אחד הזמנים הרגישים והשבריריים בחיים זהו פרק הזמן שבין אמירת ה'כן' עד לנישואין. יש כבר התחלה של קשר, אבל אין לו עדיין אופי של קבע.

תארו לעצמכם מקרה בו הקשר עולה על שרטון דווקא בתקופה הזו. החתן קורע את ההזמנה מול עיניה הנדהמות של הכלה אך למרבה הפלא הוא לא מבטל את האירוע. "הנישואין יתקיימו בכל מקרה", הוא מבטיח, ובכך ממחיש שהקשר עמוק מכדי שסכסוך כזה או אחר יוכל לבטל אותו.

נשמע מוכר? כן, מפרשת השבוע.

לאחר שמערכת היחסים בין החתן והכלה – ה' ובני ישראל – הגיעה לשלב האירוסין בעת מתן תורה, פרשתנו מתקדמת לשלב הבא, לנישואין. ה' מצווה את משה לבנות בית מיוחד בו תשרה שכינתו בדרך קבע בין בני ישראל: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם".

ההוראה אכן מתבצעת כמתואר בפרשיות ויקהל-פקודי. אלא שבאמצע, בין ההוראה לבין יישומה, התרחש הפיצוץ הגדול – חטא העגל (ע"פ הפרשן רמב"ן). משה רבינו שובר את הלוחות ובכך למעשה קורע את הכתובה אבל הוא לא מבטל את האירוע. ההוראה לבנות את המשכן אינה מתבטלת, היא נשארת שרירה וקיימת גם בעת חטא העגל.

יש לכך משמעות מרחיקת לכת. ניתן היה לחשוב כי הקשר עם האלוקים קיים רק במקרים בהם עם ישראל נוהג כשורה. אולם מסתבר, שהקשר הוא כה עמוק שאפילו חטא העגל לא מסוגל לבטל אותו.

הד לכך אנו מוצאים גם בעובדה שבכלי המקודש ביותר ששהה במקום המקודש ביותר – ארון הברית בקודש הקודשים – הוכנסו גם שברי הלוחות הראשונות, למרות שהם מזכירים את חטא העגל. ללמדנו שתמיד נותר הקשר עם בורא העולם בתוקפו.

רעיון זה בא לידי ביטוי גם בחגי ישראל. בפסח נותנים לרשע מקום בשולחן ה'סדר', וביום כיפור "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".

המסקנה ברורה כשמש. יש המנסים לקטלג יהודים לפי התנהגותם החיצונית בלבד ולהוציא מהמחנה מי שמוגדר כ'רשע'. אך התורה קובעת: "ישראל – אף על פי שחטא – ישראל הוא!"

הניצוץ נמצא בפנים, הוא רק מחכה שידליקו אותו.