פרק כ

1כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹֽיְבֶ֗ךָ וְרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֨כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֨יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּֽעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
כי תצא למלחמה: סמך הכתוב יציאת מלחמה לכאן, לומר לך, שאין מחוסר אבר יוצא למלחמה. דבר אחר לומר לך, אם עשית משפט צדק אתה מובטח שאם תצא למלחמה אתה נוצח. וכן דוד הוא אומר (תהלים קיט, קכא) עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעושקי:
על איבך: יהיו בעיניך כאויבים, אל תרחם עליהם כי לא ירחמו עליך:
סוס ורכב: בעיני כולם כסוס אחד, וכן הוא אומר (שופטים ו, טז) והכית את מדין כאיש אחד. וכן הוא אומר (שמות טו, יט) כי בא סוס פרעה:
עם רב ממך: בעיניך הוא רב, אבל בעיני אינו רב:
2וְהָיָ֕ה כְּקָֽרָבְכֶ֖ם אֶל־הַמִּלְחָמָ֑ה וְנִגַּ֥שׁ הַכֹּהֵ֖ן וְדִבֶּ֥ר אֶל־הָעָֽם:
כקרבכם אל המלחמה: סמוך לצאתכם מן הספר מגבול ארצכם:
ונגש הכהן: המשוח לכך. והוא הנקרא משוח מלחמה:
ודבר אל העם: בלשון הקדש:
3וְאָמַ֤ר אֲלֵהֶם֙ שְׁמַ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל אַתֶּ֨ם קְרֵבִ֥ים הַיּ֛וֹם לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹֽיְבֵיכֶ֑ם אַל־יֵרַ֣ךְ לְבַבְכֶ֗ם אַל־תִּֽירְא֧וּ וְאַל־תַּחְפְּז֛וּ וְאַל־תַּֽעַרְצ֖וּ מִפְּנֵיהֶֽם:
שמע ישראל: אפילו אין בכם זכות אלא קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם:
על איביכם: אין אלו אחיכם, שאם תפלו בידם אינם מרחמים עליכם, אין זו כמלחמת יהודה עם ישראל, שנאמר (דה"י ב' כח טו) ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה, וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסוכום וינהלום בחמורים לכל כושל, ויביאום ירחו עיר התמרים אצל אחיהם, וישובו שומרון, אלא על אויביכם אתם הולכים, לפיכך התחזקו למלחמה:
אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו: ארבע אזהרות כנגד ארבעה דברים שמלכי האומות עושים. מגיפים בתריסיהם כדי להקישן זה לזה כדי להשמיע קול שיחפזו אלו שכנגדם וינוסו, ורומסים בסוסיהם ומצהילין אותם להשמיע קול שעטת פרסות סוסיהם, וצווחין בקולם ותוקעין בשופרות ומיני משמיעי קול:
אל ירך לבבכם: מצהלות סוסים:
אל תיראו: מהגפת התריסין:
ואל תחפזו: מקול הקרנות:
ואל תערצו: מקול הצווחה:
4כִּ֚י יְהֹוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם הַֽהֹלֵ֖ךְ עִמָּכֶ֑ם לְהִלָּחֵ֥ם לָכֶ֛ם עִם־אֹֽיְבֵיכֶ֖ם לְהוֹשִׁ֥יעַ אֶתְכֶֽם:
כי ה' אלהיכם וגו': הם באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום. פלשתים באו בנצחונו של גלית, מה היה סופו, נפל ונפלו עמו:
ההלך עמכם: זה מחנה הארון:
5וְדִבְּר֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹר֒ מִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר בָּנָ֤ה בַֽיִת־חָדָשׁ֙ וְלֹ֣א חֲנָכ֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יַחְנְכֶֽנּוּ:
ולא חנכו: לא דר בו. חנוך לשון התחלה:
ואיש אחר יחנכנו: ודבר של עגמת נפש הוא זה:
6וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר נָטַ֥ע כֶּ֨רֶם֙ וְלֹ֣א חִלְּל֔וֹ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יְחַלְּלֶֽנּוּ:
ולא חללו: לא פדאו בשנה הרביעית, שהפירות טעונין לאכלן בירושלים או לחללן בדמים ולאכול הדמים בירושלים:
7וּמִֽי־הָאִ֞ישׁ אֲשֶׁ֨ר אֵרַ֤שׂ אִשָּׁה֙ וְלֹ֣א לְקָחָ֔הּ יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ פֶּן־יָמוּת֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה וְאִ֥ישׁ אַחֵ֖ר יִקָּחֶֽנָּה:
פן ימות במלחמה: ישוב פן ימות, שאם לא ישמע לדברי הכהן כדאי הוא שימות:
8וְיָֽסְפ֣וּ הַשֹּֽׁטְרִים֘ לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָם֒ וְאָֽמְר֗וּ מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַיָּרֵא֙ וְרַ֣ךְ הַלֵּבָ֔ב יֵלֵ֖ךְ וְיָשֹׁ֣ב לְבֵית֑וֹ וְלֹ֥א יִמַּ֛ס אֶת־לְבַ֥ב אֶחָ֖יו כִּלְבָבֽוֹ:
ויספו השוטרים: למה נאמר כאן ויספו, מוסיפין זה על דברי הכהן, שהכהן מדבר ומשמיע מן (פסוק ג - ד) שמע ישראל עד להושיע אתכם, ומי האיש ושני ושלישי כהן מדבר ושוטר משמיע, וזה שוטר מדבר ושוטר משמיע:
הירא ורך הלבב: רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו, ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם, שלא יבינו שהם בעלי עבירה, והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:
9וְהָיָ֛ה כְּכַלֹּ֥ת הַשֹּֽׁטְרִ֖ים לְדַבֵּ֣ר אֶל־הָעָ֑ם וּפָֽקְד֛וּ שָׂרֵ֥י צְבָא֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם:
שרי צבאות: שמעמידין זקפין, מלפניהם ומלאחריהם וכשילין של ברזל בידיהם וכל מי שרוצה לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו. זקפין, בני אדם עומדים בקצה המערכה לזקוף את הנופלים ולחזקם בדברים שובו אל המלחמה ולא תנוסו, שתחלת נפילה ניסה:
10כִּֽי־תִקְרַ֣ב אֶל־עִ֔יר לְהִלָּחֵ֖ם עָלֶ֑יהָ וְקָרָ֥אתָ אֵלֶ֖יהָ לְשָׁלֽוֹם:
כי תקרב אל עיר: במלחמת הרשות הכתוב מדבר, כמו שמפורש בענין (פסוק טו) כן תעשה לכל הערים הרחוקות וגו':
11וְהָיָה֙ אִם־שָׁל֣וֹם תַּֽעַנְךָ֔ וּפָֽתְחָ֖ה לָ֑ךְ וְהָיָ֞ה כָּל־הָעָ֣ם הַנִּמְצָא־בָ֗הּ יִֽהְי֥וּ לְךָ֛ לָמַ֖ס וַֽעֲבָדֽוּךָ:
כל העם הנמצא בה: אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות שנצטוית להחרימם, אתה רשאי לקיימם:
למס ועבדוך: עד שיקבלו עליהם מסים ושעבוד:
12וְאִם־לֹ֤א תַשְׁלִים֙ עִמָּ֔ךְ וְעָֽשְׂתָ֥ה עִמְּךָ֖ מִלְחָמָ֑ה וְצַרְתָּ֖ עָלֶֽיהָ:
ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה: הכתוב מבשרך שאם לא תשלים עמך סופה להלחם בך אם תניחנה ותלך:
וצרת עליה: אף להרעיבה ולהצמיאה ולהמיתה מיתת תחלואים:
13וּנְתָנָ֛הּ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ בְּיָדֶ֑ךָ וְהִכִּיתָ֥ אֶת־כָּל־זְכוּרָ֖הּ לְפִי־חָֽרֶב:
ונתנה ה' אלהיך בידך: אם עשית כל האמור בענין, סוף שה' נותנה בידך:
14רַ֣ק הַ֠נָּשִׁ֠ים וְהַטַּ֨ף וְהַבְּהֵמָ֜ה וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִֽהְיֶ֥ה בָעִ֛יר כָּל־שְׁלָלָ֖הּ תָּבֹ֣ז לָ֑ךְ וְאָֽכַלְתָּ֙ אֶת־שְׁלַ֣ל אֹֽיְבֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ לָֽךְ:
והטף: אף טף של זכרים. ומה אני מקיים (פסוק יג) והכית את כל זכורה, בגדולים:
15כֵּ֤ן תַּֽעֲשֶׂה֙ לְכָל־הֶ֣עָרִ֔ים הָֽרְחֹקֹ֥ת מִמְּךָ֖ מְאֹ֑ד אֲשֶׁ֛ר לֹא־מֵֽעָרֵ֥י הַגּוֹיִֽם־הָאֵ֖לֶּה הֵֽנָּה:
16רַ֗ק מֵֽעָרֵ֤י הָֽעַמִּים֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְ֖ךָ נַֽחֲלָ֑ה לֹ֥א תְחַיֶּ֖ה כָּל־נְשָׁמָֽה:
17כִּי־הַֽחֲרֵ֣ם תַּֽחֲרִימֵ֗ם הַֽחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ הַכְּנַֽעֲנִ֣י וְהַפְּרִזִּ֔י הַֽחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י כַּֽאֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:
כאשר צוך: לרבות את הגרגשי:
18לְמַ֗עַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יְלַמְּד֤וּ אֶתְכֶם֙ לַֽעֲשׂ֔וֹת כְּכֹל֙ תּֽוֹעֲבֹתָ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשׂ֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶ֑ם וַֽחֲטָאתֶ֖ם לַֽיהֹוָ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם:
למען אשר לא ילמדו: הא אם עשו תשובה ומתגיירים, אתה רשאי לקבלם:
19כִּֽי־תָצ֣וּר אֶל־עִיר֩ יָמִ֨ים רַבִּ֜ים לְהִלָּחֵ֧ם עָלֶ֣יהָ לְתָפְשָׂ֗הּ לֹֽא־תַשְׁחִ֤ית אֶת־עֵצָהּ֙ לִנְדֹּ֤חַ עָלָיו֙ גַּרְזֶ֔ן כִּ֚י מִמֶּ֣נּוּ תֹאכֵ֔ל וְאֹת֖וֹ לֹ֣א תִכְרֹ֑ת כִּ֤י הָֽאָדָם֙ עֵ֣ץ הַשָּׂדֶ֔ה לָבֹ֥א מִפָּנֶ֖יךָ בַּמָּצֽוֹר:
ימים: שנים:
רבים: שלשה. מכאן אמרו אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת. ולמד שפותח בשלום שנים או שלשה ימים. וכן הוא אומר (שמואל ב' א, א) וישב דוד בצקלג ימים שנים, ובמלחמת הרשות הכתוב מדבר:
כי האדם עץ השדה: הרי כי משמש בלשון דלמא. שמא האדם עץ השדה להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו:
20רַ֞ק עֵ֣ץ אֲשֶׁר־תֵּדַ֗ע כִּ֣י לֹא־עֵ֤ץ מַֽאֲכָל֙ ה֔וּא אֹת֥וֹ תַשְׁחִ֖ית וְכָרָ֑תָּ וּבָנִ֣יתָ מָצ֗וֹר עַל־הָעִיר֙ אֲשֶׁר־הִוא֙ עֹשָׂ֧ה עִמְּךָ֛ מִלְחָמָ֖ה עַ֥ד רִדְתָּֽהּ:
עד רדתה: לשון רדוי, שתהא כפופה לך: