ויקהל משה, ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"ט

בס"ד. ש"פ ויקהל, פרשת שקלים, מבה"ח אדר-שני, ה'תשי"ט

(הנחה בלתי מוגה)

ויקהל1 משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשות אותם2. הנה מ"ש אלה הדברים אשר צוה גו' קאי בפשטות הכתובים על ציווי מעשה המשכן, אלא שהקדים להם אזהרת שבת למלאכת המשכן לומר שאינו דוחה את השבת3. ולכן הוצרך לזה הקהלת כל עדת בני ישראל, כי המשכן הוא ענין כללי ששייך לכללות ישראל, שהרי ענין המשכן הוא ושכנתי בתוכם4, כמו שהי' בתחלת הבריאה, כאשר עולם על מילואו נברא5, שעיקר שכינה בתחתונים היתה6.

והנה אע"פ שהמשכן הו"ע כללי, מ"מ נחלק לכמה מדריגות, חצר אהל מועד, אוהל מועד וקדש הקדשים7, שג' בחי' אלו הם כנגד ג' החלוקות הכלליות שבכללות ההשתלשלות8, תלת עלמין אינון, שהם עולמות הא"ס שלפני האצילות, עולם האצילות ועולמות בי"ע9. וגם בהיריעות שהם בחי' מקיפים כידוע, מ"מ היו בהם חילוקי מדריגות, היריעות התחתונות, יריעות עזים, יריעות אלים מאדמים ועורות תחשים. ומכ"ש בכלי המשכן שהם כלים לאורות פנימיים הרי בודאי שיש בהם התחלקות.

והנה הכנה כללית לכל עניני המשכן הרי זה מ"ש10 ועשית כיור נחושת וכנו נחושת לרחצה גו' ורחצו גו' ממנו את ידיהם ואת רגליהם, שהכנה זו הוצרכה לכל עניני המשכן, ואפילו לחצר אוהל מועד, כמ"ש11 בבואם אל אוהל מועד גו' או בגשתם אל המזבח (שהי' בחצר אוהל מועד). ולכן מצינו שגם בענין זה היתה השתתפות מיוחדת של משה (כמו ויקהל משה בנוגע לכללות ציווי המשכן), כמ"ש12 וישם את הכיור גו' ויתן שמה מים לרחצה ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו את ידיהם ואת רגליהם, וענין זה נוגע לא רק לדור ההוא, אלא גם לכל הדורות, כדאיתא בגמרא13 כל כיור שאין בו כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו אין מקדשין בו, שנאמר ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו גו' (משה ואהרן תרין ובנין תרין), שמזה מובן, שהשתתפותו של משה בהכיור הו"ע שנוגע לכל הדורות, והיינו לפי שהכיור הו"ע כללי. וביאור ענין הכיור14 יובן מהדברים שמהם נעשה הכיור (כי ענין הכיור מתבטא (דריקט זיך אויס) גם בהדברים שמהם נעשה), כמ"ש15 ויעש את הכיור גו' נחושת במראות הצובאות גו', וכמבואר בתו"א16 (ובכ"מ) מ"ש מראות לשון רבים, כי יש ב' מראות, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה.

