"תקופת הגאונים" היא תקופה חשובה מאוד בהיסטוריה היהודית שנמשכה כארבע מאות וחמישים שנה(משנת ד'שמ"ט-589 ועד שנת ד'תשצ"ח-1038, לפי הדעה המקובלת). תקופה זו, שהיא כמובן תקופה בפני עצמה בעלת מאפיינים יחודיים ומקוריים, הייתה גם כמו "גשר זהב" בין ה"תקופה התלמודית" – התקופה בה נתהוה התלמוד, התגבש, עלה על הכתוב, נערך והוגה; לבין ה"תקופה הרבנית" - התקופה שבה פעלו ה"ראשונים" אם בהלכה ואם בפרשנות התלמוד, אם באגדה ובמוסר ואם בפילוסופיה, ושבה נתהוו קווי האופי של היצירה התורנית הבתר-תלמודית העשירה, המגוונת והאינסופית, כפי שהיא מוכרת לנו היום.
למה קראתי לתקופה זו בשם "גשר"? הלוא לגשר יש שני צדדים, בצדו האחד מחובר הוא להתם ומצידו השני מחובר הוא להכא. והיות שתקופת הגאונים כולה נטועה בתקופה הבתר-תלמודית, אחרי שהתלמוד נחתם, נערך והוגה סופית ויותר כבר לא הייתה יכולת אלא לקבל את דבריו כמות שהם כתורה שניתנה בסיני, הרי שיש לנו רק ה"צד האחד" שלה, הצד שלנו, כי בסופו של דבר גם אנו בימינו שייכים מן הבחינה המהותית לאותו הצד; אבל מהו ה"הצד השני" של אותו "גשר-זהב"?
התשובה על כך היא, שבתקופת הגאונים נשתמר (ואולי ממובן מסוים אף נתהווה בצביון הייחודי לו בלבד) אספקט אחד של החיים היהודיים שיותר לא השתחזר בהיסטוריה היהודית, ואנו מתפללים שיחזור שוב במהרה בימינו בבוא הגאולה. הכוונה היא לאותה סמכות תורנית ריכוזית שתחתיה עמדו ולהוראותיה נשמעו הרוב המוחלט של מקיימי התורה המצוות. ואין זה פלא, שיש לראות ב"גאונים" כמעצבים במידה רבה וחשובה את העולם הרוחני, התורני, הדתי שלנו – כי תוקף דבריהם ועוצמת השפעתם של הוראות ומפעלי הגאונים על עמנו אכן הייתה כבירה ונצחית.
כדי לעמוד מעט על דמותה של תקופת הגאונים ועל מפעלותיה, עלינו להקדים רקע היסטורי תמציתי שיש בו כדי להאיר כמה נקודות הכרוכות בתקופת הגאונים ובמעמדה העצמאי והייחודי כחטיבת לעצמה, תור זהב בהיסטוריה היהודית.
רקע היסטורי
בשנת ד'ת"י (650) כבר לא חיו בארץ ישראל, בסוריה, בלבנון, באסיה הקטנה ובצפון אפריקה (בעיקר במצרים) קהילות יהודיות גדולות, כמו בדורות הקודמים. כמעט 75 אחוזים מתוך מיליון עד 1.2 מיליון יהודי העולם התגוררו בפרס ובבל (מסופוטמיה) בשעה שמוחמד הניח את היסודות לאחת האימפריות הגדולות בהיסטוריה. בשעה זו, מרבית היהודים התפרנסו עדיין מחקלאות. הם היו מיעוט דתי בחברה שהייתה ברובה פגאנית וזורואיסטית.
המעבר מחלקאות למלאכות יד ולמסחר החל רק בשלהי תקופת התלמוד (במאה החמישית והשישית) – בעיקר בבבל שבה זנחו היהודים את החלקאות, עברו להתגורר בערים, הפכו לחנוונים ואומנים ועסקו בבורסקאות, בייצור פשתן ומשי, בניפוח זכוכית ובצביעה.
עם מותו של מוחמד בשנת 632 שאפו מנהיגי הדת המוסלמית להנחיל את האסלאם לעולם כולו ולהפוך לאימפריה חובקת עולם. בשיא התפשטותה הטריטוריאלית, בימי שלטון בית אומיה ובית עבאס שבא אחריו, חלשה האימפריה על שטחים עצומים – מחצי האי האיברי ועד הודו – ואפשרה לתושבים לנוע ולהגר בתוך תחומיה בקלות יחסית. השלטון המוסלמי השליט על נתיני האימפריה האדירה שפה משותפת (ערבית) ומערכת אחידה של מוסדות ושל חוקים ועודד את כלכלת המסחר.
