אחת התקופות העלומות בהיסטוריה היהודית היא התקופה שעל אודותיה עוסק המאמר שלפניכם, תקופת הסבוראים.

תקופה זו עשויה להידמות בעיני הסוקר במעופה את ההיסטוריה היהודית – ההיסטוריה של מסירת התורה מדור אל דור – כמין "חור שחור" שבין תקופת האמוראים הפורייה (שהולידה את פאר היצירה היהודית: התלמוד) לבין תקופת הגאונים הפורייה מאוד אף היא בהלכה ובפסיקה ובגיבוש החיים הרוחניים של העם היהודי בגולה. כך גם כתבו חלק מההיסטוריונים ה"משכילים" של "תקופת ההשכלה" (דוגמת צבי גרץ בספרו "דברי ימי ישראל" וצבי הירש ווייס בספרו "דור דור ודורשיו").

תמונה זו עלולה להצטייר בעיני המתבונן, מפני שממבט שטחי אין הוא רואה לנגד עיניו בספרייה היהודית שום יצירה ספרותית תורנית שנתחברה בידי רבנן סבוראי, ומתוך כך נראה טבעי להגיע למסקנה כאילו במשך זמנם של הסבוראים נתדלדלה העשייה התורנית לכדי המינימום, ובהעדר חיות תורנית אין פלא שלא הצליחה התקופה ההיא להצמיח שום אילנות ופירות בפרדס התורה.

אולם האמת היא, שתקופה זו היא בהחלט איננה "חור שחור" בהיסטוריה וביצירה היהודית-התורנית. ממובן מסוים יכולים אנו לראות בתקופה זו את התגלמותה של האמונה היהודית העיקשת והדבקות ההירואית חסרת הפשרות להמשיך את שרשרת העברת המסורת מדור לדור, ולא רק להעביר את המסורת שקיבלו כמות שהיא, אלא באומץ ובתבונה אף לשכללה ולזקקה.

כפי שנראה להלן, תקופת הסבוראים מתאפיינת בחוסר יציבות במצבם של היהודים, תקופה של גזירות ולחץ, תנודתיות, קהילות עתיקות שנאלצות להעיקן ממקומן, ובוודאי אפשר לשער בקלות שהנסיבות החיצוניות הקשות כל-כך השפיעו מאוד על אופייה התורני של אותה תקופה. אבל למרות זאת, וחרף המשברים והזעזועים הנוראיים שחוותה התקופה ההיא, מעידה יצירתם החבויה על מסירות נפשם של הסבוראים, על העקשנות היהודית לאחוז ולדבוק במורשת אבות ולהמשיך ביצירה התורנית גם כשבחוץ נושבות סופה וסער.

הסבוראים עשו זאת מתוך כוונה טהורה, אפילו מרגשת, של התמסרות מוחלטת להעביר את לפיד האמונה ואת מסורת הדורות מתוך התבטלות בפניהן. וכך מתוך דאגה לתורה בלבד, אפשרו לתלמוד להשתכלל וגם לצלוח ולהגיע אל התקופה הרגועה שהגיעה אחריהם, בלי שום ניסיון מצידם להניח את שמותיהם ולהראות באצבע לדורות הבאים על פרי עמלם.

להלן אנסה לספק הצצה אל התקופה הסבוראית ואל יצירתה, כפי שעולים הדברים מן המקורות שחקרו לעומק תקופה זו.

המשבר שעובר על יהדות בבל בסיום התקופה האמוראית

הקהילה היהודית בבבל העתיקה שראשיתה עוד בימי הבית הראשון, פיתחה חיים קהילתיים אוטונומיים רבי היקף על אדמת נכר, ובשעתו הייתה המרכז היהודי הגדול והחשוב ביותר בגולה.