ב) וביאור ענין אספקלריא המאירה בעבודת האדם יובן משכר העבודה (שהרי שכר מצוה מצוה17), שהתחלת השכר הוא בגן עדן. והענין בזה, דהנה, בענין גן עדן אמרו רז"ל18 צדיקים יושבין ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומבואר בזה, דצדיקים יושבים הו"ע ההתיישבות, ועטרותיהם בראשיהם הו"ע המקיף, וענין ההתיישבות הוא שנהנין מזיו השכינה, שזהו"ע של התיישבות בפנימיות, והיינו, שבג"ע ישנו גילוי אלקות. וזהו ההפרש בין ג"ע לעולם, דעם היות שגם בעולם ישנו האלקות שבבריאה, הנה האלקות שבעולם הוא בהעלם, שזהו שהתהוות העולם היא משם אלקים, בגימטריא הטבע19, דטבע הוא מלשון טבעו בארץ שערי'20, פאַרטרונקען און פאַרדעקט21, היינו, שישנו הכל בשלימות אבל הוא בהעלם, משא"כ בג"ע האלקות הוא בגילוי, שזהו"ע נהנים מזיו השכינה, שענין ההנאה הוא מדבר שבגילוי דוקא. ובפרטיות יותר, הנה אע"פ שגם בג"ע וגם בעולם ישנם ב' השמות הוי' ואלקים, כמ"ש22 ויטע הוי' אלקים גן בעדן, וכתיב23 ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, מ"מ, יש חילוק ביניהם ע"ד החילוק שבין שילוב הוי' באד' לשילוב אד' בהוי'24. דהנה, ענין שילוב הוי' באד' היינו שהעיקר הוא שם אד', שהוא בגילוי, ואילו שם הוי' הוא בהעלם. וכן הוא בעולם, דאף שיש בו שם הוי' (כנ"ל), מ"מ, בהתגברות ובגילוי הוא שם אלקים, שהרי הנהגת העולם הוא מצד שם אלקים, בגימטריא הטבע, ואילו שם הוי' הוא בהעלם, וכמ"ש25 שמש ומגן הוי' אלקים, דכשם שבשמש ומגן הרי ישנו השמש אלא שהוא מכוסה בהמגן, והיינו, שהשמש הוא בהעלם ומה שבגילוי הוא המגן, כמו"כ הוא בשמות הוי' ואלקים כפי שהם בעולם, ששם אלקים הוא בגילוי ושם הוי' בהעלם. משא"כ בג"ע הרי זה ע"ד שילוב אד' בהוי', שהעיקר הוא שם הוי', שהוא בגילוי, וענינו של שם אלקים הוא רק בכדי שעל ידו יהי' הגילוי דשם הוי'. וזהו שגם הגילוי בג"ע הוא ע"י ספירת המלכות26, שהרי כל גילוי הוא ע"י המלכות דוקא, אבל הוא גילוי האור דשם הוי' שלמעלה מבחי' המלכות, שזהו"ע שנהנים מזיו השכינה, שהו"ע גילוי מהות אלקות, וכמ"ש במאו"א27 שזיו הוא בחי' יסוד, וידוע28 שהיסוד הוא סוף עולמות הא"ס, דהיינו, בחי' בורא ולא בחי' נברא. ונמצא, שההפרש בין ג"ע לעולמות הוא כמו ההפרש בין בחי' המלכות, תחלת הנבראים, לבחי' היסוד, סוף הא"ס.