ההתפתחות הטכנולוגית, התפשטות המסחר והצמיחה הכלכלית הובילו גם לתהליך מסיבי של עיור. ערים חדשות נוסדו הן בפרס והן בבבל, ובגדאד – בירתה החדשה של האימפריה – הפכה במאה התשיעית לאחת הערים הגדולות בעולם (כמיליון תושבים). ההגירה אל הערים הייתה אדירה, ובסוף המאה התשיעית כבר הייתה האוכלוסייה היהודית במזרח התיכון עירונית כמעט לחלוטין.
הנה כי כן, בתקופת הגאונים נתרחשו שינויים מרחיקי לכת בחיי הכלכלה של העולם, ובכלל זה של יהודי בבל. בתקופה זו משתנה לגמרי המבנה הכלכלי של היהדות הבבלית. ממעבדי אדמה, הפכו לסוחרים. ולא סוחרים סתם, כי מסחרם של יהודי בבל לא הצטמצם לגבולותיה של מדינה זו בלבד, אלא בעקבות הכיבושים הגדולים של המוסלמים בתקופה זו התפשט לעבר ארצות צפון אפריקה וארצות אחרות. בארצות אלו נוסדו יישובים יהודיים חדשים וחכמי בבל ויהודי באו בקשרי מכתבים ומשא ומתן עמהם.
חייבים לציין שידיעותינו לגבי מאתיים השנים הראשונות (לערך) של תקופת הגאונים מצומצמות ביותר, ומלבד שמות הגאונים שמספק רב שרירא גאון באיגרתו אנו יודעים מעט מאוד על יהדות בבל וארץ ישראל, ובכלל זה על הגאונים וישיבותיהם, לפני אמצע המאה השמינית לספירה.
אבל, כאמור, אנו יודעים ממקורות שונים שבאמצע אותה תקופת ערפל חלו שינויים מרחיקי לכת במסגרת המדינית והתרבותית שבה פעלו אנשי בבל וארץ ישראל, בעקבות הגל הגדול של כיבושי האסלם. בעקבות מסעות כיבוש אלו נוצר מצב חדש: כתשעים אחוז מכלל יהודי העולם – ובכללם יהודי בבל, פרס, ארץ ישראל, סוריה וצפון אפריקה – נמצאו תחת שלטון מוסלמי ובעולם תרבותי ששפתו ערבית. החל מהזמן בו בירת האימפריה המוסלמית עברה מדמשק לבגדד, קרוב למרכזי היישוב היהודי הוותיק בבבל, אנו עדים לזרם גובר והולך של שאלות ותשובות, המחבר בין המרכז הבבלי לתפוצות.
כל המתואר לעיל: אחדות מדינית שמרכזה בבבל, שינוי מרחיק לכת באורחות החיים (תהליכי עיור המוני) ובצורת התנהלות המשק הכלכלי – כל אלו השפיעו על מאפייני היצירה התורנית בתקופת 'הגאונים'.
באלו באה לידי ביטוי הייחודיות ב"תור הזהב" הגאוני: כפי שהבאתי במאמר הקודם בסדרה, סוף תקופת האמוראים וכל תקופת הסבוראים התאפיינו בזעזועים, בחוסר יציבות, ברדיפות, גזירות והצקות. בסופו של דבר כל אלו גרמו לכך שבסיום תקופת הסבוראים, במשך זמן של כחמישים שנים, הישיבות הגדולות שבהן לא פסקה תורה זה מאות בשנים – סורא ופומבדיתא – סגרו שעריהן. מלבד זאת, גם השלטון המדיני נחלש ביותר באותם הימים ובא אל קיצו.
אבל תקופת הגאונים לעומת זאת התאפיינה בהיפוך המחלט. האימפריה המוסלמית האדירה הייתה סובלנית בהחלט לקהילה היהודית, והייתה יציבה מאוד בכל משך ארבע מאות וחמשים השנים ההן, באזורים הולכים ומתרחבים. האימפריה הכירה בסמכות השלטנות של ראשי העדה היהודית, וכך נוצר מצב שבו התרכזה אצל הגאונים וראשי הגולה סמכות בעלת כוח כביר, חיצונית ופנימית גם יחד.
