שנים לאחר מכן (בשנת 1160) בידי ר' יהודה בן ר' שמואל איבן תיבון, המתרגם הגדול של ספרות מחשבת ישראל שנכתבה בתור הזהב הספרדי בימי הביניים, לפי בקשתו של רבי משולם בן ר' יעקב מלוניל.

רסיסים ביוגרפיים

מפיו של ר' יהודה איבן תיבון אנו שומעים, שרבנו בחיי נולד בעיר סרגוסה שבספרד (תאריך לידתו המשוער הוא בחלק הראשון של המאה האחת-עשרה), ושבחייו התפרנס ממשרת הדיינות שמילא בבתי הדין היהודיים של ספרד.

אכן, גם אם אמנם אין לנו נתונים מספיקים בנוגע לחייו של רבנו בחיי, הרי מתוך היצירה הספרותית שלו אנו יכולים לקבל איזשהו מושג על עולמו הפנימי. מתוך הקריאה ב"חובת הלבבות" ניתן לעמוד על החסידות השלמה שמאפיינת את רבנו בחיי; "על הצמאון האלוקי ששכן בנפשו; על אהבת אלוקים הלוהטת שהייתה עצורה כאש בעצמותיו, המתפרצת לעיתים מתוך נחשול של סערת מילים ולעיתים מתוך המייה חרישית שבין השיטין של הספר" (עמודי המחשבה, עמ' 138).

אנו גם יכולים ללמוד על השכלתו הרחבה של רבנו בחיי – שהוא אחד מהמאפיינים המובהקים של האקלים היהודי הספרדי באותה עת. "נוסף לבקיאותו המובנת מאליה בספרות המקראית-תלמודית, שאנו אף עומדים עליה מתוך השימוש המרובה של הפסוקים מכתבי הקודש ובאגדות חז"ל, הנעשה מתוך שליטה מלאה של בקי ורגיל בחומר, המוצא תמיד דברים מתאימים לעניין שהוא עוסק בו – אנו גם מבחינים בידיעותיו המרובות בכמה שטחי מדע, כגון: בגיאומטריה של של אוקלידס, בפילוסופיה הניאופלטונית, וכן בספרות המדעית הערבית" (עמודי המחשבה, עמ' 140).

תורתו והגותו של רבנו בחיי עושה שימוש רב בהרבה מקורות מידע ומחשבה, נוסף על השימוש העיקרי והיסודי המובן מאליו בדברי חז"ל. אולם כל רעיון שהוא שואל מאחרים, "הוא רוכש אותם עד היותם שלו. הוא מעבדם, צר בהם צורה, עצמית, ותוך כדי ניצולם מטביע בהם גון מיוחד במינו. אין הם מקובצים כפסיפס ססגוני בתוהו ובוהו, אלא כשלימות ממוזגת מיזוג אורגאני" (בתוך: פילוסופיה יהודית ביה"ב, עמ' 458).

הרקע לחיבור הספר "חובות הלבבות"

במאה האחת-עשרה נהנו היהודים בספרד המוסלמית משגשוג כלכלי, חברתי ותרבותי. הם נהנו מאמון השליטים וקיבלו משרות בחצרותיהם. כך נוצר מעמד החצרנים היהודים, שאימץ את אורח החיים הראוותני במידה רבה של עמיתיו המוסלמים ותמך בפעילות ספרותית, בייחוד שירה. יהודי החצר, שהתרשמו מחיי החצר, אימצו את אורח החיים ומקצת הערכים התרבותיים של עמיתיהם המוסלמים והעתיקו אותם לעילית של הקהילה היהודית. יעדי העל שלהם – ולמעשה גם הבסיס לחינוך הילדים – היו עתה רדיפת סגנון אלגנטי, טיפוח החן והנימוסים, וכיוצא באלו.

גישתו החינוכית של רבנו בחיי, כפי שהיא באה לידי בספרו, הרי היא בעצם ביקורת נוקבת על ערכי החברה היהודית החצרנית בימיו.