אחד הגורמים ליציבות של הקהילה היהודית בבבל, הייתה העובדה שהאזור נשלט מהמאה השלישית ואילך על ידי האימפריה הסאסאנית הפרסית. אימפריה זו מנעה את ניסיונות הפלישה של הביזנטים והערבים, העניקה אוטונומיה דתית ותרבותית ליהודים תחת שלטונה, ובכך יצרה מקום מבטחים עבור יהודי ארץ ישראל הנרדפים, בעיקר לאחר שהשלטונות הביזנטים ציוו על סגירת הסנהדרין בשנת ד'קכ"ג (363), ורבים מיהודי ארץ ישראל נמלטו ממנה. מצבם של היהודים באימפריה הסאסאנית היה נוח בדרך כלל, האוטונומיה הונהגה בידי ראש הגולה וראשי הישיבות שקיבלוה מן השלטון את סמכותו השלטונית לחוקק ולאכוף את פסיקותיו, והחיים היהודיים התקיימו כסדרם.

אכן, למרות שכאמור באופן כללי מצבם של היהודים באימפריה הסאסנית היה נוח, לא אחת חלה הרעה ביחס ליהודים מצד השלטונות שהיו נתונים ללחץ של האמגושים - כמרי דת הזורואסטריות, דת האש הפרסית, שביקשו לאכוף את חוקי דתם על כל תושבי הממלכה. בתחילת השלטון הסאסאני היו גזרות כנגד היהודים, אבל לאחר מספר שנים הוטב ליהודים, תחת שלטונו של המלך שבור הראשון, שהיה ידידו של שמואל, ראש ישיבת נהרדעא‏1 .

אולם בסוף ימי האמוראים התחוללה הרעה משמעותית ליהודים - בסוף שלטונו של יזדגרד השני. הלה נכנע ללחציהם של כמרי האמגושים, וגזר על ביטול מצוות השבת. ראשי ישיבות בבל, מר בר רב אשי (סורא, דור שביעי) ורב סמא בריה דרבא (פומבדיתא) גזרו תענית ותפילה, ולפי המסופר באיגרת רב שרירא גאון - המלך הוכש על ידי נחש ומת על מיטתו, והגזרה בטלה.

ימי שלוותם של היהודים לא ארכו. שנים ספורות אחרי כן עלה לשלטון המלך פירוז הראשון, שנקרא בפי היהודים "פירוז רשיעא" (=הרשע). הלה, בין היתר, גזר על הוצאתם להורג של שלושה מראשי הקהילה היהודית - ראש הגולה, הונא מרי בר מר זוטרא‏, ועימו רב אמימר בר מר ינוקא ומשרשיא בר פקוד (ד'ר"ל-470)2 . בשנת פטירתו של רבה תוספאה, ד'דל"ד (474), הרסו האמגושים בתי מדרשות, וחטפו ילדי יהודים ומסרו אותם לחינוך נכרי, של הדת הפרסית3 . הגזירות הקשות גרמו ליהודים רבים לברוח מבבל אל סביבותיה, בעיקר לחצי האי ערב4 . מצבם של היהודים בתקופה זו לא היה שווה בכל תחומי האימפריה הסאסאנית, והמרכזים הגדולים והמבוססים של יהדות בבל, בסורא ובפומבדיתא, הצליחו לעמוד בקשיים ולהמשיך את חייהם.

המעבר מהתקופה האמוראית לתקופה הסבוראית

בימי שלטונו של קבאד הראשון (החל משנת ד'רמ"ח-488) חלה הרעה נוספת במצבם של היהודים בבבל. בתקופה זו החלה לסחוף את ההמון תנועתו של מזדק, תנועה דתית-חברתית שדגלה בשיתוף בנשים וברכוש, דבר שכמובן לא עלה על דעתם של היהודים. המלך קבאד הושפע מהתנועה הזאת, וחופש הפעולה שניתן לאנשיה להשלטת תורתם הלכה למעשה, בתמיכה ממשלתית, הפך את חייהם של היהודים לבלתי נסבלים.

זוהי נקודת הזמן ההיסטורית, לכל הדעות, בה מסתיימת התקופה האמוראית ומתחילה התקופה הסבוראית (גם רב שרירא גאון באיגרתו וגם הראב"ד ב"ספר הקבלה" נוקבים בשנת ד'ר"ס (500) כשנה שבה נפתחת התקופה הסבוראית).

במסכת מגילה אמרו חז"ל: "שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא"5 , כלומר, בכדי לעסוק בלימוד תורה ולהעמיק בצפונותיה, זקוק האדם ליישוב הדעת, ולמנוחה מכל טרדה המבטלת אותו מלימודו. ממילא במידה שבה הדרדר מעמדם של היהודים, חלה גם ירידה ביצירה הספרותית.

