המחשבה ש"גופי שייך לי" שימשה גורם חשוב במגמות החילון והמתירנות של החיים המודרניים. רבים אומרים: "גופי שייך לי, ולכן אני רשאי לעשות בו ככל שאחפץ כל עוד איני מזיק לזולתי". הטיעון נשמע הגיוני מאוד. אנו חיים עם גופינו כל הזמן. קל לנו להבין שיש חוקים החלים על מה שאנו עושים לזולתנו, אבל גופי שלי הוא "אני", ולמה צריך להיות אכפת למישהו אחר? למה שיהיה אכפת לתורה? למה שיהיו בתורה מצוות על היחס שלי לגופי שלי?

למעשה מצוות והוראות רבות בתורה עוסקות בדיוק בגופנו. חוקי הכשרות נוגעים לסוגי האוכל שאנו מאכילים את גופנו. יש ברכות מיוחדות שצריך לברך לפני האכילה ואחריה. יש מצוות ועקרונות של צניעות ושל מוסר אישי. יש מצוות נגד גרימת נזק פיזי לגופנו. ואפילו יש מצווה נגד קעקוע.

כמובן, ברור לנו שאלוקים הוא אדון היקום כולו, ולכן יש בסמכותו לחוקק עבורנו באמצעות התורה חוקים שישפיעו על כל פרט של חיינו. אלוקים הוא שברא את העולם, וגופינו הם חלק מהעולם, ולכן הגיוני מאוד שיש מצוות וחוקים החלים על מה שמוטל עלינו או אסור לנו לעשות בגופינו הפיזיים. אבל ישנה נקודה נוספת.

לפי השקפת התורה, הגופים שלנו בעצם אינם שייכים לנו, אלא הם בחזקת רכוש אלוקי לחלוטין. בכך הגוף שונה מנכסים אחרים שבבעלותנו – כספנו, המחשב, הבית, המכונית. אמנם נכון שבמונחים כלליים "לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה"1, ולמרות זאת, למעשה אלוקים נותן לנו את הנכסים החומריים שבבעלותנו, אף כי, כמובן, עלינו להשתמש בהם כראוי, על פי חוקי התורה. בניגוד לכך, הגופים הפיזיים שלנו אינם שייכים לנו בפועל. חז"ל אומרים שהם הושאלו לנו על ידי אלוקים, ושתכונתם הרוחנית ממשיכה להתקיים בהם ללא הרף. הדבר מודגש בפרשנות של פרשת השבוע של השבת הזאת, פרשת שופטים (דברים טז, יח – כא, ט).

התורה מספרת על ההליכים המשפטיים היהודיים העתיקים, שכללו עונש מוות על פשעים חמורים אחדים. היא מכריזה שאפשר להחיל עונש כזה רק אם היו עדים שהעידו נגד האדם.2 הרמב"ם מסביר שמשמעות הדבר היא שהחוק היהודי אינו מתיר להעניש אדם כך רק על בסיס הודאתו במעשהו. אם הוא מצהיר שהוא רצח מישהו, ואין עדים, אין מענישים אותו בעוון רצח. בניגוד לכך, במקרים משפטיים יום-יומיים הנוגעים לחילוקי דעות בענייני כסף או רכוש חומרי, הודאתו של אדם בעברה נחשבת להוכחה המוצקת ביותר האפשרית. בלשון התלמוד, במקרים כאלה "הודאת בעל דין כמאה עדים".3

מה סיבתה של ההבחנה הזאת בין חוקי המשפט הנוגעים לגוף הפיזי לאלו הנוגעים לרכוש החומרי? הסבר אחד ניתן למצוא ברעיון שגופינו, שלא כמו הנכסים החומריים, אינם שייכים לנו. הם נשארים תמיד רכושו של אלוקים. אין אנו רשאים להזיק לגופינו בפעולות פיזיות, ואפילו לא על ידי הודאה בבית דין. רק התהליך המשפטי השלם, שבתקופת בית המקדש כמעט מעולם לא הפעילו אותו, יכול להביא להטלת עונש מוות בפועל.

אם אכן גופינו נשארים רכוש אלוקי שקיבלנו בהשאלה מאלוקים, אזי ניתן להבין למה יש חוקים רבים כל כך החלים עליהם. קדושתם גדולה מהרגיל.

ייעוד חיינו הוא לכבד את קדושת הגופים שלנו, ובאותה מידה, בסופו של דבר, על ידי קיום מצוות התורה, להעניק קדושה לכל רכושנו החומרי ולכל העולם ומלואו. אזי אנו וכל האחרים יתפסו שכל הקיום, על כל פרטיו, הוא בבואה לתהילת אלוקים.4