הגאונים אכן ניצלו את התנאים המצוינים הללו עד תום. ביצירה הלכתית פוריה, בתקנת תקנות ובעיצוב חיי ההלכה והדת. האתגר והצביון המיוחדים שבפעולתם היא העובדה שכל זה נעשה תחת כפיפות מוחלטת להוראות ולהכרעות התלמודיות. ובזה השפיעו השפעה עולמית עד היום הזה, כי כלי הפרשנות והיצירה התורנים שיצרו הגאונים הרי הם המה המשמשים את בית המדרש עד עצם היום הזה.
הישיבה בזמן הגאונים
שתי הישיבות העיקריות בתקופת הגאונים – סורא ופומבדיתא – היו ממשיכותיהן של שתי ישיבות מרכזיות בתקופת האמוראים בצורה כמעט רצופה. במהלך תקופת הגאונים שתי הישיבות הללו נטשו מקומותיהן הקודמים ועברו לעיר הבירה בגדד.
שלא כמו שאנו מכירים את מוסד הישיבה בימינו (הדומה במהות הגרעינית שבו לישיבות שהיו קיימות במערב אירופה שהתפתחה החל במפנה המאה העשירית), הרי שבישיבה הבבלית יושבים החכמים לא רק בכדי ללמוד וללמד אלא גם בכדי לפסוק הלכה בצוותא; ומתוך כך הישיבה בה היא עניין לבניה לכל ימי חייהם, והחברות בישיבה היא עניין העובר בירושה. החכם מוריש את המשרה לבנו אם זה ראוי לה.
הנוכחות השנתית בין כותלי הישיבה הייתה אפוא מועטה בלבד, בעיקר ממלאי התפקידים והמובחרים שבחבורה לצד התלמידים המועטים שהגיעו אליה ממרחקים. עיקר פעילותה הציבורית של הישיבה התרחש חודשיים בשנה, באדר ובאלול, הלוא הם "ירחי כלא" (או: כלה) המפורסמים. כלא בארמית הוא "כינוס כולל", ויש שפירשו שהוא ראשי התיבות: "כנסת לומדי אורייתא". בחודשים אלו שלפני החגים, אלול שלפני חגי תשרי ואדר שלפני חגי ניסן, התקיימו כינוסים המוניים של אנשים שבאו מקרוב ומרחוק ללמוד תורה בישיבה. אנשים אלו היו מביאים את שאלותיהם לפני הישיבה והיו לומדים יחד עם הישיבה כולה.
מלבד בהתקבצות הגדולה בחודשים אלו, למדו כל התלמידים שהיו קשורים בישיבה בבתיהם את המסכת שקבע להם ראש הישיבה בירחי כלה. בעת המפגש החצי-שנתי היו התלמידים נבדקים על ידי ראשי הישיבה, ולומדים יחדיו בינם לבין עצמם ועם ראשי הישיבה אותה המסכת לצד לימודים אחרים, כגון העיון בשאלות המרובות שהגיעו אל הישיבה בזמן שבינתיים. וזה היה עיקר חשיבותה של הישיבה בזמן הגאונים, בפעולתה הציבורית ובמעמדה הרשמי כמרכז סמכותי להנהגה ולהוראה ליהודי בבל ולארצות הרבות שהיו קשורות בה.
הישיבה הייתה בנויה לפי כללים היררכיים מובהקים. לפני ראשיה ישבו שבע שורות של חכמים – שורות סנהדרי גדולה, 10 חכמים בשורה. לכל שורה מעמד של כבוד מסוים בתוך הישיבה עצמה. מאחורי שבע השורות של סנהדרי גדולה ישבו עוד שלוש שורות של סנהדרי קטנה, שאף בהן הישיבה הייתה קבועה. מאחוריהם ישבו "בני תרביצא", אלו הם התלמידים שבאו לקנות תורה, אך לא היה להם מעמד רשמי בסמכות השיפוטית של הישיבה.
משרת הגאונות
בראש הפירמידה של בעלי התפקידים בישיבה ניצב ראש הישיבה (בארמית: ריש מתיבתא). בשם 'גאון' נקרא מי שעמדו בראשות כל אחת משתי הישיבות: סורא ופומבדיתא. השם גאון הוא קיצור של תואר מלא: "ראש ישיבת גאון יעקב". אבל הגאונים שונים לחלוטין מבחינת תפקידם, מעמדם וכבודם מראשי הישיבות של תקופת התלמוד.