כך אפוא ניתן להסביר את המעבר בין התקופה האמוראית לתקופה הסבוראית: "התמורה שחלה במצב היהודים בבבל [מסביב לזמן ההוא בסוף המאה החמישית ובתחילת המאה השישית], ששמה קץ לתהליך התלמודי ולתקופתו. מצב היהודים בבבל הולך ויורד כעת משנה לשנה, ובאותו הזמן הולך ומתמעט כח היצירה עד שהוא פוסק לגמרי, ובזה מסתיימת תקופת האמוראים, שהיתה תקופת יצירתו של החומר התלמודי וכו'. וכשאחרי כמה שנים שבו אל המנוחה ונחלת התלמוד, היה כבר דור חדש, שהיה כבר רחוק מתקופת יצירת התלמוד, ובינו ובין התלמוד היה כבר מרחק של זמן מסויים. ומרחק זמן במקרים אלה אומר התחלה חדשה. בינתיים עלה החומר הקודם הן במעלת האבטוריטה [האוטוריטה] והן במעלת הקדושה, והגיע במידה ידועה לבחינה של "ואין לעשות כמוהו ובמתכונתו""6 .

היצירה הסבוראית

אולם האם זה אומר שהתקופה הסבוראית מאופיינת בהעדר היצירה? כלל וכלל לא!

במאמר הקודם בסדרה זו עסקנו בחתימת התלמוד. עיקר הדיון במאמר ההוא היה ביסודו מן ההיבט העיוני, כיצד זה נחתם התלמוד ועל בסיס מה; אולם הנחת היסוד ונקודת המוצא הייתה שמבחינה כרונולוגית, התלמוד נחתם על ידי ל רב אשי ורבינא. דומה שהנחת יסוד זו מקובלת היא לא רק על רב שרירא וגאון והרמב"ם, אלא גם על כל חכמי התורה בכל הדורות. אכן, "באמרינו רב אשי ורבינא סוף הוראה, הוא מאמר כולל את בני דורם וחכמי זמנם, והוא גם דבר המובן מעצמו... [שהיגד זה אמור] על הדור ההוא, ועל כל אלה אשר שמשו עמהם בישיבה ויהיו כבר לגדולי הדור בימיהם... והיינו, שעל סידורם של רבינא ורב אשי נתווסף בימים ההם כל מעשי הדור ההוא, החכמים אשר שימשו עמהם יחד בישיבה ושעסקו עמהם יחד בסידור הש"ס והורו לקיים דבר"7 .

אכן, אין הכוונה בזה לומר שהטקסט התלמודי בא באותו זמן לידי השלמה סופית ומכאן ואילך לא נגעו בו – ופה אנו באים אל היצירה הסבוראית. למעשה, התלמוד עדיין היה בתהליך של עריכה ושל שיכלול וזאת עד סוף ימי הסבוראים.

כך, מדברי רב שרירא גאון באגרתו אנו שומעים כי הסוגיה בריש מסכת קידושין מבית המדרש הסבוראי יצאה:

"וכמה סבארי קבעו בגמרא אינון ורבנן דבתריהון נמי כגון רב עינא ורב סימונא ונקטינן מן ראשונים דגמרא דריש האשה נקנית עד בכסף מנא הני מילי רבנן סאבוראי בתראיי תרצוהי וקבועה". [=וכמה סבוראים קבעו בגמרא, הם וחכמים שאחריהם גם כן דוגמת רב עינא ורב סימונא, ומקובלים אנו שסוגיית הגמרא בראש מסכת קידושין בפרק האשה נקנית עד המילים בכסף הני מילי, רבנן סבוראי האחרונים תרצוהו וקבעהו].

מתוך הדברים משמע שסוגיה זו נקבעה במכוון על ידי רבנן סבוראי. כך עולה גם מדברי הרמב"ן בחידושיו למסכת קידושין (ג, א):

"מצינו בתשובת הגאונים ז"ל דכל הך הוייא דהך סוגיא עד הכא, דבתר הוראה היא ומר רב הונא גאון מסורא איהו תני לה ואיהו הוא דאסר כנתא וביומוהי תקינו תקנתא דמורדת דנהיגו בה הגאונים ז"ל, ואפילו הכי טרחנא לעיל לפרושה ולמפרך ותרוצי בה דגמרא דרבנן סבוראי דוקא היא (=מדויקת היא)".

