אסתר אהבה לקרוא על המוחות הגדולים בהיסטוריה – על אותם אינדיבידואלים שהגו ובנו את הפילוסופיות, את התיאוריות ואת השיטות האקדמיות שקידמו את התפתחות האינטליגנציה והידע האנושיים.

אולם אסתר גילתה, שלמרות תרומותיהם האינטלקטואליות הכבירות למין האנושי, הרי תכופות לא שיקפו חייהם הפרטיים של אותם אישים מפורסמים את רעיונותיהם הנשגבים. ברמה האישית, התנהגותם המוסרית הייתה רחוקה מלהיות מושלמת.

אסתר גילתה גם, שאותו הדבר ניתן להיאמר על חברות רבות מתורבתות מאוד. באופן כללי, החברות המעריכות מורכבות אינטלקטואלית ועידון תרבותי, סבלו תכופות מפגמים וחולשות בתחום המוסרי, והסטנדרטים האתיים שלהם לא שיקפו את האידיאלים הנשגבים שלהם.

תהתה אסתר: מהו הדבר שחסר בתרגום רעיונותיהם המופשטים של אותם אינדיבידואלים וחברות ובהפיכתם לכלל מעשים פרקטיים ממשיים?

פרשת השבוע, פרשת שופטים, פותחת בחובה להקים בכל קהילה מערכת שופטים ושוטרים:

"שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח).

השפתי כהן מפרש זאת כי גוף האדם הוא עיר בעלת שבעה שערים – שבע דלתות לעולם החיצון: שתי העיניים, שתי האוזניים, שני הנחיריים והפה. שומה עלינו לשים "שופטים" פנימיים כדי להבדיל ולווסת מה ייכנס ומה יישאר בחוץ...

נושא הגנת משאבינו הרוחניים ומאבק בהשפעות שליליות מקבל אישוש וחיזוק בסוף הפרשה:

"כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. כי האדם עץ השדה ... רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת... (דברים כ, יט–כ).

באמצעות ההנחיות שנותנת התורה כיצד לנהל מלחמה, היא מעניקה גם הדרכה רוחנית לכל אחד מאתנו במאבקינו האישיים נגד נטיותינו הנמוכות והחייתיות. עלינו להתגבר על נטיות אלה, לשלוט בהן ולהכניען. הן מתפקדות כמעין "אויב", הנלחם נגד החלק הרוחני שבנו, העורג אחר התעלות להוויה רוחנית ואלוקית.

ניהול מלחמה נגד עצמיותנו החייתית פירושה ללחום נגד אותו חלק שבנו המתנגד לטרנספורמציה הזו. ובהקשר של מלחמה רוחנית זו, עושה התורה את האנלוגיה המפורסמת המשווה בין האדם לעץ השדה.

גדולי החסידות מסבירים שבדיוק כפי שעולמנו מורכב מארבע ה"ממלכות" – ממלכת המינרלים, ממלכת הצומח, ממלכת החיות וממלכת האדם – כך אף מגלם האדם את ארבעת הממלכות הללו בתוך עצמו. באופן ספציפי, "ממלכת הצומח" שבאדם הם הרגשות, ואילו "ממלכת החי" שבנו – הוא האינטלקט.

ההבדל שבין צמח לבעל חיים הוא, שאמנם שניהם מתפתחים וצומחים, אך הצמח נשאר מושרש במקומו, בעוד בעל החיים נע ממקום למקום. בדומה לכך, הצמיחה וההתפתחות של העצמי הרגשי מתרחשים בגבולות מקומו המסוים – אדם טוב לב, ככל שטוב לבו מבשיל ומתפתח, יישאר טוב לב; אדם נוקשה יישאר כמעט תמיד בעל גישה נוקשה ביחסיו ועסקיו. במלים אחרות, הרגשות הם סובייקטיביים. הם עשויים "לצמוח", אך הם לא יתעלו על "המקום" המוגדר-מראש שלהם. האינטלקט, מאידך גיסא, כמו יכולת בעל החיים לנדוד, מסוגל לתנועה ולשינוי. מסקנותיו אינן מוכתבות מראש על ידי "מקומו" – לדוגמא, כשהאינטלקט בוחן מצב מסוים, מסקנותיו יובילו לעתים לנדיבות-לב ולעתים לחומרה.1

מכאן מתבקשת השאלה: האם אין גולת הכותרת וייחודיותו של האדם עומקו השכלי ולא עומק רגשותיו? מדוע אם כן משווה התורה את האדם ל"עץ השדה"?