וכך הוא כותב (שער ה, פרק ה):

"[היצר הרע יאמר לך:] אל תטריד לבך בדבר מן החכמת, אלא מה שתתכבד בו אצל אנשי דורך, ותתרצה בו [=ותמצא בהן חן] אל גדולי בני זמנך, משר ושוטר וקצין ובעל מעלה – כחכמת הלשון, ותוכן המשקל ורשי הדקדוק והשיר [=בצורה הפואטית ובטכניקות של צחות הדיבור], והחידות והחמודות [=חידות נאות], והמשלים המופלאים והמליצות הנוכריות. ותתמיד לשבת עם אנשים הצחות [=אנשים המדברים בלשון צחה], ולמד לדבר עם כל כת מכתות בני אדם [=ותהיה בקי בהוויות העולם כדי שתוכל להשתתף בשיחה בכל חברה שתמצא בה]...".

הדוגמאות הנזכרות בתוכנית המוצעת על ידי יצר הרע מצביעות על רדידותם של החצרנים: אין הם מחשיבים לימוד מעמיק של התורה ושל המדעים. אין הם מחשיבים לימוד שתכליתו ידיעת האמת, אלא לימוד שטחי, שתכליתו – עשיית רושם חברתי על "גדולי בני זמנך" בלבד.

רבנו בחיי ממשיך ומתאר שם בדבריו את עצתו של היצר הרע לאדם, באומרו לו: 'האם אתה מסוגל להגיע לידיעת האמת? הרי בוודאי אין זה בכוחך; וכלום אינך יודע שהלימוד הוא דבר שאין לו סוף? התרכז בלימוד היסודות והעיקרים של התורה, ואת יתר הזמן תשקיע בדברי חוכמה מהסוג הזה שמקסים ושובה את לב חבריך. אבל ההשקעה והיגיעה בתורה, בדברים העמוקים שבה, זאת השאר לבעלי המסורת – לתלמידי החכמים, לרבנים – והסתמך עליהם בעת הצורך'.

אחד מהדפוסים הראשונים של הספר חובת הלבבות

המלצת יצר הרע היא אפוא להסתפק ביסודי הדת ולהסתמך על בעלי המסורת, וזה סותר את היעד האמיתי של התורה – שהאדם לא רק יקיים את התורה, אלא יזדהה עמה ברגשי לבבו ויבין ויעמיק דעתו ככל יכולתו בהוראותיה ובהשקפתה ודרישתה כך שהוא מביןאת דבריה ותכלית חוקותיה.

נקודה זאת חוברת לאספקט מרכזי בתורת רבנו בחיי, שאולי הוא אחד מיסודותיה החשובים: הספר מכיל, כפי ששמו מוכיח עליו, הרצאה שיטתית של כל החובות הדתיות המוטלות על הלב האנושי, בנוסף לחובות האברים ולעומת העשייה הדתית. המונח "חובות הלבבות" כולל את כלל המצוות הדתיות הקשורות בכוחות הנפש כולם – להט הרגש, התכוונות הרצון וההכרה השכלית.

רבנו בחיי הביט על בני דורו וראה כי בני תורה עוסקים בעיקר בצד החיצוני של הלכות התורה, אך כמעט ונמנעים מלעמוד על המהות והיסודות שמאחורי הדברים. עד אליו (מלבד רבי סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות", שלדמותו הקדשנו פרק שלם בסדרה זו), לא הוקדש שום חיבור שיטתי בתחום המוסרי-פילוסופי של המחשבה היהודית. "עיינתי בספרי הקדמונים", הוא כותב בהקדמה לספרו, "שהיו אחרי התלמוד אשר חברו חברים בחקר כתבי הקדש, חקר יסודות התורה – האמונות והדעות, וכמו כן על המצוות המעשיות, וחקרתי עליהם ולא מצאתי בהם ספר מיוחד בחכמת המצפון (חובות הלבבות) וחפשתי על חובות הלבבות מן השכל מן הכתוב ומן השכל ומן הקבלה ומצאתים שהם יסודי כל המצוות, ואם יארע בהם שום הפסד, לא יתכן לנו מצוה ממצוות האברים".

כיצד מקיימים את חובת הלבבות?

לפי רבנו בחיי, כדי להגיע אל קיום חובות הלבבות צריך לעבור דרך השכל, התורה והתורה שבעל פה. מעבר זה הוא תהליך הדרגתי של הפנמה – מעיסוקים חיצוניים גופניים של האדם, אל החוויה הפנימית-הרוחנית, ומשמירת המצוות באיברי הגוף אל שמירתן גם בעולמו הפנימי של האדם.

תהליך זה של הפנמה עונה על שתי שאלות יסודיות: מדוע לשמור את המצוות וכיצד לשמור אותן?

ובכן, מדוע לשמור את המצוות? כמובן, בראש ובראשונה מפני שכך ציווה אותנו הקב"ה. אולם על האדם לקיים את המצוות לא רק מפני שכך הוא יודע שנצטווה אלא גם מתוך מודעות והזדהות הם משמעות אישית, מתוך כוונה בלב ומתוך הבנה שלמצוות יש משמעות רוחנית פנימית בחייו של כל יהודי ואין שמירתן עניין של משמעות חיצונית בלבד.

ומתוך כך אנו נענים גם באשר לשאלה השנייה: כיצד שומר האדם את חובותיו? בכל מערכת קבועה של מצוות טמונה סכנה שקביעותן תהפוך אותן להרגל בלבד, אם הן אינן מלוות בחוויה רוחנית פנימית. עבודת ה' האמיתית שמה דגש מרכזי, לפי רבנו בחיי, בחובות הלבבות – לא במקום חובות האיברים, אלא כפן נוסף עליהם. כלומר, שמעשיו החיצוניים של האדם נובעים מתוך כוונה ומחשבה פנימית והמעשה החיצוני משקף ומבטא חווייה רוחנית פנימית. "חובות האברים", כותב רבנו בחיי, "לא תשלמנה [לא יהיו מבוצעות בשלמות] כי אם ברצון הלב [בשיתוף הלב] וחפץ הנפש לעשותן ותאוות לבנו לפעול אותן".

מבנה הספר

הספר מורכב מעשרה "שערים": הייחוד; הבחינה; עבודת הא-ל; הביטחון; ייחוד המעשה; הכניעה; התשובה; חשבון הנפש; הפרישות; אהבת הא-ל.

רבנו בחיי סידר את ספרו לפי שערים המתארים את התחנות בדרך להשגת היעד של חיי הקדושה והשיבה למקור האלוקי. זוהי דרך של עלייה רצופה משלב אל שלב.

הנושא המרכזי של הספר הוא האלוקים. רבנו בחיי מתרכז בלהפנות את נפש הקורא לקראת בורא העולם והוא מוביל את המעיין אליו צעד אחר צעד. הוא מציב מעין סולם שראשו מגיעה השמימה, כהגדרתו היפה של הרב אורבך, ואשר כל שלביו מובילים אל הא-ל המסתתר. השלב הראשון בסולם הוא דעת אלוקים, והשלב האחרון: אהבת הא-ל.

וזהו התוכן של השערים: השער הראשון, שער הייחוד, בא ללמד את היהודי ולבסס בליבו את מציאות אלוקים ולהכיר רוממותו. השער השני, שער הבחינה, עומד על חכמתו ועל חסדו של אלוקים המתגלים ביצירתו. השער השלישי, שער עבודת הא-ל, עוסק ביצירת הזיקה בין היהודי לה'. השער הרביעי, שער הביטחון, מלמד את היהודי להשליך את יהבו על ה'. בשער החמישי, שער יחוד המעשה, מלמד רבנו בחיי לרכז את כל מערכי הלב ואת כל המעשים – לה'. השער השישי, שער הכניעה, מחנך אותנו להתבונן בחולשת האדם, בזעירותו ואפסותו נוכח פני ה'. השער השביעי, שער התשובה, מלמד לשוב למסלול האלוקי אחרי הסטייה ממנו. השער השמיני, שער חשבון הנפש, מורה לערוך חשבון נפש מתמיד באשר לחובות באשר לחובות האדם כלפי ה'. השער התשיעי, שער הפרישות, מסביר שיש לפרוש מכל פיתויי החושים המרחיקים את האדם מאלוקים. ולבוסף, בשער העשירי, שער אהבת ה', הוא מלמדנו לראות את אהבת ה' כטוב העליון של הווית האדם.