כלומר, גם הגמרא שנקבעה על ידי רבנן סבוראי מדויקת היא ויש להתייחס אליה ככל גמרא אחרת.

יש לציין כי קביעה זו אינה מוסכמת. בעל העיטור, רבינו יצחק בר אבא מרי, כותב בחיבורו מאה שערים (תחילת מסכת בבא מציעא, אות יב) שהסוגיה הראשונה במסכת בבא מציעא אף היא מיוחסת לרבנן סבוראי, בדומה לסוגיה הראשונה במסכת קידושין. אולם הוא אינו מתייחס לדברי רבנן סבוראי כחלק אינטגרלי מן התלמוד, אלא כאל "הגהה בספרים". התייחסות דומה עולה גם מדברי הריטב"א.

מכאן ניתן ללמוד כי ישנן שתי מסורות באשר לתלמודם של רבנן סבוראי. הראשונה היא גישתו של רב שרירא, לפיה הייתה לרבנן סבוראי סמכות מלאה לקבוע סברות בגרסת התלמוד ממש כשם שלאמוראים הייתה הסמכות לקבוע הוראה בגרסת התלמוד. כך היא גם גישתם של גדולי הראשונים בספרד - הרי"ף, הרמב"ם והרמב"ן, ואפשר שזוהי גם גישתו של הרא"ש. לראשונים אלו היו מסורות ברורות מהו תלמודם של רבנן סבוראי. המסורת הייתה מדויקת עד כדי ההבחנה אלו קטעים מהווים חלק בלתי נפרד מגרסת התלמוד ואלו קטעים הם בבחינת הגהה בספרים.

מיעוט הראשונים - בעל העיטור בחיבורו מאה שערים והריטב"א - סבורים שדברי רבנן סבוראי, גם כאשר סודרו כסוגיה בתלמוד נחשבים כהגהה ואינם חלק מגוף התלמוד. גם לשיטה זו דברי רבנן סבוראי נתפסים כדברי קבלה, שקבלו הללו ישירות מאחרוני האמוראים8 .

המאפיינים המרכזיים של היצירה הסבוראית

אלא שלכאורה נראה שהמשפטים הקודמים סובלים מסתירה פנימית. מצד אחד מדברים על המושג "חתימת התלמוד" ועל תיארוכו בלא ספק בדורו של רב אשי ורבינא, ומצד שני קובעים כי התלמוד המשיך להיות תחת עריכה עד סוף ימי הסבוראים. איך שתי הקביעות יכולות לדור בכפיפה אחת: אם הוא נחתם, כיצד הוא עודנו עומד תחת עריכה?

נקודת העניין היא, כדברי רבי יצחק אייזיק הלוי, כי "כל ההוספות האלה כולם [שנתווספו אחרי רב אשי ורבינא] – אינם סידור סוגיות חדשות ועניינים חדשים. אין הדבר כן, והתלמוד כולו כפי שהוא לפנינו הוא כפי סידורו של רב אשי וסיעתו בימיו, וכל ההוספות... אינם אלא תוספת דברים קצרים מאד ונחוצים להבנת הסוגיא, ובמקומות הרבה לא היינו מבינים העניינים כמו שהוא בלעדי ההוספות האלה, או הודעה מהכרעת פסק הלכה והלכה למעשה..."9 .

הרב יהודה פרומן מסכם יפה במאמר ארוך הדן בנושא את אופיה של היצירה הסבוראית, ולהלן תמצות מדבריו10 :

רב שרירא גאון משתמש בשלושה מונחים: "הוראה", "פירושים", "סברות". אלה הם אכן מונחי המפתח המתארים את המאפיינים המייחדים את תקופת רבנן סבוראי.

