במאמר הקודם בסדרה עסקנו בדמותו של רבנו גרשום מאור הגולה ובתקנותיו החשובות ששינו לבלי הכר את העולם היהודי האשכנזי על מרחביו ופזורותיו, לא רק מצד תוכנן הקונקרטי של התקנות, אלא בעצם מה שבאמצעותן נתגבשה יהדות אשכנז גיבוש עצמאי מוחלט, מבוסס ונבדל.

רבנו גרשום, בהנהגתו את המרכז התורני במגנצא לגובה רוחני-תורני חדש, ובקבצו את כלל גדולי התורה האשכנזיים לקיבוץ אחד שבו נתקנו תקנות מרחיקות לכת ובה במידה עצמאיות לגמרי ואשר לא נתקבלו על יהדות ספרד – הרי בזאת אפוא הוא מהווה הדוגמה הקלאסית לאותו עניין שבו עסקנו במאמרים קודמים – סיום פרק הגאונות בעמנו, ותחילתו של שחר חדש בתולדות תלמוד התורה ומסירתה מדור לדור: עידן הקהילות.

במאמר הנוכחי נדון בצד השני של אותו מטבע, והוא ההתפתחות המקומית של יהדות צפון אפריקה (אלג'יר, תוניס, מרוקו) וספרד לכלל מרכז התורה הגדול, חי הנושא את עצמו והמחייה את עמנו לדורות בלוז של תורת חיים, שממנו יוצאת הוראה לעולם כולו.

במאמרנו זה נתמקד בדמותו של רבינו יצחק אלפסי, הרי"ף, או בכינויו האחר: רב אלפס, מגדולי גידוליה של יהדות צפון אפריקה וספרד, אשר בעצם דמותו ויצירתו הענקית הוא מהווה מופת להעברת לפיד המסורה ואש התורה תוך שכלול עמקי סודותיה ועיצוב וחיטוב כפתוריה ופרחיה במקשה של זהב רוחני טהור.

אנו נראה, שמתוך ההמשכיות של מסורת הגאונים, הנה גאוני ההלכה ומוסרי התורה בעידן הקהילות (ובמאמר זה אנו דנים ברבינו יצחק אלפס כדוגמה הקלאסית המובהקת לכך), משתמשים בכוח שנתן להם הקב"ה בתורה להורות ההלכה מתוך כושר-הגילוי וההארה שנטע בהם, ופורצים דרך ונתיב משל עצמם בנתיבות החכמה וההוראה.

וכשמדברים על הרי"ף חשוב לזכור, שהוא אחד מעמודי ההלכה החשובים ביותר של עם ישראל – שעליו נשענו כאחד היסודות הפסיקתיים המרכזיים ביותר הן הרמב"ם, כשכתב את "משנה תורה", הקודקס ההלכתי המאורגן לעצמו הראשון1 ; והן רבי יוסף קארו, שהגדיר אותו (יחד עם הרמב"ם והרא"ש) כאחד משלושת עמודי הפסיקה שעל פי דעתם בקשר למסקנת ההלכה בכל דבר ודבר, הכריע את ההלכות בספרו.

מקיף, אך תמציתי ופסקני

עם חתימתה של תקופת הגאונים, חזרה והתעוררה הדרישה והצורך בחיבור ספרי הלכות, שיהיו מצד אחד כוללים את כל מערכת ההלכה ומצד שני תמציתיים ופסקניים.

כמה וכמה גורמים היו לדבר, ומהם:

1. ריבוי השאלות והתשובות והתקנת תקנות בתחומי הלכה שונים הביאו עמהם להתפתחות מתמדת ביצירתה של ההלכה.

2. בתי היוצר ליצירה והתפתחות אלה היו מזה זמן לא רק במרכז הבבלי, אלא גם במרכזי שבארצות צפון אפריקה ואירופה. וכפי שכבר ציינו במאמרים הקודמים בסדרה, עובדה היסטורית זו של ריבוי מרכזים תורניים הביאה עמה את התופעה הידועה של חילופי מנהגים ודינים בתחומי הלכה שונים. עם גידולה ופיזורה של התפוצה היהודית למרכזים רבים, הלכה ורבתה תופעה זו במערכת ההלכה.

גורמים אלו וגם אחרים הביאו לידי חיבורו של אחד הספרים הגדולים והחשובים ביותר במערכת ההלכה ספר שהטביע את חותמו על לימודוה ופסיקתה של ההלכה שלאחריו. חיבור זה הוא ספר ההלכות של רבי יצחק אלפסי.

"שכינה שורה עליו"

הרי"ף נולד בשנת 1013 בקלע חמת שבאלג'יר. כפי עדותו של הראב"ד בעל ספר הקבלה, הרי"ף למד תורה בקירואן שבתוניסיה אצל רבי ניסים גאון ורבנו חננאל (שעל דמותו עסקנו באחד המאמרים הקודמים בסידרה). שנים הרבה הרביץ תורה בעיר פס במרוקו (ומכאן כינויו "אלפסי" - רבי יצחק הפסי, מהעיר פס). בשנת 1088, בהיותו בן 75, נאלץ לברוח מחמת הלשנה לספרד. בעיר אליסנה עמד בראש ישיבה גדולה ועם תלמידיו נמנו רבי יוסף אבן מיגאש, יורשו בראשות הישיבה, ורבי יהודה הלוי. הרי"ף נפטר בשנת 1103.

הרי"ף זכה להערצה עצומה, בדורו ולדורות. הראב"ד כותב עליו (בספר הקבלה): "והעמיד תלמידים הרבה ויצא טבעו בכל העולם. וחבר הלכות כמו תלמוד קטן. ומימות רב האיי לא נמצא כמוהו בחכמה".

ורבי מנחם בן רבי אהרן בן רבי זרח בעל ה"צידה לדרך" כותב עליו: "ומימות רבינו האי לא קם כמוהו ונתפזר חבורו בקצוי האדמה, ואמר עליו רבינו יצחק בעל התוספות שילאה בן אדם לחבר חבור כמוהו זולתי ששכינה שורה עליו".

מה מאפיין את "הלכות רב אלפס" ומדוע זכה להערצה שכזאת?

יש מי שדימה את הרי"ף למי שפורץ דרך בתוך יער עבות. היער מלא עצים-עצים, צפופים, מסובכים ודבוקים זה בזה עד לבלי הפרד, והמבקש לעבור בתוך אותו היער כדי להגיע ליעד ספציפי מוצא עצמו נבוך ומתקשה ואינו יודע אנה יפנה מבלי להתקל בנקודה מסוימת ולהעצר בסבך. וכך הוא התלמוד, כי לרוב פלפול הסוגיה ופסק ההלכה שבה הם מעורים ודבוקים זה בזה כשלהבת בגחלת, וכדי לגלותה דרושה הבנה עמוקה ומקפת ועין חודרת לעומק הסוגיה. ודבר זה עלה בידי רב אלפס במדרגה שאין למעלה ממנה. הוא בעצם פינה דרך בסבך הסוגיה התלמודית אל עבר מסקנת ההלכה.

שתי מטרות עמדו לנגד עיני הרי"ף בבואו לחבר את ספרו:

1. לתת ספר עזר לפוסק. התלמוד הוא בעיקרו ספר הלכות, אבל אין הוא מביא רק את פסק ההלכה, אלא פורס את כל המשא ומתן ההלכתי על כל הסתעפויותיו. הרי"ף רצה להוציא מתוך התלמוד את כל החומר ההלכתי-המשפטי, לפסוק את ההלכה ולתת בידי מנהיגי העם ספר הלכות מקיף שיוכלו להיעזר בו בבואם לפסוק את ההלכה.

2. להפיץ את התלמוד. מתוך המפעל של הנגשת התלמוד והוצאת המשא ומתן ההלכתי העמוק והמסועף, יוכלו רבים יותר ללמוד את התלמוד.

לחיבור, שנקרא בדרך כלל "רב אלפס" או "הלכות גדולות של רב אלפס" או פשוט: "הרי"ף", מבנה מיוחד:

הוא מצטמצם בשלושה מתוך ששת סדרי המשנה – הסדרים היותר מעשיים: מועד, נשים ונזיקין; וכמו כן למסכתות ברכות מסדר זרעים, חולין מסדר קדשים ונדה מסדר טהרות שהן מרובי הלכות מעשיות לימינו. גם בסדרים "המעשיים" הנ"ל, שהלכותיהם רלוונטיות כהיום הזה, הוא משמיט חטיבות גדולות ואף פרקים ומסכתות שלמות העוסקים בעניינים שאינם נוהגים בזמן הזה (כגון מסכתות נזיר ונדרים והחלק השני של מסכת פסחים העוסק בעיקר בדיני הפסח בזמן שהמקדש קיים). הלכות מעשיות אחרות המפוזרות בסדרי קדשים וטהרות, סידר הרי"ף בקובץ מיוחד בשם "הלכות קטנות" (ובו למשל הלכות תפילין וציצית).

דף מספרו של הרי"ף בדפוס ויניציאה רפ"ב
דף מספרו של הרי"ף בדפוס ויניציאה רפ"ב

בדרך כלל משתמש הרי"ף בלשון התלמוד עצמו, תוך שהוא מוותר על חלקי הסוגיא של המשא ומתן הפלפולי שאינם תורמים להכרעת ההלכה, ומכליל רק את המעט הרלוונטי להלכה. אכן, במקומות הקשים יותר ובסוגיות סבוכות מציע הרי"ף את ההלכה בלשונו וסגנונו העצמי, אם כי מבלי לשנות שינוי עיקרי את תוכן הסוגיא וצורתה, אלא שבשינוי הלשון בו בוחר לנקוט עצמו משמש פירוש מאליו.

הנה כי כן, ספר ההלכות של הרי"ף – וברשימות הספרים מן הגניזה הקהירית הוא מכונה בשם "הלכות" סתם – כשמו כן הוא: סידור פסקי ההלכה היוצאים מן התלמוד, בכל סוגיא שיש לה משמעות מעשית בזמן הזה, לפי סדר המסכתות והדפים, וכלשונה ומתוך לשונה של הסוגיא התלמודית עצמה.

אלא שאין זאת פסיקה יבשה גרידה של ההלכות (מה שמאפיין את ספר "הלכות גדולות" של רבי שמעון קיירא, עליו עמדנו בקצרה באחד המאמרים הקודמים), כי הרי"ף מביא גם את עיקר הסוגיא הנוגע להלכה, ואליו צירף חלק מן המשא ומתן התלמודי שעשוי להיות לו נפקא מינה לפרטים שונים מתוך אותה הלכה, או שיש בו צורף להבנה נכונה של סברת הסוגיא.

הוא אף הוסיף וצירף מדברי הגאונים ופסקיהם, לפעמים מעט ולפעמים הרבה, נושא ונותן בדבריהם, הכול כפי שהיה עניין לפי לתועלת פסיקת ההלכה, ובעיקרו של דבר מיוסד ספרו על הוראותיהם של הגאונים ואופן הבנתם הם את הסוגיות.

אופיו וצביונו זה של החיבור הניע רבים לקבוע את עיקר תלמודם דווקא בספרי הרי"ף, עד שאפשר לומר כי במהלך הזמן ובמקומות מסוימים הפך ספר הרי"ף לספר חשוב ביותר שתדירות ועוצמת העיסוק בזה היו כה גדולות עד כי ניתן להשוותן ללימוד התלמוד עצמו! במסגרת זאת, מחברים רבים כתבו ספרי פרשנות מיוחדים לספר הרי"ף, לצד עבודתם הפרשנית על התלמוד עצמו.

מאפייני עבודתו המונומנטלית של הרי"ף ב"הלכותיו"

כאמור לעיל, ספר ההלכות של הרי"ף מסודר על פי סדר מסכתות התלמוד. למעשה, ספרי הלכות על פי סדר התלמוד נתחברו גם קודם לרי"ף וגם אחריו, ובכל זאת - ההצלחה הפנומנלית של הלכות רב אלפס היא יחידה במינה; וחלק מהצלחה זו נעוץ בדרך שפתר רבינו הרי"ף את הבעיות שעמדו בפניו בבקשו לארגן מהסוגיא התלמודית את ההלכה למעשה.

נדגים אפוא מקצת הבעיות ואת הדרך שבה פתר הרי"ף בעיות אלה:

הסדר:

הבעיה הראשונה שעמדה לפני הרי"ף היא בעיית הסדר. בתלמוד הבבלי הלכות רבות באותו עניין מפוזרות על פני מקומות רבים במסכתות שונות. כדי לקבוע הלכה, יש צורך לצרף מימרות ממקומות מרוחקים זה מזה. ופה באה לביטוי גדולתו של הרי"ף: בחיבורו הוא שוזר את המאמרים המפוזרים במרחבי הים התלמודי בתוך הסוגיה, וביחד עם זה הוא שומר על המסגרת של רצף הסוגיה התלמודית. את מאמרי ההלכה המצויים במקומות שונים הוא סידר במקומם העיקרי, ובמקום שהמאמר אינו מגוף הסוגיא אלא טפל לה הוא ציין את המקום בו הוא דן בנושא.

כך למשל במסכת פסחים (דף ד עמוד א) מסופר שכאשר האמורא רב, שהיה אחיינו של האמורא רב חייא, עלה לארץ ישראל, שאל אותו דודו רב חייא: האם אביך עודו חי? ענה לו רב בשאלה: וכי אימי, אחותך, קיימת? על כך תמה רב חייא: האמנם, האם אחותי – אימך – חייה? על זה שוב ענה רב בשאלה: האם אבא חי? כיוון ששמע כך, הבין רב חייא ששניהם נפטרו, אלא שרב לא רצה להודיע זאת במפורש. אמר לו רב חייא לשמעיה, השמש שלו: חלוץ לי מנעלי ווליך אאת כליי אחרי לבית המרחץ.

הגמרא ממשיכה בלומדה מסיפור זה שלוש הלכות: 1. אבל אסור בנעילת הסנדל (ולכן ציווה רב חייא לשמשו לחלוץ לו מנעליו); 2. שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד (ששמועה על מותו של קרוב שהגיעה לאחר שלושים יום ממותו, שוב אינה מחייבת אבלות שבעה ימים ודי באבלות יום אחד). 3. באבלות מקצת היום ככולו, ודיו במקצת אבילות בשעה קלה זו שחלץ מנעליו, ואחר כך יכול להיכנס לבית המרחץ להתרחץ בו – דבר שאסור לאבל לעשותו – מפני שבטלה ממנו חובת האבילות.

מעשה זה מובא בגמרא שם בפסחים אגב המעשים המסופרים שם קודם לכן (בדף ג עמוד ב). אבל מה שהגמרא מוציאה מן המעשה את שלוש המסקנות ההלכתיות שהוציאה, זה כבר אינו שייך לנידון הסוגיא שדנה בעיקרה בדיני בדיקת חמץ. לכן, רב אלפס מדלג אל מסקנות הלכתיות אלו כאן ומתעלם מהן – ומעתיקן במסכת מועד קטן העוסקת בהלכות אבלות, ששם מקומן הראוי.

טעמי ההלכה:

הרי"ף שאף לחבר ספר הלכות שממנו יוכל הלומד לעמוד על מקורו של פסק ההלכה ועל נימוקיו. אך על טעם ההלכה ועל מקורה אפשר ללמוד לעיתים קרובות רק מתוך המשא התלמודי, והבאתו הייתה משנה את מגמת הספר. הרי"ף מצא את האיזון הנכון בין הבאת טעם ההלכה ומקורה ובין השמטת המשא ומתן התלמודי, והכרעותיו הנכונות בעניין זה עשו את הספר שימושי כל כך.

האגדה:

התלמוד הבבלי כידוע לכול אינו ספר של הלכות בלבד, אלא מרובים בו האגדות והוראות מוסריות הנלמדות מהן. ברי כי אותן האגדות שבוודאי אין להם שייכות לעולם ההלכתי אין מקומן בספר שעניינו הלכה פסוקה, כ"הלכות רב אלפס". אלא שרבות מאגדות התלמוד משולבות הנה בהלכות ואין עליהם חותם בגמרא לומר: זו הלכה וזו אגדה – ועד שבאים לברור את ההלכות מתוך האגדות, צריכים לברר מקודם מהי הלכה ומהי אגדה. ובאגדה גופא, יש אגדה שיסודה מוסר או אמונה, שאינה מביאה לידי מעשה באופן קונקרטי: לידי לימוד מנהג, ויש אגדה שתכליתה המוסרית כרוכה בה גם הוראה מעשית.

בעבודתו של רי"ף בעניין זה אנו יכולים לראות כמה מחשבה הושקעה בכל מילה ועד כמה דקדקנית הייתה מלאכתו.

כך, למשל, במסכת ברכות (דף ו עמוד ב) הובאו שני מאמרים אחד ליד השני שלכאורה משמעותם זהה:

"תניא: אבא בנימין אומר: אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר (מלכים א ח כח) "[וּפָנִיתָ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל תְּחִנָּתוֹ ה' אֱ-לֹהָי] לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה [אֲשֶׁר עַבְדְּךָ מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם]" - במקום רנה - שם תהא תפלה.

אמר רבין בר רב אדא אמר רבי יצחק: 'מנין שהקב"ה מצוי בבית הכנסת? - שנאמר (תהלים פב א) "[מִזְמוֹר לְאָסָף] אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל [בְּקֶרֶב אֱ-לֹהִים יִשְׁפֹּט]"."

שני המאמרים הללו באים לבטא גודל מעלת בית הכנסת – התפילה לא נשמעת אלא בבית הכנסת, מקום רינה; ואלוקים מצוי בבית הכנסת. אלא שיש הבדל גדול בין שני המאמרים. המאמר הראשון – אם גם שלאו דווקא זו מטרתו הראשונית – מבטא איזו שהיא הוראה של הנהגה מעשית: צריך להתפלל בבית הכנסת. לעומת זאת, המאמר השני אכן מבטא גודל המעלה העליונה שיכול אדם לומר על דבר כלשהו: שאלוקים שרוי בו, אבל אי אפשר להסיק מזה הלכה מעשית, בוודאי לא בהיסק ישיר וחד משמעי.

ואכן, הרי"ף מעתיק בהלכותיו את המאמר הראשון (שתפילה אינה נשמעת אלא בבית הכנסת), אבל משמיט את המאמר השני (שאלוקים מצוי בבית הכנסת)!

השיוך ל"עידן הקהילות"

באחד המאמרים הקודמים בסדרה זו – בו עמדנו על המעבר מתקופת הגאונות לעידן הקהילות, או במילים אחרות: ממרכז אחד בבבל למרכזים רבים ועצמאיים יחסית בתפוצות – כאחת משתי דוגמאות שמדגימות בעצמן מעבר זה, הבאנו את דמותו של רבנו חננאל (הדוגמה הנוספת הייתה זו של רבי שמואל הנגיד).

כמצוין לעיל, המסורת שבידינו מצביעה על כך שהרי"ף היה תלמידו של רבנו חננאל. ואכן, כי קיימת זיקה עמוקה בין הלכות רב אלפס, התלמיד, לפירושו לתלמוד של רבו רבנו חננאל. אחת הנקודות העיקריות המשותפות באה לביטוי במאפיינים של תקופה חדשה של יצירתיות הלכתית חדשה בנסיבות חיים חדשות. יצירתיות ועצמאיות הלכתית ופרשנית אלו, הן המה המהוות דוגמא מופלאה לאופיה האלוקי המיוחד של תורתנו – שהיא תורת חיים, היודעת להאיר לנו, דור דור ונסיבותיו, דור דור ואתגריו – הפיזיים, המנטליים, המוראליים – את הדרך בה היהודי צריך ללכת.

הקשר בין הרי"ף לרבנו חננאל בא לביטוי גם בחומר הרב מפירוש רבנו חננאל המשוקע בו וגם במחויבת הרבה של רי"ף לתלמוד הירושלמי, כדרכו של רבנו חננאל.

והנה דברים שכתב הרי"ף (בסוף פרק מי שהיה נשוי בכתובות, להלן בתרגום מארמית לעברית), המשקפים את העידן החדש שזה עתה נכנס העם היהודי לתוכו - עידן הקהילות:

משנה זו וגמרא שעליה דנו בה הקדמונים ז"ל ולא נתבררה להם כל עיקר, וכיון שראו שלא עלתה בידם כהוגן חזרו לשיקול הדעת ופסקו הלכה לחלוק לפי ממון... וגם רבנו האי גאון ז"ל סבור היה כי דבריהם של הקדמונים מוקשים הם, ועיין בה בסוגיא גם הוא, ונסתברה לו על דרך 'שנים אוחזין בטלית'. והיה סבור כך כמה שנים, ושמענו כי חזר בו מסברתו בסוף ימיו, כאשר נתגלה לו שאין השמועה עולה כהוגן, וחזר לסברת הקדמונים...

ואנו עייננו בה הרבה ונתגלה לנו טעמה היטב בעזרת ה', ופירשנו את המשנה ואת הגמרא שעליה, וביררנו עיקריה מדברי רבותינו בפירוש מעולה ובדברים ברורים שאין בהם ספק. וכאשר תעיין בדבריי יתברר לך שבוודאי כך היא דעתם של התנאים והאמוראים בלי ספק, ואין לחשוש שנחזור מכך, כי זהו דין אמת והלכה למשה מסיני...

יצוין כי מלבד ספר ההלכות נותרו בידינו למעלה מארבע מאות תשובות שכתבן הרי"ף, רובן ככולן מן הזמן ששהה בספרד.

במאמר זה עולה לנו לא רק דמות אישית של ענק התורה ועמוד ההוראה, אלא חוליה חשובה ביותר נוספת בתהליך מסירת התורה מדור לדור תוך שיכלולה ופיתוחה כפתור ופרח. הרי"ף שהתחיל את פועלו התורני פחות או יותר כשרבנו גרשום נפטר מן העולם, העלה לגבהים חדשים את עולם ההלכה שלנו כאשר במפעל כביר יצר וזיקק מן התלמוד תשתית הלכתית, שעליה השתית הרמב"ם את עבודתו בקודיפיקציה של ההלכה, ושבמידה רבה ניתן לומר ללא גוזמא שעליה למעשה מושתת ההלכה המנוסחת הנהוגה בעם ישראל.

במאמרים הבאים בסדרה נעסוק, ברצות ה', בחוליות הנוספות בשלשלת מסירת התורה לדור דור – אותה מסירה מופלאה שמתקיימת בבתי המדרש שלנו מאז קיבלנוה בסיני, כנגד כל הסיכויים ובלי הבט כלל על הנסיבות החיצוניות המתחוללות הן בעת רוגע שגשוג והן בעת סופה וסער.

במאמר זה נעזרתי בחומרים המצוים ב: הספרות הפרשנית לתלמוד, ח"א, עמ' 145 ואילך. תולדות הפוסקים, ח"א, עמ' 131 ואילך. מבוא לתושבעל"פ, יחידות 11-12, עמ' 42 ואילך.