בעצם, הספר מורכב משלוש חטיבות: החטיבה הראשונה כוללת את ארבעת השערים הראשונים, והיא מתאפיינת ביסוד העיוני המחקרי שגלום בהם, והם עוסקים בעיקר בהוכחה שכלית לעבודת הלב. החטיבה השנייה מורכבת משער אחד, השער החמישי, שהוא מעין חטיבת קישור בין החלק העיוני לחלק המעשי – החטיבה השלישית, המורכבת מחמשת השערים האחרונים העוסקים בהוראה מעשית לאדם כיצד לקיים את עבודת הלב.

ההוכחה מן התכנון

החטיבה העיונית בספר כוללת מרכיבים מחשבתיים עמוקים ויסודיים. הנה דוגמא אחת להסבר, שנעשה שגור מאוד אחרי רבנו בחיי, והוא "ההוכחה מן התכנון" שמביא רבנו בחיי לקדמות ה' ולחידוש העולם (כלומר, לכך שהעולם הוא יצור שנברא על ידי מתכנן):

וכך הוא אומר (שער הייחוד פרק ו):

"והלוא תראה: אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות [=שורות] נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואילו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מיצוע [=בלי אמצעות] קולמוס, ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה – היינו ממהרים להכזיבו על פניו, שאיננו נמלט מכוונת מכוון. וכיון שזה בעינינו דבר שאי אפשר להיות [=שיכתב טקסט על הנייר בלי שיהיה מישהו שיכתוב אותו בכוונת מכוון]... איך יוכל [האדם] לומר בדבר שמלאכתו יותר דקה ותקונו יותר רחוק ועמוק בעינינו עד אין תכלית שיהיה מבלי כוונת מכוון וחכמת חכם ויכולת יכול?! [ואם כך במלאכה לא כזאת מורכבת ככתיבת טקסט, שברור לנו שאינה יכולה להיווצר בצורה אקראית; כיצד זה יכול לעלות על דעתו של האדם שמלאכה הרבה יותר מורכבת והרבה יותר מסובכת, בלי שום השוואה כלל, כמלאכת בריאת העולם על מלוא הסיבוכיות והחוקיות המופלאה והאינסופית הגלומה בו – שמלאכה כזה היא פרי של אקראיות כלשהי?!]"

***

עמדנו במאמר זה בקצרה על אחד הספרים החשובים בעולמה של מחשבת ישראל. ספר שמחברו יצר באמצעותו מקצוע חדש בספרות התורנית – המוסר התורני – ובעקבותיו נמצאו לו הרבה עוסקים במלאכה זו, החל ברבי יהודה החסיד עד רבי משה חיים לוצאטו, ועד תנועת החסידות ותנועת המוסר.

חשוב להדגיש, שבניגוד לספרי המוסר האחרים שבאו אחריו ובזה דומה לו הספרות החסידית ואחת מבשורותיה הגדולות של התנועה החסידית, "חובות הלבבות" לא בא לאיים על הקורא בעונשי גיהנום ובחיבוט הקבר. הוא פונה אל השכל ואל הרגש, הוא רוצה לשכנע ולא לדכא, והוא משתמש בשפה שבה השכל והלב משמשים במזיגה ובמשותף.

"חובת הלבבות" הוא גם מחקר מדעי וגם מסה פיוטית. הוא רווי כולו כיסופים של ננפש הומיה לאלוקים, ויחד עם זה שופע אינטלקטואליות ורוח ההגיון מרחפת על פני כולו.

במאמר הבא נעסוק בספר שלא רק שנתחבר זמן לא רב אחרי שחיבר רבנו בחיי את ספרו, על ידי אחד מגדולי הדורות של עמנו שנולד כאשר היה רבנו בחיי, ככל הנראה, בגיל העמידה – אלא גם מהווה המשך ופיתוח של הדרך שאותה פרץ רבנו בחיי, בשילוב המיית הלב עם הגיון המוח, הפיוטיות עם המחקר המדעי המעמיק, קפדנות בקיום המעשי בשילוב רגשות ההזדהות הפנימיים. הכוונה היא לרבי יהודה הלוי, שחיבר את ספר הכוזרי.

בהכנת מאמר זה נעזרתי ב:

הרב שמחה אורבך, עמודי המחשבה הישראלית, חלק א', עמ' 137 ואילך.

פילוסופיה יהודית בימי הביניים, ח"א, עמ' 445 ואילך.

ח. עמיחי: "נפשי שוטטי ברחובות תבונתך" - מעגלים ז, תשע"א.