ראשית, בתקופתם לא הייתה הוראה. משמעות הביטוי: "רב אשי ורבינא סוף הוראה" היא כי החכמים שלאחריהם אינם בגדר בית הדין הגדול שממנו יוצאה הוראה לכל ישראל, אלא, כדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, בית דין ש"לא פשטו מעשיו בכל ישראל מפני רחוק מושבותיהם ושבוש הדרכים. והיות בית דין של אותה המדינה יחידים".

המאפיין השני של פעולתם של רבנן סבוראי הוא דברי הפרשנות שהוסיפו באיזהו מקומן בתלמוד - "וכל מה שהיה תלוי ועומד פירשוה חכמים". הניב הזה שרב שרירא גאון משתמש בו לקוח ממסכת ברכות11 . על היום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה וניתנה רשות לתלמידים להיכנס לבת המדרש נאמר בתוספתא: "תנא: עדיות בו ביום נשנית, וכל היכא דאמרינן בו ביום - ההוא יומא הוה. ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. ורש"י מפרש: "תלויה – בספק".

במשמעות המצמצמת ניתן לפרש את כוונת רב שרירא גאון שאותן בעיות שהובאו בתלמוד ועדיין לא הוכרעו עד חתימת התלמוד, הוכרעו בתקופת רבנן סבוראי.

ואפשר, על פי המשמעות המרחיבה, שגם אם רבנן סבוראי היו נטולי סמכות לחדש ולהוסיף הוראה, בכל זאת הייתה להם את הסמכות לקבוע בגרסת התלמוד את אותם דברים שעד לדורם נחשבו כפירושים, ועתה, כתוצאה מהתמעטות הלב הפכו לדברים שאינם חד משמעיים כל צרכם. מבחינה זו ניתן לומר שהיו "קרובים להוראה" כדברי רב שרירא גאון, שכן כשם שבדורות האמוראים התרחב התלמוד דור אחר דור באופן זה כך גם בתקופת הסבוראים.

הרב פרומן מציין כי "גם על פי הפרשנות המרחיבה, חלקם של רבנן סבוראי בתלמוד אינו גדול. למעשה הוא קטן מחלקם של כל דור מדורות האמוראים. האמוראים חדשו וגם הוסיפו את חלקם הפרשני בגרסת התלמוד, לעומת זאת הסבוראים פעלו רק בשדה הפרשנות".

המאפיין השלישי של רבנן סבוראי הוא עיסוקם בסברות. מהי הסברא? רש"י במסכת סוכה12 כותב: "גמרא זו היא סברא, שהיו התנאים אחרונים מדקדקים בדברי הראשונים הסתומים לפרשם וליתן בהן טעם, כמו שעשו האמוראים אחר התנאים שפירשו דברי התנאים שלפניהן וקבעו בהן גמרא, ואותו דיוק שבימי התנאים נקרא תלמוד".

כלומר, הסברא היא הדקדוק והפירוש את מה שסתום בדברי הראשונים, אם במשניות קדומות ואם בדברי אמוראים קדומים.

"נראה", כותב הרב פרומן, "שהשם "רבנן סבוראי" ניתן לחכמים אלו לא משום הייחוד שבפעולתם, אלא להפך, לאור העובדה שפעולתם הוגבלה לתחום הסברא, בעוד תחום ההוראה והחידוש יצא מסמכותם".

לסיכום, אפוא, רבנן סבוראי עסקו בעריכתו ובזיקוקו של התלמוד מבחינה לשונית, בהוספת מילות קישור, בהרחבה בדברי פרשנות בסוגיות שונות.

הישיבה הסבוראית

האמת היא שכמעט אין לנו מידע על הישיבה בזמן הסבוראים, ונראה שיהיה זה סביר להניח שבאופייה לא התחולל שינוי גדול מהישיבה האמוראית.

בתקופה האמוראית היו בבל שתי ישיבות מרכזיות: ישיבת "סורא דמקריא [=שנקראת] מתא מחסיא" יסד האמורא רב במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, ואילו בן זמנו שמואל יסד ישיבה בנהרדעא, שעברי אחרי פטירתו לפומבדיתא. כל אחת מן הישיבות האלו קשורות בשתי ערים, ולכן הן נזכרות לעיתים קרובות כישיבות "מחסיא" (סורא) או "נהרדעא" (פומבדיתא).

