שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשט"ז

בס"ד. שיחת ש"פ ויקהל-פקודי, פרשת החודש, מבה"ח ניסן, ה'תשט"ז.

בלתי מוגה

א. הסדר1 של ד' הפרשיות2 שקורין קודם פסח הוא: פ' שקלים, פ' זכור, פ' פרה ופ' החודש.

בפרטיות – קשורים ב' הפרשיות שקלים וזכור עם גאולת פורים, שעדיין אינה גאולה שלימה, כמאמר3 "אכתי עבדי אחשורוש אנן", והפרשיות פרה והחודש – עם גאולת פסח, שהיא גאולה שלימה. אבל בכללות, שייכות גם הפרשיות שקלים וזכור לגאולת פסח, כיון שגם גאולת פורים קשורה עם גאולת פסח, כמאמר4 "מיסמך גאולה לגאולה".

ב. פרשת שקלים קורין קודם ראש חודש אדר, לפי ש"באחד באדר משמיעין על השקלים"5, שצריכים להם בשביל קרבנות השנה החדשה6.

פרשת זכור קורין קודם פורים, לפי שבפורים היתה מפלת המן, שהוא מזרעו של עמלק, ולכן קורין "זכור את אשר עשה לך עמלק"7 קודם פורים, לקיים מש"נ8 "נזכרים ונעשים", "נזכרים" קודם ל"נעשים" – בפ' זכור היא הזכירה, ובפורים היא העשי'9.

ג. הטעם לקדימת פ' שקלים לפ' זכור הוא לא רק מצד הזמנים שלהם, שפ' שקלים שייכת לאחד באדר, ופ' זכור לפורים, י"ד באדר, אלא גם מצד ענינם:

איתא בגמרא5, שבזכות שנתנו בני ישראל מחצית השקל, היתה מפלת המן, שאמר "עשרת אלפים ככר כסף אשקול וגו'"10.

ובזה יובן שייכות ב' הפרשיות, וגם הטעם לקדימת פ' שקלים לפני פ' זכור: מה שישראל הקדימו שקליהם, הביא להנס דפורים, שהתחלתו, בזכירה, בהקריאה דפ' זכור.

ד. לאחרי הגאולה דפורים – שכאמור עדיין אינה גאולה שלימה – באים להגאולה דפסח, שהיא גאולה שלימה. וההכנה לזה היא פ' פרה ופ' החודש.

בנוגע לב' פרשיות אלו, איתא בירושלמי11, "בדין הוא שתקדום החודש לפרה", כיון שפרשת החודש נאמרה – וענינה הוא – באחד בניסן, ושריפת הפרה היתה בשני בניסן, שהרי "באחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה", שהרי שריפת הפרה לא היתה יכולה להיות קודם הקמת המשכן12. אלא שבגלל שפרשת פרה היא "טהרתן של כל ישראל", מקדימין לקרות פרשת פרה.

וצריך להבין תירוץ הירושלמי: לכאורה, מהי השייכות דטהרתן של ישראל לפ' החודש, שבלעדי' אי-אפשר להיות הענין דפרשת החודש, אלא לאחרי טהרתן של ישראל? הרי הפרשה אינה נקראת "פרשת הפסח", אלא "פרשת החודש" – הדין דקידוש החודש וראש חודש – ומה נוגע כאן הקדמת הטהרה13 ?

ה. והביאור בזה:

ענינו של ראש חודש הוא מולד הלבנה. לאחר שהלבנה היתה בהעלם והסתר, חוזרת היא ונולדת ומתחדשת. ענין זה מרמז גם על ישראל, שנמשלו ללבנה14, שלאחרי כל ההעלמות והסתרים דזמן הגלות15, הרי הם נולדים ומתחדשים, שזהו ענין הגאולה.

זמן התחלת הגאולה הוא ראש חודש ניסן, שעליו נאמר16 "החודש הזה לכם ראש חדשים". רז"ל17 דרשו גזירה שוה מ"הזה" שנאמר בפרשת החודש ל"הזה" שנאמר במתן-תורה, "ביום הזה באו מדבר סיני"18. מתן-תורה הוא גם ענין הגאולה, כמאמר רז"ל19 "אל תקרי חרות אלא חירות" (בציר"י), חירות מיצר הרע וממלאך המות ומשעבוד מלכיות. ומזה שהגמרא מקשרת פרשת החודש עם מתן-תורה, מובן, שגם בראש חודש ניסן, "החודש הזה", ישנו כבר ענין הגאולה, "אתחלתא דגאולה"20.

ולפי זה יובן הטעם להקדמת הטהרה לפרשת החודש: כיון שפרשת החודש הוא מולד הלבנה, "אתחלתא דגאולה" – צריך להיות לזה הקדמת הטהרה, כפי שנדרש לענין הגאולה, כמ"ש21 "וזרקתי עליכם מים טהורים גו'", ואמרו רז"ל22 "טהרה מביאה לידי .. אלי' הנביא כו'".

ו. אמנם, בראש חודש ניסן היתה הגאולה רק בהתחלה ובכח, ואילו פועל הגאולה התחיל בט"ו בניסן, "דקיימא סיהרא באשלמותא"23, ושלימות ותכלית הגאולה – בשעת מתן-תורה.

וכשם שבשביל הגאולה בפועל צריך להיות טהרה בפועל, "וזרקתי עליכם מים טהורים" – כך גם בשביל הגאולה בכוח צריך להיות טהרה בכוח.

קריאת התורה היא נתינת-כח, כידוע, ולכן מקדימין וקורין בפרשת פרה, שענינה טהרה בכח, ולאח"ז פרשת החודש וראש חודש, שענינם גאולה בכח.

וזהו הסדר דטהרה וגאולה: פרשת פרה – טהרה בכח, פרשת החודש וראש חודש ניסן – גאולה בכח, שני בניסן – טהרה בפועל, ט"ו בניסן עד מתן-תורה – גאולה בפועל.

ז. ההוראה שיש לקחת מהאמור:

כיון שלבוא לידי טהרה אמיתית לתכליתה יהי' אפשר רק בביאת המשיח דוקא, שאז יקויים "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ"24,

– שהרי בביאת המשיח יהי' עדיין "רוח הטומאה", כהלשון ברמב"ם25 שמשיח "יכוף כל ישראל" שילמדו תורה ויקיימו מצוות, וכיון שנקט הלשון "יכוף", הרי זו ראי', שלא הכל יעשו כן מרצונם הטוב, כיון שעדיין יהי' אז "רוח הטומאה", ועבודתו של משיח תהי' להעביר את רוח הטומאה מן הארץ –

יכולים לחשוב שעתה אין צורך לעשות דבר, ולהסתמך לגמרי על משיח.

על כך היא ההוראה מקריאת פרשת פרה:

כדי לבוא לידי טהרה וגאולה בפועל ובשלימות – יש צורך תחילה בהכנה.

יש לעסוק בענין הטהרה ככל האפשרי, לטהר את עצמו מפני "אבי אבות הטומאה"26, כמאמר רז"ל27 "כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת", ו"חטאת28 קרי' רחמנא"29 לפרה אדומה, ובמילא נפטרים מאבות ותולדות הטומאה,

ודבר זה יביא את הטהרה והגאולה בפועל, בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה ויאמר הוי' אל משה ואל אהרן גו' החודש הזה וגו'.

* * *

ט. נזכר לעיל (ס"ד) ששריפת הפרה היתה בשני בניסן.

והענין בזה:

אודות שריפת פרה אדומה – הובא באגרת הקודש30 שאף שנעשית "חוץ לשלש מחנות"31, מ"מ, "חטאת קרי' רחמנא", ולכן הרי היא מכפרת. ומזה למדים גם בנוגע למיתתם של צדיקים – כמארז"ל32 "למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתתן של צדיקים מכפרת".

והטעם שפרה אדומה מכפרת על כל החטאים – כיון שהיא מבטלת את הטומאה ד"אבי אבות הטומאה", שנמשכה מנחש הקדמוני בחטא עץ הדעת, שהוא סיבה לכל החטאים. ולכן, כאשר מבטלים את הענין דחטא עץ הדעת (ע"י פרה אדומה) – מתבטלים במילא כל החטאים.