ג) אמנם ע"פ הנ"ל אינו מובן, איך אפשר שהנשמה שהיא בבחי' נברא תוכל ליהנות מזיו השכינה שהוא מהות אלקות, שהרי עם היות הנשמה חלק אלקה ממעל29 (ולא עוד אלא שמוסיפים בזה תיבת) ממש30, מ"מ, הרי ירדה ונשתלשלה ונעשית בבחי' נברא, וכידוע שהנשמות בשרשן הן בבחי' אור, אבל ירדו ונמשכו בבחי' מים ורקיע, וכמשנ"ת בארוכה בדרושי חודש תשרי31 בענין אור מים רקיע32, שרקיע הוא דאגלידו מיא, והיינו, שעם היות שרקיע הוא מבחי' מים, מ"מ, הרי זה באופן שנעשה מהות אחר כו', וא"כ איך אפשר שהנשמה שנעשית בבחי' נברא, בבחי' רקיע, תוכל ליהנות מזיו השכינה שבג"ע. וביותר אינו מובן, שהרי עולם וג"ע הם באין ערוך זל"ז, וכמו האין ערוך שבין נברא לבורא כנ"ל. וזהו ג"כ הטעם שמצינו שהעלי' מעולם לג"ע היא ע"י הטבילה בנהר דינור כדי לישכח חיזו דהאי עלמא33, שאז דוקא אפשר להיות העלי' בג"ע, והיינו לפי שהעלי' מעולם לג"ע היא עלי' שבאין ערוך, שהרי בעלי' מדרגא לדרגא שבערך זל"ז אין צריך לשכוח על מדריגה הקודמת, ואדרבה, ההשגה במדריגה הקודמת היא הכנה והקדמה שעי"ז יוכל להשיג במדריגה היותר נעלית. וע"ד שמצינו שאחרי ארבעין שנין קאי איניש אדעתא דרבי'34, היינו, שדוקא ע"י ההתבוננות בהשכל שקיבל מהרב לפני ארבעין שנין, ובכל מה שלמד והשיג בשכל זה במשך ארבעין שנין, הנה עי"ז דוקא קאי אדעתא דרבי', שמגיע לעומק ופנימיות השכל. וכן הוא בכללות ההשתלשלות דסולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה35, שהעלי' מדרגא לדרגא היא דוקא ע"י הקדמת ההשגה בהמדריגה הקודמת, וכמו העליות בדרגות הסולם, שכל זה הוא בעליות שבערך זל"ז. וכיון שבעלי' מעולם לג"ע צריך לשכוח חיזו דהאי עלמא, הרי מובן שזוהי עלי' שבאין ערוך. וכן הוא גם בעליות ממדריגה למדריגה שבג"ע גופא, דאף שכל המדריגות נכללים בשם ג"ע, מ"מ הרי הם באין ערוך זה לזה, וטעם הדבר, דכיון שג"ע הוא מבחי' היסוד שהוא סוף עולמות הא"ס כנ"ל, היינו שהאור הוא בבחי' בל"ג, לכן הנה כל מדריגה שבג"ע היא בבחי' בל"ג לגבי מדריגת הג"ע שלמטה ממנה, ולכן גם בעליות שבג"ע גופא צריך להיות ביטול השגת מדריגה הקודמת, כידוע בענין נהר דינור והעמוד שבג"ע גופא, שזהו לפי שהעליות הם בבחי' אין ערוך. וכמו"כ מצינו גם בענין התורה, שכללותה היא למעלה מהעולמות ובבחי' בל"ג לגבי העולם, הנה בתורה גופא יש ג"כ עליות שבאין ערוך, וכפי שמצינו בר' זירא שצם מאה תעניתא לישכח על תלמוד בבלי בכדי שיוכל ללמוד תלמוד ירושלמי36. וע"פ כהנ"ל תגדל יותר התמי' והפליאה, איך אפשר שהנשמה שהיא בבחי' נברא תוכל ליהנות מזיו השכינה שבג"ע, שהוא בבחינת בלי גבול, ובפרט בבחינות העליונות שבג"ע.

ד) אך הענין הוא, שזהו ע"ד שמצינו בענין ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר37. דהנה, משה עלה בגופו למעלה, ולחם לא אכל ומים לא שתה38, כי אם לחם אבירים אכל איש39, לחם שמלאכי השרת אוכלים, שהי' ניזון מזיו השכינה, ולכאורה איך אפשר שנברא יהי' ניזון מזיו השכינה, אפילו מצד הנשמה, ובפרט מצד הגוף, שהרי גופו הגשמי של משה הי' ניזון מזיו השכינה. אך על זה הקדים הכתוב ויבא משה בתוך הענן, דפעולת הענן היא שמעלים על עוצם בהיקות ובהירות האור, אך אינו מסתיר לגמרי, כי אם שע"י העלם זה נמשכת הארה כו', והוא דוגמת אדם הרואה ומסתכל באור צח ע"י אספקלריא המאירה, שהאספקלריא מעלמת על עוצם הבהירות, ועי"ז אפשר לקבל את האור. ובאופן כזה היתה נבואת משה, שנתנבא בזה40, שהו"ע אספקלריא המאירה. וזהו ויבא משה בתוך הענן, שע"י לבוש הענן, אספקלריא המאירה, הנה גם גופו הגשמי של משה הי' יכול להיות ניזון מזיו השכינה. ועד"ז יובן גם בכאו"א מישראל, בנוגע לנשמתו, שהתומ"צ שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה וירדו ונתלבשו למטה, הרי הם דוגמת אספקלריא המאירה, והיינו, שהם נעשים לבוש להנשמה בג"ע שעל ידם תוכל ליהנות מזיו השכינה, כמבואר בתניא בקצרה41.