עריכת התלמוד נעשתה בישיבת סורא – מתא מחסיא – על ידי רבינא ורב אשי. אולם אחרי פטירתו של רבינא האחרון בשנת ד'רל"ד (474)13 חלה בה ירידה ניכרת. "הראשות של חכמי התורה חזרה בדור זה למתיבת פומבידתא, אשר בראשה עמד רב יוסף, הנחשב הראש והראשון לרבנן סבוראי. רב יוסף זה היה תלמיד של רבינא הראשון... אל רב יוסף, ראש מתיבת פומבדיתא, נלוו שאר גדולי החכמים בני דורו, לביצוע מפעלם של רבנן סבוראי. ביניהם היה רב אחאי מבי חתים ועוד חכמים אחדים מבני אותו דור אשר זכו ששמותיהם יוזכרו בגמרא"14 .

המשבר שגרם להפסקת פעולת המתיבתא בסורא פסק כעבור שנים אחדות והישוב היהודי בסורא שוב חזר למצב של רגיעה. וכך אנו מוצאים באיגרת רב שרירא, כי בדור השני לרבנן סבוראי כיהןרב עינא כראש ישיבת סורא, אולם לא היה זה לזמן רב, ושוב המשיכה ישיבת פומבדיתא להיות מרכז התורה היחיד גם בדור השני של רבנן סבוראי, בראשות רב סימונא.

במשך עשרים ושש שנים ישב רב סימונא בראש מתיבת פומבדיתא עד יום מותו בשנת ד'ש (540). אחרי פטירתו מונה רב רבאי תחתיו לראש מתיבת פומבדיתא, אך בימיו ההחלה הרעה לנגוע גם בפומבדיתא, שהייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בבל ושימשה כאמור כמרכז הרוחני הראשי במשך השנים שחלפו מאז פטירת רבינא האחרון.

שנות של גזירות וצרות היו מעתה גם מנת חלקה של פומבדיתא, והמצב הבטחוני בה התערער עד שלא יכול עוד ראש המתיבתא לשנות פרקו בפני חכמי הישיבה ולהורות לעם ולעשות משפט כדרכם של ראשי הישיבה מדור דור. לבסוף נאלצו חכמי פומבדיתא לעקור ממקומם, מבית האולפנא בן שלוש מאות השנים, ולהעתיק את בית מדרשם לעיר פירוז-שבור הסמוכה לנהרדעא, שנהנתה באופן יחסי מרגיעה ובה ניתן היה להמשיך בתלמוד תורה ובמפעל הסבוראים הראשונים. פירוז-שבור הפכה למרכז התורה העיקרי למשך חמישים השנים הבאות15 .

אחרי כ-50 שנה שישיבות סורא ופומבדיתא היו סגורות, שב רב חנן מאישקיא, בראש סיעת חכמים, לעיר פומבדיתא ופתח שם את סדר הלימודים כמקדם (בשנת ד'שמ"ט - 589). לאחר שנתיים, או 20 שנה (ד'שנ"א או ד'שס"ט, הדבר תלוי בחילופי נוסחאות באיגרת רב שרירא גאון), התחדשה גם ישיבת סורא, שהלימודים בה פסקו אחר פטירת רב עינא, ובראשות הישיבה עמד רב מר בר רב הונא. מכאן ואילך נמשך רצף של ראשי ישיבות בישיבות סורא ופומבדיתא. במעשהו של רב חנן מאישקיא כשהקים מחדש את הישיבה בפומבדיתא רואה רב שרירא גאון את תחילת תקופת הגאונים.

***

הסבוראים הם אפוא אותם ענקי רוח שנקלעו לתקופה שבה מצב יהודי בבל, שהיה באותו זמן המרכז היהודי הגדול והמשמעותי, נתון היה בסערה ובטלטלה כבדה. למרות זאת, בגבורה יהודית ובמסירות הנפש, המשיכו מתוך הדבקות הגדולה בתורה ובמסורת הדורות לשכלל את התלמוד, לזקק את המסורות ולהעביר את היצירה הנשגבה והכבירה של סיכום התורה שבעל פה לדורות הבאים, לדורות תקופת הגאונים אשר בעקבות הכיבוש המוסלמי חוו רגיעה ותור זהב בן כארבע מאות וחמישים שנה. ועל כך – במאמרים הבאים.

