ב"ה,
קוראים וקוראות יקרים,
למי הכי קשה בחברה? מי נבחר אחרון ב"כוחות"? החלשים, אבל גם המחוננים. כולנו נמצאים איפשהו באמצע 'עקומת הפעמון'. השפיצים של הכיתה די מאיימים, אבל מצד שני לא נעים להסתובב עם הדפוקים.
הנה טיפ, שיכול לעזור לכל הורה ומחנך. קחו את הילד הכי חזק בכיתה ואת הילד הכי דחוי – ותעשו מהם צוות. אם אחד הילדים בבית ממש מבריק, ואחד קצת איטי ומתקשה – תנו להם משימה משותפת.
אתם יודעים מה זה יכול לעשות? פלאים – לשניהם. כשהילד המושלם נותן מעצמו, הוא מבין את הערך של נתינה ושל ענווה; כשהילד הנחשל מקבל אחריות, הוא מרגיש שמאמינים בו ושיש לו מקום בעולם. והחיבור ביניהם הוא מכפיל כוח.
לא המצאתי את זה לבד. תקראו מה המדרש מספר על צוות האמנים שהיו אחראים על הקמת המשכן. היו אלו בצלאל ואהליאב – אחד מהם מיוחס ובעל מוניטין, והשני בא ממשפחה ממעמד נמוך.
וכך אומר המדרש (שמות רבה, פרשה מ): "אין לך גדול משבט יהודה, ואין לך ירוד משבט דן. אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא ויזדווג לו, שלא יהיו מבזים אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו".
תנסו את זה בבית.
שבת שלום,
שלום בלוי
כתבה נפלאה על יחסי גומלין אקטיבים בין שניים. גם במעשה פסיבי ובעניין רוחני הדבר מצוי. כך למשל רבי הנמצא ברמת קדושה עליונה, שזה הקצה האחד של העולם, מול אדם שאינו דתי, אינו שומר תורה ומצוות, נתון תחת כוחות הטומאה, היינו בקצה השני של העולם. וכאשר זה האדם מגיע אל הרבי ומתחבר אליו, הוא יונק מקדושתו של הרבי, ומתעלה לאט לאט ברוחניות. זו נתינה פסיבית אבל עושה את שלה.שני הצדדים מרוויחים מזה. הרבי שהעלה את האדם וקירב אותו לדת ובכך זכה במצווה, והאדם שהתקרב לדת זכה במצווה. והנה שתי מצוות.
כך שכל חיבור של קצה אחד הן הגבוה ביותר, החכם, הטוב ביותר, הקדוש ביותר, עם הנמוך ביותר, הרע ביותר וכו', יוצר איזון אקטיבי או פסיבי, משפיע על שני צדדים ומאזן את יחסי הגומלין ביניהם.