במאמרים הקודמים עסקנו במרכזים התורניים בבבל וגם בישראל, בחתימת התלמוד ובסמכויות שנוצרו לאחריו. בפרק הזה נעסוק בתמורה קיצונית שאירעה בעם ישראל: מסמכות רבנית אחידה לסמכויות מבוזרות על פני הקהילות השונות.
ערים חדשות, קהילות חדשות
ניצחונם של המוסלמים במאה השביעית, כפי שכבר הזכרנו בפרקים הקודמים, הביא את רובו המכריע של העם היהודי לכלל איחוד: יהודים שעל נהר הפרת והחידקל ואלו שנמצאים בפרס התאחדו למעשה – תחת ידה של ממלכה אחת – עם היהודים בארץ ישראל, מצרים, צפון אפריקה וגם ספרד.
כינונה של האימפריה המוסלמית גם יצר במידה רבה אפשרויות התפשטות וגידול חדשות: בואם של הערבים לאזורים שהיו נתונים תחת השלטון הביזנטי היה לגבי היהודים שינוי לטובה, ליתר ביטחון, לחירות חברתית ולתנאים כלכליים טובים יותר.
בייחוד משהחלה המהפכה התעשייתית של ארצות האיסלם (במאה התשיעית) ומתוך שהתחוללה פריחה כלכלית באופן כללי, ולשגשוג כלכלי ליהודים בכלל זה. בזמנים אלו נתהוו קהילות יהודיות מפוארות בבגדד, בקופא, בקירואן – כל אלה ערים חדשות שזה עתה נוסדו – שאליהן נמשכו היהודים, והחלו חודרים לאפריקה הצפונית ולספרד. גם בואם של היהודים לאירופה חל במידה מסוימת במסגרת האימפריה האיסלמית.
מראשית התהוותם, היו מרביתם ככולם של המרכזים היהודיים המשמעותיים, אלו שהייתה בהם ישיבה, תלמוד תורה ורבנות, כפופים להנהגה שבבבל, קרי: למוסדות ראשות-הגולה והגאונים. אולם במפנה המאה העשירית נסתיימה למעשה הנהגתה המוחלטת של יהדות בבל ובטל הכוח הגאוני שהיה לו בראשונה, ככוח החשוב המוביל והדומיננטי ביותר בהלכה, שהכול כפופים לו.
תחילת הפצעתן של הנהגות הלכתיות מקומיות
לא היה זה "כישלון" של מוסד הגאונות או ראשות-הגולה שהביא לכך שתקופת הגאונות הסתיימה. ההיפך הוא הנכון, התמעטות השפעתם הריהי היא במידה רבה תוצאה מהצלחתם. בהתחלה, יהודי שהיה גר לשם דוגמא בעיר אנדלוס שבדרום-ספרד, היה מפנה את שאלותיו לגאונים. הגאונים השיבו את תשובותיהם, והתשובות שנשמרו בקנאות ונתקדשו בגלל המעמד העליון במעלה שנודע לגאונים כקובעי ההלכה וכחכמי המסורה. כך יצא שכשחלפו כמה דורות, נתאספו מספר מכובד של תשובות הגאונים המקודשות והמשומרות בידי חכמי העיר או במקום שמור בבית הכנסת. כעת, כשמתעוררת שאלה בין הלומדים, אך טבעי הוא אפוא שיאמרו לעצמם: עד שנפנה לבבל ונמתין לתשובה ימים רבים, הבה נעיינה בקובץ תשובות הגאונים שבידינו ונראה אם יש התייחסות לשאלה זו שבידינו והלוא סדנא דארעא חד הוא (טבעה של האדמה אחד הוא) ופעמים רבות שאלות שנשאלו לפני דור ושניים דומות לשאלות שנשאלות עתה.
מקור הסמכות של הגאונים וקדושת דבריהם שימשו אפוא בסיס למעשים של היסקים הלכתיים עצמאיים; ומרגע שהחלה היצירה ההלכתית העצמאית, בזה עצמו התחיל התהליך של התמעטות הכוח הריכוזי שהיה ביד הגאונים.
