ממה עשוי גיבור?

בפרשת השבוע התורה דנה במצוות המלחמה ובכמה מהמצוות המוסריות החלות גם תחת אש. אנו קוראים על סוגי הפטור המאפשרים לחייל לעזוב את החזית. אחד מאלו הוא "האיש הירא ורך הלבב". התורה קובעת שהוא "ילך וישוב לביתו", ויצטרף לשירות האזרחי, פן "ימס את לבב אחיו", חבריו לנשק, ויפיל את רוחם (דברים כ, ח).

מעניין שהרמב"ם קבע שהפטור הזה חל רק על "מלחמת רשות", מהסוג שמתקיימות מסיבות פוליטיות או טריטוריאליות, ולא על "מלחמת מצווה", שבה התורה עצמה מצווה עלינו לצאת למלחמה, ולמשל מלחמה להגנה עצמית או המלחמות לכיבוש הארץ המובטחת.

אבל מהו הרציונל כאן? מהי ההבחנה? אם הבעיה היא שהפחד של של הפחדן ישפיע לרעה על חבריו לנשק, אזי זוהי עובדת חיים פסיכולוגית. מה ההבדל אם המלחמה היא מלחמת מצווה או מלחמה בהוראת המנהיגות היהודית בת הזמן? הרי ודאי שהפחדן הריהו פחדן בכל מקום שם יש מלחמה?!

בעניין זה הרמב"ם משתף אותנו בניתוחו המבריק את הטבע האנושי. הפחד והחרדה גדלים כשיש לפנינו יותר מאופצייה אחת. כאשר ניתנת לנו הבחירה אם להילחם או לא, כשהמלחמה אינה נעשית במצוותו התקיפה של אלוקים, וכשהיא נובעת מהחלטת הממשלה, אזי ניתנת לי בהחלט הרשות לבחור בנסיגה. אבל כשאין ברירה, כשמדובר במצוות אלוקים שאינה פתוחה למשא ומתן, כשמוטלת חובה משמים להילחם את המלחמה, אז אפילו פחדנים הופכים לגיבורים.

אחד האנשים שאני אוהב לצטט הוא הפילוסוף האמריקני המפורסם ג'והן ויין, שאמר פעם "אומץ אמתי הוא לא היעדר פחד: אומץ אמתי הוא להיות מופחד עד מוות ובכל זאת לעלות על הסוס". אכן זהו קאובוי חכם. המעטים שאין בלבם פחד המתייצבים ללא היסוס לכל אתגר שנקרה על דרכם להם הם באמת חריגים מוזרים במין האנושי. במצבים מפחידים – רוב בני האדם הנורמלים חווים פחד. אלו מאתנו שניחנו באומץ מיוחד, מתמודדים עם הפחד ויכולים לו.

יש באמתחתי סיפורים רבים על בני אדם שהפכו לגיבורים. ואיך? מתוך שהם התגברו על פחדיהם ועשו את המעשה שהיה צריך לעשותו. מעשה באביו של חברי, פינה מרקל, שרץ לתוך בית כנסת בשכונה העתיקה דורפונטיין שביוהנסבורג כדי להציל את ספרי התורה שבארון הקודש. הכבאים הזהירו אותו שלא יעשה זאת, אבל הוא רץ בכל זאת. פינה לא היה איש דתי, אבל בשבילו להציל את ספרי התורה היה משהו שהיה צריך לעשות אותו, וכך הופך יהודי פשוט לגיבור קדוש.

בנו של אחד מחברי הקהילה שלי, יו רייכלין, אינו רופא. הוא עורך דין. אבל כשהחלו צירי הלידה אצל אשתו ולפתע הדברים התחילו להתרחש הרבה יותר מדי מהר, הוא יילד את בנו במכונית, במגרש החנייה של בית היולדות. הוא לא חיפש לעצמו גבורה. לא הייתה לו ברירה, והגבורה מצאה אותו.

כשיש שמשהו שפשוט חייבים לעשותו, אנו מוצאים את הדרך כדי שהדבר ייעשה. אנו מוצאים את האומץ ופועלים מתוך גבורה.

אבי היה מעשן שרשרת (תודה לא-ל, הוא נטש את ההרגל הזה לפני זמן רב). לעתים קרובות השתאיתי לראות שאותו אדם שבששת ימות השבוע לעולם לא תראה אותו בלי סיגריה בין אצבעותיו, יכול להפסיק לגמרי לעשן מדי שבת בשבת. במשך שישה ימים אין הוא יכול להמתין אפילו שתי דקות, אבל פעם אחת בכל שבוע הוא חיכה 25 שעות! איך? התשובה היא שבתפיסתו שמירת שבת הייתה פשוט חובה שאינה פתוחה למשא ומתן. לא הייתה לו בחירה, ולכן הוא קיים את המצווה. ברגע שיצאה השבת, מיד מיהרו הוא וחבריו המעשנים, שומרי השבת, למצוא בדחיפות את החפיסה הקרובה ביותר.

הכלל הזה נכון לחיים, לנישואין, לעסקים, לכול. אם משהו חשוב לנו מספיק כדי שלא יעלה על הדעת לאבד אותו, אנו מגלים שבסופו של דבר אנו באמת מוצאים את הדרך. בחיינו היהודיים כשאנו מגלים שמצווה מסוימת היא עיקרון קדוש שאינו ניתן להפרה, נקיים אותה ולא משנה מה יהיה האתגר הכרוך בכך.

אם כך – פחדני כל העולם, התאחדו! הבה נעשה את מה שאנו יודעים שצריך להיעשות. כך הופכים בני אדם פשוטים לגיבורים.