במדינות רבות יש חקיקה העוסקת בתחרות בלתי הוגנת ובמונופולים. המונח המשמש בהלכה כדי לתאר את העבירות הללו הוא הסגת גבול. בפרשת השבוע נמצא המקור התנ"כי לאיסור זה:
"לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים בנחלתך אשר תנחל בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה" (דברים יט, יד).
הפירוש המילולי לחוק זה הוא שאסור להזיז את סימני הגבול, יתדות או כל סימנים אחרים המשמשים להתוויית הגבולות שבין נכסי שכנים. ללכת בלילה ולהזיז את סימני הגבול כדי לקחת לעצמך חלק מאדמת השכן זו עבירה שיש עליה איסור מיוחד, מעל ומעבר לחוקים הרגילים נגד גניבות.
אולם, הבה ניקח רגע כדי לבחון כמה מן הגבולות והסייגים של החיים היהודיים. גם לנו יש שכנים. חלקם ידידותיים וחלקם לא כל כך. רבים מאתנו חיים בקהילות שמחוץ לגטו. רבים מאתנו חשופים לתרבויות, לסגנונות חיים ולסביבת עסקים השונות מאוד מאלה שלנו. כיצד אמור אדם יהודי המוקף בים של שכנים חביבים, ידידותיים אך השונים ממנו מאוד מבחינה תרבותית, להוסיף ולשמור על נבדלותו היהודית?
התשובה לכך היא שאנו זקוקים לסימני גבול. גם אנחנו צריכים גבולות וסייגים כדי לסייע לנו להתוות את הקווים שבין להיות שכנים טובים ועמיתים חברותיים – לאיבוד המסורת שלנו. אחרת, נדמה לכל אחד אחר בבניין שבו אנו גרים או במקום עבודתנו. כשאנו משתדלים מאוד להיות "נורמאליים", אנו מסתכנים באיבוד ייחודיותנו.
נערה יהודייה אמריקנית אחת הצטרפה לכוח השלום ויצאה לעשות עבודה הומניטארית באפריקה. אחרי שנתיים שבה לביתה שברובע הברונקס. היא מצלצלת בפעמון ואמה נדהמת לראות לצדה חבר שהביאה חזרה מאפריקה. לא היה זה סתם חבר, היה זה לוחם גדל גוף וגברתן משבט הזולו, בעל ראש קרח, כיסוי חלציים, חרוזים סביב צווארו, רומח בידו, וגולת הכותרת – הוא נושא תיק מלא עצמות בתרמילו.
האם היהודייה ניצבת שם והדיבר ניטל מפיה מרוב תדהמה. לבסוף, היא מתאוששת קמעה וצועקת לבתה, "אידיוטית! משוגענע! אמרתי לך שהוא צריך להיות רופא עשיר!"
אולי סיפור זה מופרז קצת, אך סיפורים דומים לו מתרחשים מדי יום.
"אמא, אני מאוהבת! מה זה משנה מאיזה דת הוא? זה בחור נהדר ואנו מאושרים מאוד יחד, אז מה הבעיה?"
"אבא, כל הנערות היהודיות שאני פוגש הן נסיכות מפונקות. סוף סוף מצאתי מישהי שאוהבת אותי. אנא אל תעמוד בדרכי לאושר."
הורים יהודיים הולכים לרב שלהם ושואלים, "כבוד הרב, היכן שגינו? איך יתכן שזה קורה לנו?"
ובכן, רבנים הם גם בחורים נחמדים ולא רוצים לגרום יותר כאב וצער לאותם הורים המומים ממה שהם כבר חווים עקב מה שהתרחש. לכן, הם לא באמת עונים על השאלה במה שגו. אך אילו היו עונים, הייתה תשובתם נשמעת בערך כך:
התורה מלמדת אותנו לא להסיג גבולות. לאבד הכל מתחיל בלאבד קצת כל פעם. כשאנו מסיגים את גבולות החיים היהודיים, לאט ובהתמדה אנו מאבדים את גבולותינו והקווים מיטשטשים. ילדים, במיוחד, זקוקים לקווים ברורים וסולידיים כדי להבין את הגבולות, את כללי ה"עשה" וה-"אל תעשה" של חיים יהודיים נכונים ובעלי משמעות. אלוקים נתן לנו סימני גבול מסוימים כדי לעזור לנו לראות מי אנחנו והיכן אנו חיים. כשאנו מזיזים את הסימנים הללו אנו מאבדים את גבולותינו ומאבדים את נבדלותנו.
לפני זמן רב נתן לנו אלוקים את השבת, יום שבו היהודי מתנהג באורח מאוד שונה משכניו. הוא נתן לנו את הכשרות, כדי שגם נאכל באופן שונה. והוא ממריץ אותנו לחנך את ילדינו חינוך יהודי, כדי שהם יבינו, ירגישו וידעו מדוע הם באמת נבדלים מאחרים.
אך אם נזיז את סימני הגבול הללו, יהפכו הדברים למעורפלים, וצעירים מתבלבלים מכך מאוד, ואז הם תוהים מדוע אנו פתאום מציבים גבולות שאותם פרצנו בעצמנו בעבר.
רב אחד, ידיד שלי, שאל פעם איש עסקים ידוע מדוע הוא – בחור יהודי חביב – מתחתן עם לא-יהודייה. האם לא יכול היה למצוא לו נערה יהודייה נחמדה? הבחור השיב בכל הכנות, "רבי, אני פשוט לא מתרועע יותר עם החוגים האלה". אך אילו היה אותו יזם שומר על סימן הגבול של בית כשר, לדוגמא, הוא עדיין היה מתרועע עם אנשים מחוגים שומרי כשרות. על ידי שימור סימני הגבול שלנו, אנו משמרים את זהותנו.
הבה ננסה למצוא כמה מן הסימנים החסרים הללו בחיים היהודיים. מי יודע? אולי עוד נגלה את נבדלותנו שלנו, וילדינו עשויים לגלות מי הם באמת.
כתוב תגובה