נקודה נוספת: תמיד יהודים משתדלים לנסוע ללמוד תורה בישיבות, לקיים מאמר חז"ל הוי גולה למקום תורה", וכך עשו גם אז. כך קרה שאט אט אנו מוצאים בבתי הכנסת של הקהילות המרוחקות מבבל לא רק אוספי שאלות ותשובות של הגאונים בלבד, אלא גם שכבה חיה של מוסרי מסורה ומעתיקי שמועה ומורי הוראה ההולכת ונוצרת.
בהדרגה החלו להימצא ערים שבהן יושבים בני תורה שיש ביכולתם לומר לחברי הקהילה שבה הם חיים: "לפני עשר שנים למדתי אצל הגאון פלוני. הייתי אחד מ'בני תרביצא' (כינוי לתלמידי הישיבה שלמדו אצל הגאונים) היושבים בפניו. באיגרותיו אלי, פונה הגאון בתואר "אלוף" ו"מוכתר הוראה". אם כן, יש בפניכם שאלה? הניחו לי תחילה לעיין בשאלות והתשובות שבידינו ומהן נפיק לקח טוב ונלמד תשובה והוראה. אתם ובניכם רוצים ללמוד תורה? הרי במקום שאחד מעיר ושניים ממשפחה יסעו לבבלה, בוא נלמד יחדיו". וכך נוצרים מרכזי תורה חדשים במקומות רבים.
השילוב של הנסיבות החיצוניות (התפוררות האימפריה האיסלמית, למשל) עם הנסיבות הפנימיות הביא לכך שהחל נרקם תהליך של יצירת מרכזים מקומיים מכוח פעולתו של המרכז הבבלי. בסופו של דבר פסקו בצפון-אפריקה, בספרד ובמקומות נוספים לפנות אל הגאונים, והחלו מסתמכים בעיקר על החכמים המקומיים.
המשכיות והתחדשות: דמות רבנו חננאל
אחד מחכמי ההלכה החשובים, שבדמותו ובפועלו התורני מבטא את המעבר מבבל לתפוצות הריהו רב חננאל.
רב חננאל, שחיבר את הפירוש השיטתי הראשון לתלמוד שהגיע לידינו, היה מגדולי חכמי צפון-אפריקה (קירואן). אכן, כבר קדמוהו אחרוני הגאונים – בעיקר רב שרירא ורב האי – שכתבו פירושים למקצת פרקים ואף למסכתות על פי בקשת שואליהם כמה עשרות שנים לפניו. אך פירושים אלו מצומצמים מאוד היו, מותאמים לדעתו של השואל ובני חבורתו, ומוכוונים על פי טבעה וגבולותיה של השאלה כפי שהגיעה בפניהם. לעומת זאת, פירושו של רב חננאל הוא פרי יוזמתו שלו, במסגרת תפיסה שיטתית, כוללת, מקיפה וברורה; קהל היעד שלו הוא לומדי התורה בכל מקום שהם מתוך מטרה ברורה להקל על לימודם ולהעשיר את ידיעותיהם יותר מאשר מצוי לפניהם בכתבי התלמד שלנגד עיניהם (חשוב לזכור, כמובן, שבאותה העת בה אנו עוסקים הספרים שבידי הלומדים לא היו אלא העתקים מכורכים של כתיבת יד סופר).
וכאן רואים נקודה מעניינת שאכן מבטאת היטב את היסוד שהזכרנו לעיל: מצד אחד המעמד ההלכתי הסמכותי והחשוב שנודע לגאונים בכל תפוצות ישראל; כשמצד שני סמכות זו מתחילה להיות מועתקת ממרכז כובד יחיד, אל הרבה אשכולות המפוזרים פה ושם, כשלהם מתגבשת עצמאות במידת מה.
ובפירושו של רב חננאל אכן נמזגו שני הצדדים הללו.
מצד אחד: פירושיהם של רב שרירא ורב האי מהווים את עמוד התווך של פירושו. עד כדי כך גדולה תלותו של רבנו חננאל בפירושי רב שרירא ורב האי, עד שפעמים רבות אין אנו יודעים אם קטע מסויים מן הגניזה הקהירית לקוח מפירוש רב האי או מפירוש רב חננאל המצטט את פירושו של רב האי... בזאת אנו רואים עד כמה החשיב והעריץ רבנו חננאל את הגאונים מהדור שקדם לו.