וביאור ענין שריפת הפרה בעבודה:

כתיב33 "ולקח הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת והשליך אל תוך שריפת הפרה". והענין בזה – ש"עץ ארז" הו"ע הישות, הגבהה והתנשאות34, מדות כפי שהם באופן ד"קשה כארז"35, והרי ענין הישות הוא מקור לכל הענינים הלא-טובים (כנ"ל בהמאמר36 ), שהם שאר הענינים שמונה שם בכתוב. וענין שריפת הפרה הוא – ליטול את ה"עץ ארז" (ישות), יחד עם שאר הענינים הלא-טובים, ולשרפם.

ונמצא, שכללות ענין העבודה דשריפת הפרה הוא – ביעור הרע ועלי' מלמטה למעלה, שהו"ע עבודת התפלה.

אמנם, הכח לזה הוא ע"י ענין התורה, כמשנת"ל בהמאמר37 שכדי שתהי' העלי' מלמטה למעלה כדבעי, צריך להיות הביטול דתורה.

י. ועפ"ז יש לבאר השייכות דשריפת הפרה ליום שני בניסן, שבו הקריב "נתנאל בן צוער נשיא יששכר"38 :

ענינו של נתנאל בן צוער נשיא יששכר הוא – קו התורה39, ובאופן שלימוד התורה הוא מתוך ביטול ("צוער" מלשון "מצער")40. והיינו, דכיון שהי' בביטול, לכן זכה לתורה.

[וע"ד שמצינו בנוגע למשה רבינו, שהטעם לכך שזכה לתורה הוא מצד הביטול שהי' בו, כמ"ש41 "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", דהיינו שהי' בתכלית הביטול, ומצד זה זכה לתורה42 ].

וזהו שנתנאל בן צוער הקריב ביום השני בניסן, שבו נשרפה הפרה – כיון שקו התורה, ענין הביטול, הוא הנותן כח על שריפת הפרה (ענין התפלה).

[וכפי שמצינו שבשעה שהי' צורך לשבור את קליפת פרעה, כפי שמצינו שאמר "לי יאורי ואני עשיתיני"43, שהו"ע תוקף הישות – שלח הקב"ה את משה כדי לשבור את ישותו, כמ"ש44 "דבר אל פרעה" – "דבר" לשון שבירה45, כמו "ידבר עמים תחתינו"46. והיינו, שתכלית הביטול דמשה שבר את תכלית הישות דפרעה].

יא. ובפרטיות יותר:

סדר העבודה הוא – שצ"ל לא רק ענין התורה, אלא גם ענין התפלה, שהרי "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו"47. ולא עוד אלא שתחילה צ"ל ענין התפלה ואח"כ ענין התורה, כפי שמצינו48 גבי אבא בנימין "על תפלתי שתהא .. סמוך למטתי", "שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא קריאת שמע ואתפלל".

ולכן הקריב נתנאל בן צוער (לא ביום הראשון, אלא) ביום השני דוקא – לאחרי ההקרבה ביום הראשון, היינו, שתחילה הי' ענין של קרבן סתם, שהו"ע עבודת התפלה, וזו היתה ההכנה לקרבנו של נתנאל בן צוער, שהו"ע התורה.

אמנם, סדר זה (שתפלה קודמת לתורה) הוא רק בנוגע לפועל; אבל הכח על זה גופא שהתפלה תהי' כדבעי, באופן ד"בר לבב"49, ללא פניות – הוא ע"י הביטול דתורה. וכן הוא בפשטות – שכדי לדעת להתפלל, יש צורך ללמוד.

ועד"ז מצינו בקרבנות הנשיאים – כדאיתא במדרש50 ש"מי נתן את העצה הזו, שבטו של יששכר שהיו חכמים וגבורים בתורה".

וזהו ג"כ ששריפת הפרה הראשונה היתה ע"י משה דוקא51, ו"לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר"52, וגם בכל השמונה פרות שנעשו לאח"ז53, ואפילו בפרה העשירית ש"יעשה המלך המשיח"54, מערבין מאפר הפרה שעשה משה55 – כיון שענינו של משה, ענין התורה בביטול, הוא נתינת כח על שריפת הפרה (תפלה).

וזה גופא הוא הטעם לכך שאפר הפרה שעשה משה גנוז וקיים לעד עד ביאת משיח56 – מצד ענין הביטול במציאות דמשה. וע"ד שמצינו57 בנוגע למשכן שעשה משה, ששני בתי-מקדשות שנעשו בידי אדם נחרבו, משא"כ המשכן שעשה משה גנוז וקיים לעד, ויתגלה בביאת המשיח.

יב. וענין זה קשור גם עם "מיתתן של צדיקים"58, ובפרט צדיקים שלמדו תורה בביטול – שהוא אותו הענין של שריפת הפרה (כנ"ל ס"ט).

ובנוגע אלינו – הרי הם רבותינו נשיאינו, ובנדו"ד, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע59, שכ"ק מו"ח אדמו"ר הוא בנו, "ברא כרעא דאבוה"60, והוא גם ממלא מקומו, כך שזהו אותו הענין ממש – שענין ההסתלקות הוא כענין פרה אדומה, "חטאת קרי' רחמנא".

*

יג. אודות61 "החודש הזה לכם ראש חדשים"16, איתא בשל"ה62, שכל החודש (ניסן), כל יום שבו, הוא כמו ראש חודש. כשם שראש חודש אינו "יום המעשה"63, כן הוא גם כל חודש ניסן.

ומבאר השל"ה: בשנים-עשר הימים הראשונים – היו קרבנות הנשיאים, וכל נשיא הי' עושה יום-טוב באותו יום64. י"ג ניסן – הוא "אסרו-חג" של י"ב ימים הנ"ל. בי"ד ניסן – מדליקים את "נר הוי' נשמת אדם"65 ובודקין את החמץ. ולאח"ז באים שבעת ימי חג הפסח, שבעת ימי ההיקף66.

והביאור בזה:

ראש חודש – הוא ענין המולד, שבזה ישנם ב' נקודות: נקודה אחת היא – תכלית ההעלם שהי' קודם המולד, ולאח"ז – נקודת המולד.

יד. גם בעבודת בני ישראל, שנמשלו ללבנה14, ישנם ב' נקודות אלה:

בשעה שמתבונן במעמדו ומצבו, שאפילו אם למד וקיים מצוות ובאהבה רבה, מ"מ הרי הוא עומד לפני המלך, ומאן דמחוי במחוג קדם מלכא וכו'67, וא"כ, לא זו בלבד שאין זו עבודה, אלא אדרבה – אזי נעשים אצלו ב' נקודות: נקודה של ביטול בתכלית68, ומתחילה אצלו עבודה חדשה.

וזהו ענינו של ראש חודש בעבודה – שבכללות זהו עבודת התשובה – "אסורה מכאן להתקרב לשם"69.

והרי ע"י עבודת התשובה מביאים את הגאולה, כפסק הרמב"ם70 ישראל שעושין תשובה מיד נגאלין. וכמ"ש אדמו"ר הזקן באגרת התשובה71 בענין ברכת "השיבנו", שמיד לאחר ברכת "השיבנו" ו"סלח לנו" אומרים ברכת "גאלנו"72.

ולכן מצינו בנוגע לראש חודש, שהקב"ה אומר "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח"73. מיעוט הירח הוא, כידוע74, הסיבה לחטא עץ הדעת, המקור דכל החטאים, שהוא סיבת הגלות – "מפני חטאינו גלינו"75. וראש חודש מבטל את ענין מיעוט הירח, ובמילא גם את סיבת הגלות.

טו. ראש חודש, ענין התשובה – מבטל את הגלות ומביא את הגאולה.

וזהו הענין דאיתא בשל"ה, שכללות החודש דניסן הוא ענין של ראש חודש – כי בניסן היא העבודה דביעור חמץ, ביטול הישות והתנשאות, ולפעול בעצמו ענין הביטול, שזהו מצד ענין התשובה. ומצד זה – "בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל"76.