כיוון שהתכלית המוחלטת של שכלו של האדם הוא להשפיע על רגשותיו ולגרום להם ללכת בעקבות האותות שהוא נותן להם. בדיוק כפי שהתועלת הרבה ביותר של העץ היא הפרי שהוא נותן, כך אף סימנו המיוחד של האדם מוכרח להיות הפרי שנושא שכלו – הידע הנקלט על ידי רגשותיו ותחושותיו, והמעשים הנוצרים בעקבותיהם של רגשות אלה.

רק כאשר ההבנה השכלית שלו לא נשארת בתחום המופשט אלא מיתרגמת לרגשות ולמניעים, שבסופו של דבר משפיעים על מעשינו – רק אז אנו יכולים לראות את עצמנו כבני אדם שלמים ומפותחים לגמרי.

" רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אותו תשחית וכרת... " שכל שנשאר קר ומנוכר הוא כמו עץ שלא נתן פרי – הוא לא שירת את תפקידו.

הרגשות נותנים תוקף לשכל ומרוממים אותו לכלל חוויה גבוהה, עמוקה ואותנטית יותר, שלא היה משיג בעצמו מעולם. המבחן האמיתי של אדם אינו של האיכויות השכליות שלו אלא של עצמיותו הרגשית, וההשפעה הגדולה ביותר על האדם נובעת מזיכוך אופיו הרגשי.2

בין האישים והנשים שבתנ"ך, הרי באופן מסורתי, התחום השכלי יוצג על ידי גברים ואילו התחום הרגשי – על ידי נשים.

משנתם של אבותינו הייתה, במידה רבה, דיסציפלינה אינטלקטואלית – מערכת מחשבות והיררכיית ערכים. אך היהדות מקיפה יותר ממסורת אינטלקטואלית בלבד. לא זו בלבד שהיהודים שמרו על השבת ועל החגים, אלא הם גם הרגישו אותם בתוכם פנימה. האירועים הללו לא היו טכסים בלבד, אלא הם גם הרגישו וחוו אותם בעומק לבם. את המצוות קיימו לא רק באמצעות כללים מדויקים וקפדנות רבה, אלא גם בהתלהבות ובפרץ רגשות חם.

מרכז ההכשרה הזו אינו בתוך כתלי בית המדרש הרשמי, אלא היא הועברה בתוך המשכן הקדוש של המשפחה, דרך הצחוק והדמע, דרך השירים והחלומות, דרך חיוכי השמחה והאושר הנלהב, דרך התשוקה הפנימית ודרך הנחישות השקטה אך העיקשת של הבית היהודי.

כל זה היה מצוי בראש ובראשונה בממלכת האם, אצל האמהות היהודיות שיצרו את האווירה החל מרגעיו הראשונים של התינוק הנולד. האבות העבירו את ההדרכה ההכרחית, אך האמהות היו אלה שהעבירו את פעימת הלב של היהדות.

למרות חשיבותה של מחויבות אינטלקטואלית, הרי בעתות משבר או גלות, המחויבות הרגשית היא דבר שאי אפשר בלעדיו. אילולא היה האינטלקט מתורגם לכדי חוויה רגשית, כפי שניתן לראות אצל האמהות היהודיות בכל הדורות, אזי העם היהודי לא היה מסוגל לשרוד את המעלות והמורדות הרבים שאיימו עליו בסכנת הכחדה.

כך אנו מוצאים שבעתות משבר, האמהות התנ"כיות לקחו תפקיד רוחני יותר רב-עוצמה מן האבות, והן היו הכוח המכריע שהציל את עמנו משגיאות חמורות. בתקופות סוערות, הבינו האמהות אמיתות פשוטות ופעלו מיידית. הן פעלו לא על-פי הניתוח האינטלקטואלי של האבות, אלא בהתאם להבנותיהן הרגישות, האינטואיטיביות, המבוססות על הרגש.

שרה אמנו תבעה את גירושו המיידי של ישמעאל – מעשה שאברהם חשבו למתועב, עד שקיבל תמיכה מאלוקים עצמו. רבקה שינתה את מהלך הגורל בכך שהתערבה בשעת משבר, כדי שיצחק ייתן את ברכתו ליעקב במקום לעשו, כפי שהתכוון לעשות. מרים, שהייתה אחראית ללידת משה בכך ששכנעה את הוריה להאמין ולהתאחד על אף חוסר ההיגיון שלכאורה במעשה זה, בנסיבות השעבוד למצרים.

ישנן עוד דוגמאות של נשים כאלה – נשים שתרומתן בתקופת מעבר היא שהכריעה את גורל עמנו.3

"... האדם עץ השדה". שכן, באמת, גדולתם של האדם ושל האנושות היא תרגום האינטלקט לרגשות, שם הידע הופך עשיר יותר, עמוק ואמיתי יותר.

בסופו של דבר, רגשותינו הם מה שנותן תוקף לאינטלקט שלנו והופכו לכתר התהילה האנושית.