מצד שני: היסוד האחר הבולט בכל עמוד מן הפירוש של רבנו חננאל היא זיקתו העמוקה לתלמוד הירושלמי. באופן קבוע מקפיד רבנו חננאל להביא דברים מן הירושלמי לסיכום הסוגיות שהוא עומד בהן, פעמים כדי לקרב את הפשט, אך בעיקר כדי לסייע בקביעת פסק ההלכה למעשה. מי שיקרא את הפרק הקודם בסידרה זו, שעסק בשני מרכזי התורה: הבבלי והארץ-ישראל, יווכח על נקלה כי בחירתו זו של רבנו חננאל יש בה כדי לבטא עצמאות תורנית במידה מסוימת, שבה מנהיג תורני בעל שיעור קומה עצום מתווה ומלמד תורה לפי דרכו שהיה במודע נוקטת שינוי מגישה הרווחת בעולם התורני הגאוני; ואין מנהיג זה חלק מההנהגה הריכוזית של הגאונות בבבל.
המרכז היהודי בחצי-האי-האיברי
אנו מוצאים תופעה דומה בעוד מרכז יהודי עולה, שצומחת בו הנהגה יהודית בעלת שיעור קומה כביר ובעל סמכות משל עצמה. ושוב, גם פה נשזרת לה הצמיחה של עצמאות ההנהגה המקומית מתוך קבלה וכפיפות למרכז הכוח הגאוני, אלא: שהגיעה שעתו של העם היהודי ושל בתי המדרש שלו לצאת לדרך חדשה.
בשנת 711 התרחש הכיבוש הערבי-מוסלמי של חצי-האי-האיברי, או אל-אנדלוס בערבית, והניח את היסודות להקמתה של ממלכה מולסמית, בדומה לממלכות שפרחו בדמשק בימי בית אומיה במאות השביעית והשמינית. תוך מאה שנה התפתחה באל-אנדלוס תרבות שלא היה לה אח ורע באירופה של אותם ימים. מסוף המאה השמינית ועד תחילת המאה השתים-עשרה היה חצי-האי-האיברי שבשליטת המוסלמים לאזור המאוכלס והתרבותי ביותר באירופה, וגם לאזור המשגשג ביותר מסחרית.
בתקופה זו של פריחה כלכלית היגרו לאזור בעלי מלאכה וסוחרים יהודים ממצרים ומהמגרב. נוכחותם של היהודים במסחר נעשתה בולטת עוד יותר ככל שהתרחבה הלמדנות היהודית. בטולדו נוסד מפעל תרגום שבמסגרתו תרמו כתבים עבריים לשפה הערבית (וגם יצירות רבות במדע מיוונית לערבית). באותה תקופה התפתחו גם לימודי הרפואה, ורבים מהרופאים הראשונים במעלה היו יהודים.
בחליפות של קורדובה התבלטה הנוכחות היהודית יותר ויותר, עד שהגיעה לשיאה במאה העשירית. היהודים התגוררו בקהילה סגורה, באזור מוקף חומה שנקרא אל-ג'מעה (הרובע היהודי), וניהלו את ענייני הקהילה בעצמם באמצעות בית הדין הרבני.
עוצמתה החדשה של ההנהגה המקומית - רבי שמואל הנגיד
לתוך הסיטואציה ההיסטורית הזאת נולד בשנת 993 רבי שמואל הלוי בן רבי יוסף הנגיד. בשנת 1013, כשמורדים ברברים בזזו את קורדבה, נאלץ רבי שמואל לעזוב את העיר עם שאר היהודים. עם שקיעתה של קורדובה עלה קרנה של גרנדה, בירתה החדשה של הממלכה הערבית, וזו הפכה בהדרגה למרכז הכובד החדש של הקהילה היהודית. כמו יהודים רבים אחרים, גם רבי שמואל התיישב בגרנדה, שם המשיך בלימודי התורה ולא משך ידו גם מלימודי מדעים.
עד מהרה התפרסם רבי שמואל כעילוי וכגאון, כמשורר וענק רוח, לא רק בתורה ובלשון הקודש אלא גם גם בערבית ובלטינית. שליטתו המושלמת בשפה הערבית והבנתו העמוקה בדקדוק ובספרות הערבית גונבו גם לאוזניו של הווזיר הגדול אבו אל-קאסם אבן אל-עריף. הלה התרשם עמוקות מלמדנותו ומחוכמתו של רבי שמואל, ומינה אותו למזכירו וליועצו האישי. עם מותו של הווזיר הגדול, מינה השליט הברברי חאבוס את רבי שמואל הנגיד למלא את מקומו. הווזיר הגדול היה ראש השרים, נושא המשרה הבכיר ביותר אחרי השליט עצמו. רבי שמואל הנגיד קיבל על עצמו את המינוי, אך שמר גם על תפקידו כרב הקהילה היהודית המשגשגת וכראש הישיבה בגרנדה. בניצוחו, הפכה גרנדה לאחד המרכזים החשובים של הלימוד התורני. עם מותו של השליט הברברי, הפקיד בנו ויורש, באריס, את ניהול ענייני הממלכה בידי הווזיר היהודי.
בלי ספק היה רבי שמואל הנגיד אחת הדמויות, אם לא הדמות בה"א הידיעה, המפורסמת והמרתקת ביותר בתולדות יהודי ספרד המוסלמית. איש אשכולות רב תחומים ורב הישגים, ספרא וסייפא, איש הלכה, משורר, לוחם ומפקד, חצרן ומנהיג ציבור.
כשם שגדולה הייתה פעולתו בתחומים רבים כפי שניתן להעלות על הדעת לאור המסופר לעיל, כך הייתה רבה פעולתו התורנית וההלכתית. ספרו הידוע בהלכה הוא "הלכתא גברוותא" [הלכות גדולות], שממנו נותרו בידינו כמה עשרות ציטוטים בספרות הראשונים, אולם עיקרו כבר אבד ואיננו. ספר זה, כשמו, עסק בהכרעת ההלכה בקשת נושאים, בעיקר בענייני "אורח חיים".
בגניזה הקהירית נתגלה חומר חדש מתורת רבי שמואל, שלא ידענו עד כה על קיומו, ושעניינו היה בפירוש הלכות חמורות שבתלמוד (מ' מרגליות פרסם את הדברים בספר "הלכות הנגיד", ירושלים תשכ"ב). עד כה נמצאו שרידי פירוש לשש סוגיות קשות שבתלמוד, אולם ממשפטי קישור שביניהם ברור כי היו בו לפחות תריסר סוגיות. המיוחד בקטעים אלו הוא בהיותם מטפלים טיפול נקודתי בסוגיות קשות במיוחד, שבפירושן נתחבטו כבר גאוני בבל בעבר.
ובקטעים אלו אנו אף מוצאים קטעים המגלים מחלוקת גלויה כנגד פירושו של רב האי גאון, ראש לגאוני בבל, והמגלים גם כוח פירוש עצמאי ויצירתי, מקורי ובלתי תלוי בקודמיו. רבי שמואל כתב את הדברים הללו בערך בהיותו בן עשרים ושתים (בשנת 1015, בדיוק לפני אלף שנים!) ובין הלשונות בהן הוא נוקט בדבריו הוא כותב (בתרגומו של מרגליות מערבית) על פירוש רב האי: "זוהי שגיאה מופלגת" או "ובטל פירוש רבנו האיי". רב האי גאון היה אז כבן ששים חמש, מחצית היובל לפני פטירתו, בשיא כוח מנהיגותו הכבירה.
דברי רבי שמואל הנגיד עוררו הד ותגובות. כך, רב דוסא בנו של רב סעדיה גאון, שהגיע לגאונות בסורא בזקנותו – לאחר פטירת רב שמואל בן חופני – בין השנים 1013 – 1017, כתב תשובה מפורטת על השגות רבי שמואל הנגיד וביקר את שיטתו (חלק מהדברים הנוגע לסוגיית שלמים שהזיקו – בבא קמא יג,א – נדפס בשיטה מקובצת על אתר).
מה שנוגע לעניינו כאן הוא, שאנו רואים פה את עליית כוחם התורני-הרוחני של מרכזי התפוצות אל מול מוסד הגאונות, דבר שהיה תוצאה של הרבה נסיבות ובכלל זה דווקא העבודה העצומה וההצלחה הגדולה בפעולת הגאונים להנחיל את התורה מורשה לכל קהילות ישראל באשר הם שם.
ופה בא לביטוי הצד השני – שאותו ראינו גם בדוגמא שהבאנו מרבנו חננאל. העצמאות התורנית של מרכזי התורה המקומיים לא באה חלילה מתוך איזה רגש של התרסה או לעומתיות למוסד הגאונות. אין רחוק מהאמת מזאת. פסיקתו של רבי שמואל הנגיד, כמו של רוב גדולי ספרד עוד כמאה וחמישים שנים אחריו, הייתה תלויה בעיקר בתשובות הגאונים ובספרי פסקיהם, ועל עמוד חזק נשען עולמם ההלכתי.
הנה כי כן, אנו רואים פה כיצד מתהווה לה תקופה חדשה בתולדות תלמוד התורה – מבבל לתפוצות; מתקופת הגאונים לתקופת ה'רבנים' או לתקופת ה'ראשונים'. מתוך אותה התמסרות ומלאכה כבירה של העברת לפיד אש התורה בשלשלת הדורות, לכל קהילות ישראל לתפוצותיהם, הצליחו הגאונים להעביר ולהעתיק את "השמועה", את התורה שבעל פה, ולתת תשתית ביד קהילות ישראל לפיתוח מוסדות תורה ופסיקה עצמאיים.
ומשנתהוו התנאים ההיסטוריים המתאימים, מבחינה פנימית וחיצונית כאחד - בזאת החלה תקופה חדשה של לימוד תורה ופסיקת הלכה בעמנו, שעל אודותיה נעסוק במאמרים הבאים, ונסתיים פרק הגאונות שעליו עמדנו בפרקים הקודמים.
מתקנות כלל ישראליות לתקנות קהילתיות
תמורה היסטורית גדולה זו שחלה בפזורה היהודית, הביאה עמה לתמורה גם בדמותה ובמעמדה של הקהילה היהודית.
אחת הנקודות הבולטות במסגרת זאת באה לביטוי בהיקף תחולתן של התקנות. תקנותיהם של חכמי ההלכה שעד סוף תקופת התלמוד היו מכוונות לכלל האומה – כדברי הרמב"ם: "ופשטו גזרותם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם" (הקדמה למשנה תורה). במידה רבה נמשכה מציאות זו גם בתקופת הגאונים. אכן, לדעת כמה מ'הראשונים' לא הוענקה לתקנותיהם של הגאונים אותה תכונה של "כלל ישראליות" שהייתה לתקנות שבתקופת התלמוד, ויש שלא נתפשטו בכל קהילות ישראל ולא נתקבלו על דעת כל הפוסקים. אך במשך רובה של תקופת הגאונים הייתה משמעת והכרה בסמכותן של ההלכות והתקנות היוצאות מפי הגאונים שבגולת בבל, ורוב חכמי ההלכה ראו בהן חקיקה שנעשתה לכלל ישראל (ראה בעניין זה שו"ת הרשב"א ח"ג סי' תיא).
בסיום תקופת הגאונים חל כאמור שינוי מהותי בעניין זה, ומעתה היו תקנותיהם של חכמי ההלכה שבמרכזים השונים מכוונים מלכתחילה לבני אותו מרכז בלבד – "שאין לרב אחד לגזור ולאסור במלכות אחרת חוץ לממשלתו דברים המותרים מדין התלמוד" (שו"ת הריב"ש, סי' רעא).
מציאות הלכתית (והיסטורית) זו יש בה כדי להסביר את התופעה שלמן המאה העשירית, תקנות שונות – מהן עקרוניות ומהותיות – לא נתקבלו אלא בחלק מן התפוצה היהודית בלבד; כי החל בנקודת זמן היסטורית זו קבעה ההשגחה העליונה שהעם היהודי יעבור מן הדגם של כפיפות למרכז גדול אחד לדגם אחר של קהילות, קהילות; מבבל לתפוצות.
הדוגמה הבולטת לכך משמש רבינו גרשום מאור הגולה שתיקן תקנות גדולות וחשובות ביותר שאפשר לומר ששינו את פני העם היהודי, אך שבפירוש לא נתקבלו על כל קהל ישראל וכמה קיבוצים חשובים וגדולים של יהדות ארצות המזרח לא קיבלום עליהם – ועל כך במאמר הבא, ברצות ה'.
בהכנת מאמר זה נעזרתי ב: פרקים בתולדות היהודים בימי הביניים, עמ' 18. עמ' 106. המיעוט הנבחר, עמ' 204 – 207. הספרות הפרשנית לתלמוד, עמ' 125 – 127.
כתוב תגובה