ה) והנה נת"ל שיש מראות לשון רבים, ב' מראות, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה. והענין בזה, דאספקלריא שאינה מאירה היינו שיש דבר המכסה ומעלים שלא יוכלו לראות בה בדרך אור ישר, אבל אינו מסתיר לגמרי, והיינו, שההסתר הוא רק שלא יוכלו לראות את מהות הדבר כפי שהוא במקומו, אלא באופן שנראה רק הדמות בלבד. וזוהי פעולת הכיסוי, שללא הכיסוי היו יכולים לראות ע"י האספקלריא בדרך אור ישר, אך ע"י הכיסוי רואים בו בדרך אור חוזר. אמנם, הכיסוי צ"ל כיסוי דק, כי, אם יהי' כיסוי עב, אזי יהי' בולע את האור, ועד שלא נודע כי באו אל קרבנה42, והיינו, שהי' מעלים לגמרי, אך בכיסוי דק, אין הכיסוי מעלים לגמרי, אלא יכולים לראות בו בדרך אור חוזר. ועוד זאת, שבאספקלריא שאינה מאירה יש מעלה גם על אספקלריא המאירה, כי, באספקלריא שאינה מאירה אפשר לראות את עצמו וגם מה שמאחוריו, אשר בדרך אור ישר אי אפשר לראות זאת. ובזה יובן ג"כ43 מה שתירצו בגמרא44 מ"ש בישעי'45 ואראה את ה', אף שמשה אמר כי לא יראני האדם וחי46, כיון שכל הנביאים נסתכלו באספקלריא שאינה מאירה, ומשה רבינו נסתכל באספקלריא המאירה, והיינו, שע"י ההעלם וההסתר דאספקלריא שאינה מאירה יכולים לראות גם מה שאין יכולים לראות באספקלריא המאירה, שזהו מצד המעלה שבבחי' אור חוזר.

וביאור ענין אספקלריא שאינה מאירה בעבודת האדם הו"ע האור שמאיר ע"י העבודה בההעלם דנה"ב. דהנה, העלם הנה"ב הוא דבר המסתיר את האור, אך אינו כיסוי עב ביותר, שהרי יש בו גם טוב, ובפרט ע"י עבודת נה"א לזכך את נה"ב כו', ולכן, עם היות שנשאר במקומו, במעמד ומצב דנה"ב שהו"ע של כיסוי, מ"מ, הרי זה כיסוי דק. אך האור שמאיר ע"י העלם הנה"ב הוא אור חוזר, שיש בו מעלה שיכול להגיע למקום שאי אפשר להגיע לשם בדרך אור ישר. וזהו הטעם על ירידת הנשמה למטה בגוף ונה"ב, שהיא ירידה גדולה ביותר, שהרי הנשמה היא מבחי' רקיע, ולמעלה יותר בבחי' המים, וגם בבחי' האור, ועד לבחי' האור שקודם הצמצום [שהרי ענין ג' בחי' אמ"ר ישנו גם קודם הצמצום, וגם כפי שהוא קודם הצמצום הנה שרש הנשמה הוא בבחי' האור], ועוד למעלה יותר כו', וכמ"ש47 עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואמרו רז"ל48 במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים. ומשם ירדה למטה בגוף ונה"ב, שזוהי ירידה גדולה ביותר. ומ"מ כדאי כל ירידה הלזו בשביל העלי' שנעשית ע"י הירידה, כמאמר ירידה צורך עלי', ובהכרח לומר שהעלי' היא למעלה משרש הנשמות. והענין בזה, דהנה, בחי' רקיע, אגלידו מיא, הוא בהגבלה. וגם בחי' מים שאין להם מדידה מצד עצמם, הרי הם משתנים לפי מדידת וצורת הכלים. וגם בחי' האור שהוא בפשיטות ובל"ג לגמרי, מ"מ, להיותו אור, הרי בהכרח שיש בו איזה הגבלה, שהרי גם בחי' האור שקודם הצמצום, הנה הא גופא שהוא מהות אור ולא מהות אחר, הרי זה הגבלה, עם היות האור מעין המאור. ובכדי להגיע לבחי' בל"ג האמיתי, הרי זה דוקא ע"י ירידת הנשמה בגוף ונה"ב שהם הפכים מאלקות, והיינו, לפי שעבודה זו שמהפך את הנה"ב היא בבחי' הבל"ג שבאדם, בכל מאדך49, ולכן עי"ז נמשך לו גם מלמעלה בחי' בל"ג האמיתי, כי, מדתו של הקב"ה היא מדה כנגד מדה50, ולכן הנה ע"י העבודה דבכל מאדך, הרי הוא מגיע לבחי' בל"ג האמיתי שהוא העצמות.

ויש להוסיף, שעד"ז הוא גם באספקלריא המאירה, שהרי גם בה ישנו ענין ההעלם, שהיא מעלמת על עוצם הבהיקות והבהירות כנ"ל, וכמשנת"ל שאספקלריא המאירה קאי על לבושי התומ"צ, שהם חכמתו ורצונו של הקב"ה, והרי גם התומ"צ נתלבשו בדברים גשמיים, שזהו"ע של העלם. אמנם, כיון שביכלתו להעלים ולהלביש את האור, הרי מזה גופא מוכח שבשרשו הוא נעלה יותר מהאור, שלכן יכול להלביש את האור, אלא שבגילוי הוא למטה יותר, שנעשה בחי' העלם. אמנם, ע"י הסרת ההעלם מגיעים למעלה יותר, וכנ"ל בענין המעלה דאור חוזר. וזהו מ"ש51 יונתי בחגוי הסלע גו' הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, יונתי קאי על הנשמה, בחגוי הסלע בסתר המדריגה קאי על ההעלם וההסתר שבהתלבשות הנשמה בגוף ונה"ב, ובפרט בזמן הגלות, ומ"מ, הנה דוקא ע"י העבודה למטה, הן בקיום התומ"צ (בחי' אספקלריא המאירה) והן בבירור וזיכוך הגוף ונה"ב (בחי' אספקלריא שאינה מאירה), נעשה הראיני את מראיך גו'.

ו) וזהו ענין מראות הצובאות, מראות לשון רבים, אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, ושניהם נקראים בשם (מראות) הצובאות. והענין בזה52, דהנה53, כשיצאו ישראל ממצרים נקראו בשם צבאות הוי'54, וידוע53 דשם צבאות קאי על האלקות שבבי"ע, וכמבואר בענין חנה שהיא פתחה תחילה לקרות הקב"ה בשם צבאות55, אמנם ענין צבאות הוי' היינו שהצבאות הוא בטל וטפל לשם הוי'56, והו"ע ביטול הנבראים להאלקות שלמעלה מהעולמות. וזהו"ע מראות הצובאות, דמראה (גם אספקלריא המאירה) הו"ע ההעלם, שמצד ההעלם נעשה מציאות וישות הנבראים, והעבודה היא לפעול ביטול בהנבראים. ובפרטיות יותר הו"ע ירידת הנשמה למטה בההעלמות וההסתרים דגוף ונה"ב, והעבודה היא לפעול הענין דצבאות הוי', שיהי' טפל ובטל להוי'. וענין זה הוא ע"י ההתבוננות בהענין דצבאות גופא, שאות הוא בצבא דילי'57, היינו, שכל הנבראים כפי שהם במציאותם וישותם לאחרי שנשתלשלו מהע' שרים וכו', הכל הוא מאתו ית' מבחי' אות אחת בלבד, שזוהי כללות ההתבוננות דפסוד"ז וברכות ק"ש שהיא ההקדמה לק"ש ושמו"ע, וע"י התבוננות זו הוא מבטל את ההעלם ופועל ענין צבאות הוי', אשר הכל הוא טפל ובטל להוי'. וזהו גם שמראות הצובאות היו מנחושת, כי, כדי לפעול למטה צריכה להיות העבודה באופן דמצחך נחושה58, כמאמר59 הוי עז כנמר כו', שלא יבוש מפני המלעיגים כו'60. והכח לזה הוא ע"י התורה, וזה מרומז ג"כ בתיבת נחשת, ר"ת נובלות61 חכמה שלמעלה תורה62.

ז) והנה ממראות הצובאות נעשה הכיור וכנו, ועז"נ ורחצו גו' את ידיהם ואת רגליהם, דידיהם הם המדות, ורחצו ידיהם הו"ע בירור המדות, ורגליהם הם הלבושים דמחשבה דיבור ומעשה, ורחצו את רגליהם הו"ע הסרת הלבושים רעים, כידוע63 בענין העלו אבק ברגליהם64, שרגל הוא מלכות דקליפה, והו"ע מחדומ"ע דלעו"ז. ורחיצה זו היא ממי החכמה שנתן משה בהכיור שנעשה ממראות הצובאות, והיינו, שגם לבושי התומ"צ ובירור נה"ב צריכים רחיצה במי החכמה כו'. וענין זה הוא הכנה לכל עניני המשכן, הן להכניסה לאוהל מועד והן בקרבתם אל המזבח שבחצר אוהל מועד. דהנה נת"ל שאוהל מועד הוא כנגד עולם האצילות, וחצר אוהל מועד הוא כנגד עולמות בי"ע. ועפ"ז מובן שבשביל הכניסה לאוהל מועד שהו"ע ההתכללות באצילות, צריך להיות בירור נוסף ע"י הרחיצה ממי החכמה שבכיור. ומ"ש שצ"ל הרחיצה גם בקרבתם אל המזבח, אף שהמזבח הי' בחצר אוהל מועד שהוא כנגד עולמות בי"ע, הרי זה לפי שכל בירור הוא ע"י החכמה, דבחכמה דוקא אתברירו65. גם י"ל שזהו ע"ד מ"ש בלקו"ת בהביאור דאדם כי יקריב66, שתחילה הוא עסק התורה, שזהו אדם כי יקריב, ואח"כ מן הבהמה גו' תקריבו, שהו"ע בירור הנה"ב. וזהו ענין השתתפותו של משה בהכיור, דמשה הוא בבחי' ביטול דמ"ה, ויתירה מזה, כמשנת"ל67 שהוא בבחי' מ"ה דמ"ה68, ולכן על ידו דוקא אפשר להיות כל עניני העבודה במשכן. ובזה יובן גם מה שהכיור הי' ענין כללי בהמשכן, כי, כללות ענין המשכן הו"ע המשכת אלקות שלאחרי סליחת החטא (שזהו שהציווי על עשיית המשכן הי' למחרת יוהכ"פ69), והיינו, שתהי' ההמשכה כמו קודם החטא, ועוד למעלה יותר, שהרי ענין התשובה הוא באופן דכפלים לתושי'70. וזהו ג"כ ענין הכיור שנעשה ממראות הצובאות, שענינו הוא שע"י ההעלם מגיעים למעלה יותר בבחי' אור חוזר, כנ"ל. וזהו גם מ"ש ויקהל משה את כל עדת בני ישראל גו', שהוצרך להיות קיבוץ כל הכחות, הלבושים דמחדומ"ע וגם הכחות פנימיים, וההקהלה הוצרכה להיות ע"י משה דוקא, בחי' מ"ה ומ"ה דמ"ה, שעי"ז אפשר להיות המשכת אלקות בהמשכן כמו בתחלת הבריאה, ולמעלה יותר, שזהו"ע ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.