נספח:

מה גרם למעבר מהתקופה האמוראית לסבוראית וחלוקתם לשתי תקופות נפרדות?

מהתמונה המצטיירת בתוך המאמר דלעיל אודות תקופת הסבוראים עולה תמיהה גדולה: מדוע אנו מחשיבים את רב אשי ורבינא כחותמי בתלמוד, אם עדיין הסבוראים המשיכו לערוך ולהגיה את הטקסט במשך תקופה נוספת שנמשכה קרוב למאה שנה או אפילו יותר (שמונים ותשע שנים לדעת רש"ג, או מאה שישים ותשע שנים לפי דעת הראב"ד)?

ובלשון אחרת: מה גרם להבדל בין האמוראים לבין הסבוראים?

ובכן, דיוק בתיאורו של רב שרירא גאון באיגרתו את רבנן סבוראי יש בו פתח לפתור חידה זו: "[בדורות האמוראים] אתווספא הוראה דארא בתר דארא [=התווספה הוראה דור אחר דור] עד רבינא... אשי ורבינא סוף הוראה".

זאת אומרת, רב אשי ורבינא הם חותמי התלמוד במובן זה שאחריהם שוב לא הייתה נתונה סמכות בידי חכמי ההלכה להכניס דינים חדשים ומהלכים שלא מיוסדים לגמרי על שמועות שנתקבלו בדייקנות במסורה מפי האמוראים הקודמים.

מה גרם לחלוקה זו לשתי תקופות נפרדות?

רבי יצחק איזייק הלוי כותב "שאז נגמר זמן ההוראה – לא מפני שמה שלא יעשה השכל יעשה הזמן... וכי תוקף הצרות אכף עליהם לבלי להוסיף עוד ועוד, כי מעולם לא נפסקה התורה וההוראה על ידי תוקף צרות הדור, אפילו בדורו של שמד, אבל קול עם ה' היה והסכמת הוועד הגדול מישיבת רב אשי שסידר וחתם הש"ס ויהי דורם סוף הוראה"16 .

לעניות דעתי, קשה לדבר במצב זה רק על "קבלה מעם ה'" (והרי הדבר לא ידוע לנו על זה משום מקור וגם לא על קבלת ישיבת רב אשי). גם הרמב"ם מדבר, כפי שהבאנו במאמר הקודם בסדרה, על נקודת השבר ההיסטורית של פזורה ופיזור העם היהודי כמה שמסביר את חתימת התלמוד. דומני גם, מצד שני, כי בוודאי ר"י הלוי צודק בהחלט בזה שמעולם לא מצינו שאיזו קטסטרופה של שעת שמד בלבדה – והרי עמנו חווה כאלה הרבה יותר מפעם אחת – הביאה לידי סופה של תקופה ולהפסק בתלמוד תורה ומסירתה הלאה לדור הבא. המשנה וגם התלמודים עצמם התפתחו, לפחות בחלק מהזמן, בתקופות שהתרחשו בהן קטסטרופות גדולות ביותר בעמנו, ועדיין לא גרם הדבר הזה עצמו בלבד ל"סוף תקופה".

ר' יעקב אפרתי טוען שאת "סיום תקופת ההוראה" יש לראות כנביעה וכתוצאה מביטול מוסד ראשות הגולה. לדבריו, באיגרתו המפורסמת רב שרירא גאון מרצה לא רק את השתלשלות הקבלה של התורה דור אחר דור, אלא מסביר גם את סמכותם של חכמי הדורות להורות. סמכות זו נבעה משלטונו של ראש הגולה (שהוא מוסד המקביל למוסד הנשיאות הארץ-ישראלית). חכמי בבל שנתמנו על פי ראשי הגולה, דנו את דיני ישראל. בתוקף סמכותם זו, התווספה הוראה דור אחר דור.