איננו יודעים כיצד בדיוק נבחר הגאון. מסתבר שהדבר היה תלוי בראש ובראשונה בהסכמה כללית של חכמי הישיבה. לעיתים לא הצליחו להגיע להסכמה, והישיבה התפצלה באופן זמני, כשמקצת החכמים מכירים בפלוני כגאון ומקצתם באלמוני. יש להניח כי קנה המידה העיקרי לבחירת הגאון היה רמתו הרוחנית והידע שלו בתורה, אף שהיה משקל לא מבוטל גם לייחוס המשפחתי.
בגמרא אנו רואים שיש בו דברי חכמים הרבה. מאות חכמים הביעו את דעתם והיא קרויה על שמם. מכל תקופת התלמוד יודעים אנו רק על כ-12 ראשי ישיבות. שונה המצב בתקופת הגאונים, בה הגאון מבטא למעשה את דעת הישיבה כולה ואין דעתם של שאר חכמי הישיבה נאמרת בשמם.
באחד הדיונים ההלכתיים שבתשובות הגאונים נאמר כי "כבר פירש לכם מר רב חנינאי... ומר רב סמונאי כותיה הוה סבירא ליה, ודלא כתב לכם – דלא רישא אלא ריש כלא דהוה לי" (מר סמונאי היה סבור כמותו, והסיבה שהוא לא כתב לכם בנושא היא – [משום] שהוא לא ראש [הישיבה] היה אלא רק ראש 'כלא', היינו 'כנסת לימוד אורייתא', כנזכר לעיל). הגאון הוא בלבד חותם על תעודות בשם הישיבה. הוא דוברה ודברה של הישיבה. לכל היותר, חותם ומביע דעה יחד עם סגנו אב בית הדין.
תפקידיהם ופעולותיהם של הגאונים
תפקידי הגאון היו רבים ומגוונים. התפקיד הבסיסי ביותר היה בתחום ההוראה בישיבה. תפקיד נוסף, שנודעה לו חשיבות רבה, היה ראש בית הדין.
הגאונים שלטו בציבור היהודי גם על ידי מינוי דיינים, "כי המנהג בבל שבית דין הגדול (של הגאונים) הן ממנין דיינין בכל פלך ופלך. וכותבין לו לדיין... פיתקא דדייאנותא... (מינוי דיינות)", שנוסחה בתרגום מארמית הוא: שאנחנו מינינו את פלוני דיין במקום פלוני. ונתנו לו רשות לדון דינים דינים ולפקח על דברי מצוות, איסור והיתר ויראת שמים (שו"ת הגאונים, מהדורת הרכבי, סי' קפ).
תפקיד אחר היה - חיבור תשובות לשאלות שנשלחו לישיבות הגאונים מרחבי העולם היהודי. אכן, כאמור לעיל, הגאון לא חיבר את התשובות לבדו אלא כראש הצוות הבכיר של ישיבתו. אך תרומתו לתוכן התשובות הייתה מכרעת, וכבר בתקופת הגאונים מייחסים את התשובות שנכתבו בזמן כהונתו לאותו גאון.
בדרכים אלו טבעו הגאונים וישיבותיהם את חותמם על עמנו: הם יצרו את החוג הנערץ של חכמי הישיבות והורו בהן בעל-פה לחכמים הקבועים, לתלמידים נוספים ולכל הבא לשאול או ללמוד בירחי כלה; הם שלחו את הדיינים ועושי דברם להביא את דעתם אל מחוזות מינויים בבבל ובסביבותיה.
כפי שכבר ציינו, מכל קצווי היהדות שהייתה כפופה למרכז הבבלי (היקף המרחב השתנה ולקראת סוף ימי הגאונים הצטמצם והלך) היו כותבים לשאול ולברר בישיבה ענייני הדין. מכאן הגיעו לידינו תשובות הגאונים. שאלות ותשובות אלה מצויות בידינו באלפיהן. אך אין לטעות, אלו הן שרידים מקריים. מספר השאלות היה רב יותר. יש מקום לסברא שמלכתחילה היה מוסד ה"שאלות והתשובות" תחליף להוראה בעל פה, ועובדה היא שרוב התשובות המצויות בידינו שוגרו לארצות רחוקות, לפרס ולספרד ולמקומות אחרים, ומעטות מאוד התשובות לשאלות מבבל. מדוע? מפני שכנראה סברו כדבר פשוט שיותר רצוי לבוא וללמוד. אך מתוך שהעם היהודי התפזר ולא יכול היה לבוא, הרי בזה בא התחליף: כתיבת שאילתא ומענה עליה בכתב גם כן.
כך עולה גם מתשובתו של רב שר שלום גאון בעניין יין נסך אותה הוא פותח כך: השאלות שלכם, הוא כותב, "כולן מסובכות זו בזו ומאפילות ביותר. ואם היה רצון [מלפני ה'] והייתם לפנינו [כלומר נוכחים כאן] היה אפשר לפרשן יפה יפה... מפני שכשתלמיד יושב בפני רבו וישא ויתן בדבר הלכה, יודע רבו לאיזה צד לבו נוטה ומה מתעלם ממנו, ומה מתברר לו, ומה מתעקש עליו; ופושט לו עד שמאיר עיניו ומראה לו פנים כהלכה. אבל בכתב כמה אפשר לו [לרבו לומר ולהסביר]? אלא מקצת..." (תשובות גאונים קדמונים, מהדורת קאססעל, סי' מו).
אבל בסופו של דבר מוסד זה של שאלות ותשובות קיבל צורה מיוחדת משל עצמו, ותפס מקום חשוב בעולם הפסיקה ההלכתי עד לדורנו זה. זאת ועוד. בתשובות אלו השפיעו הגאונים לא רק לדורם, אלא לדורות. כתבי תשובותיהם שהגיעו לכל מקום קודם כל קבעו כיצד יש לנהוג באותה בעיה ספציפית בגינה נשלחה השאלה, אולם מתוך שטקסטים אלו זכו ליחס מיוחד ונשתמרו כקובעי ההלכה ומורי הדרך - וזאת אף במקומות הרחוקים, הם עיצבו גם את דעת בני העם בפירושיהם ובפסקי הלכותיהם שבכתב הרבה אחרי שהשאלה הספציפית נפתרה ונעלמה בתהום הנשייה.
הגאונים תקנו תקנות שונות (נדגים אחת מהן להלן), כאשר נוצרו סיטואציות חדשות שלא נכתבה בתלמוד לגביהן הלכה מפורשת. הם עשו זאת אם בדרך של היקש ולימוד, ואם בדרך של התקנת תקנה.
פעולה חשובה מאוד נוספת שפעלו הגאונים היא גיבוש נוסח של התפילה המוכרת לנו בימינו, והסידורים הראשונים שנוצרו – על ידי הגאונים נכתבו (רב עמרם, רב סעדיה). כך, חלק הגון מנוסחאות התפילה שאנו מתפללים היום וסדריה נתקן בידי הגאונים, מהם בתורת תקנה ומהם בתורת מנהג, ואין להם מקור מפורש לא בתורת התנאים ולא בשני התלמודים או מדרשי ההלכה. ויש שחלק מהתקנות או המנהגים שהתקינו והנהיגו הגאונים בתפילה כן מיוסדים על דברי התלמוד. בין התפילות הללו יכולים אנו למנות את: תקנות בברכות השחר; פסוקי דזמרה וברכותיהם; אמירת אשרי שלוש פעמים בכל יום; קדיש; תפילת יקום פורקן; הוספות בתפילת העמידה של הימים הנוראים; חתימת ברכת "מלך על כל הארץ וכו'" בראש השנה; כל נדרי; ועוד (על כל אלה ראה בהתקנות בישראל, כרך ג: תקנות הגאונים, פרק א).
הדגמה: תקנת הגאונים המשווה את דין המטלטלין למקרקעין לצורך גביית חוב
לפי ההלכה שבתלמוד, כאשר אדם חייב סכום כסף מסויים – כמו מי שלקח הלוואה, או אישה שגובה את כסף כתובתה אחר מות הבעל – אין גובין את החוב אלא מנכסי דלא ניידי ולא מן המיטלטלין שהוא הותיר אחריו בירושה. וכך שנינו בגמרא (כתובות נא, א; סט, ב):
"אמר רבא: הלכתא ממקרקעי ולא ממטלטלי, בין לכתובה, בין למזוני, בין לפרנסה [פרנסת הבנות, נדוניה]".
כאן צריך לזכור עובדה שהזכרנוה לעיל. בתקופת התלמוד החברה הייתה חברה חקלאית, והקרקע הייתה הרכוש העיקרי המצוי בידי כל אדם. הלכה זו אפוא אכן תאמה את המציאות הכלכלית. האשה ובעל החוב היו בטוחים בגביית חובם מן העיזבון שכלל, בדרך כלל, קרקעות, ומלכתחילה לא סמכו על המטלטלין לגבות מהם. אולם בתקופת הגאונים, המציאות הכלכלית השתנתה תכלית שינוי. הקרקע חדלה להיות רכוש המצוי בידי כל אדם. כעת נוצר אפוא הצורך לאפשר לנושים לגבות את חובם גם ממטלטלי העיזבון, כדי לקדם את מתן האשראי ו"שלא לנעול דלת בפני לווין".
שינוי זה בסדרי גביית החוב נעשה על ידי תקנה שהותקנה עוד בראשיתה של תקופת הגאונים, והיא נידונה רבות הן בתקופת הגאונים והן לאחריה.
הגאון רב משה בן יעקב, שעמד בראש ישיבת סורא במחצית הראשונה של המאה התשיעית, כותב בקשר לתקנה זו ולתקנות הגאונים בכלל את הדברים הבאים (חמדה גנוזה, סי' סה, בתרגום קטעים מארמית לעברית):
אף על פי שאין רגילין לכתוב בכתובה שניתן לגבותה ממקרקעין וממטלטלין בין בחייו בין לאחר מותו, וגם בשטר חוב שכן כותבים בו תנאי שניתן לגבותו ממקרקעין וממטלטלין הרי אין כתובים בו 'בין בחיי ובין לאחר מותי' – הרי תיקנו חכמים לגבות כתובת אשה וחוב של בעל חוב אפילו מן המטלטלין של היתומים, משום שכאן [– בבבל –] רוב הציבור [היהודי] אין להם מקרקעין, [ולכן] עשו חכמים האחרונים תקנה שלא לנעול דלת בפני לווים, וכדי להבטיח לאשה את כתובתה.
ולמדו תקנה זו מתקנות ראשונות שהתקינו חכמים ראשונים בכל דור ודור, וסמכו על כמה נימוקים שאין כאן המקום לפרטם.
תקנה זו התפשטה במהירות, והגאונים דרשו מכל הדיינים לנהוג לפיה: "דכל דיאנה דלא מגבי [כל דיין שאינו גובה] לבעלי חובות וכתובת אשה ממטלטלי – סלקינן ליה וכתבינן עברתא עליה [מסלקים אותו וכותבים כתב העברה עליו]" (אוצר הגאונים לכתובות, חלק התשובות, עמ' 212).
***
במאמר זה עמדנו על כמה נקודות ממפעלם הכביר של הגאונים, אשר הנחילו ועיצבו במידה רבה לכל הדורות שבאו אחריהם כיצד יש על עמנו ללמוד מן התורה להתמודד עם אתגרי החיים, הן מבחינה הלכתית והן מבחינה רוחנית באופן כללי. באמצעות מפעל השאלות והתשובות, התקנת התקנות, מיסוד התפילות בצורה מסודרת וגיבושה גיבוש מלא לכדי סידור של ממש, ועוד ועוד, בזאת העניקו לנו את המסגרת הכללית שלתוכה ניצוקו החיים היהודיים. מסגרת מופלאה זו שהעניקו לנו, הריהי "תורת החיים" במלוא המובן, על הנאמנות העמוקה עד הקצה לפסקי ההלכה התלמודיים שבה מחד; ועל המרחב הפרשני ויכולת התימרון התיקונית בתיקון תקנות מול מהמורות ושינויי זמנים שבה מאידך; ועל פיה פועלים חכמי ההלכה ומעצבי דרכה של היהדות הנאמנה עד עצם היום הזה.
אך אם במאמר זה דיברנו על "הגאונים" כאיזושהי ישות מופשטת נטולת שם ונטולת פנים, במאמר הבא ננסה לשרטט בקצרה את דמותם של כמה מהבולטים שבין חכמי הגאונים, אשר השאירו לנו חותם בחיבוריהם או בחיבורם של אחרים אשר כתבו אודותיהם.
כתוב תגובה