לפי דבריו של ר"י אפרתי, "בסוף ימי האמוראים התחילו הפורעניות בבל וכתוצאה מהן מרד ראש הגולה בלשטון. אחרי שהמרד דוכא נתבטלה המשרה של ראש הגולה. וכך ארעו שני דברים קשים: התלמוד נסתתם, כלומר פסק גידולו והתהוותו. ויחד עם זה היה "סוף הוראה", במילים אחרות, ניטלה לפי שעה האוטונומיה הפנימית מדייני ישראל לדון ולהורות. אחרי שהשלטונות ביטלו את משרתו של ראש הגולה, ניטלה ממילא סמכותם של דייני ישראל שנתמנו על ידי ראש הגולה. מכאן ואילך נקראו חכמי ישראל בשם "רבנן סבוראי", היינו רבנים מוסמכים ומומחים להוראה, "דגמירי וסבירי", שקיבלו את השמועות, כלומר את ההלכות, ויודעים להסבירן וליישב הטעמים, אלא שלא קיבלו את ה"רשותא", המינוי מטעם ראש הגולה"17 .

נציין כי הסברו זה של ר"י אפרתי - המבוסס על המרד של מר זוטרא, שנוי במחלוקת. שכן שאלת תיארוכו של מרד זה לא נפתרה על ידי עמדה אחת. לשיטת אפרתי, יש לתארך את המרד לימיו של המלך הפרסי קבאד הראשון (ששלט בין השנים ד'רמ"ח-ד'רצ"א, 488-531, עם תקופת הפסקה קצרה שבה הודח), במעבר שבין תקופת האמוראים לסבוראים‏.

אולם שיטה אחרת, המתבססת על שורה באיגרת רב שרירא גאון, שבה נאמר ש"בשנת תתיט שכיב רב הונא ריש גלותא". שנת תתי"ט למניין השטרות היא שנת ד'רס"ח (508). לשיטה זו, רב הונא ריש גלותא הוא אביו של מר זוטרא. בגיל 15 התמנה מר זוטרא לראש הגולה - בשנת ד'רפ"ג (523), ו-13 שנה אחר כך פתח במרד - ד'רצ"ו (536), עד לדיכוי המרד בשנת ד'ש"ג (543). המרד התרחש איפוא בסוף הדור השני של הסבוראים, בתקופה שבה נפטרו רב עינא ורב סימונא18 .

ר"י הלוי מאחר את המרד יותר מכך, לשנים ד'שי"א - ד'שי"ח (558-551), בתקופת הדור השלישי של הסבוראים, בסמוך לנדודי ישיבת פומבדיתא המרכזית לעיר פירוז-שבור. לדבריו, ראשי הישיבה המוזכרים ב"סדר עולם זוטא" בהקשר זה של מרד מר זוטרא עמדו בראשה של ישיבה מקומית שהתקיימה בסמוך למקומו של ראש הגולה.

איך שלא נתארך את מרד מר זוטרא וביטול מוסד ראשות הגולה בעקבותיו, מה שברור הוא שתקופת הסבוראים הייתה תקופה בלתי רגועה כלל. האוטונומיה היהודית חוותה מתקפות חוזרות ונשנות. כמו כן ברור, כמובא לעיל, שבפרק הזמן בין מותם של רב אשי ורבינא לבין תחילת התקופה הסבוראית התחוללה הרעה משמעותית במצבה של יהדות בבל.

לפי עניות דעתי, אין לראות בשלושת ההסברים שהבאתי לעיל באשר לאופיה של התקופה הסבוראית כתקופה שבה עסקו בעיקר בעריכה והוספת הסברים קצרים אך לא בהוראה ובחידוש – שלושה הסברים סותרים אלא שלושה הסברים משלימים.

סביר בהחלט כי השילוב בין תקופת לחץ וגזירות (כאלה שהובילו אם במוקדם או במאוחר יותר לביטול מוסד ראש הגולה, כלומר לביטול האוטונומיה היהודית, לבריחה המונית מבבל ואפשר לשער שגם להמרת דת מצד חלושי האופי שלא יכולים היו לעמוד בלחץ הזה אשר הם לוחצים אותם) - גרמו לבני אותם הדורות לראות באור אחר לגמרי את מפעלם הכביר של רב אשי ורבינא ומתוך כך להבין שמאת ה' הייתה זאת להורות לנו שבמלאכת הסידור המונומנטלית של התלמוד יש לראות כסיומה של תקופה בעמנו, ובדומה למה שאירע בזמנו של חותם המשנה, רבי יהודה הנשיא.