"וזה כל האדם" כותב רבי שניאור זלמן מליאדי בספר החסידות הקלאסי התניא, "ותכלית בריאתו ובריאת כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים."

ה"משכן" הראשון מסוג זה שנבנה – וזה המשמש כאבטיפוס לכל המאמצים שנעשו מאז לבנות לאלוקים בית בעולם הפיזי – היה המשכן – המקדש הנייד שנבנה על ידי בני ישראל במדבר סיני אחרי מתן תורה בהר סיני. חמישה-עשר חומרים פיזיים, כולל זהב, כסף, נחושת, עץ, צמר, פשתן, עורות בעלי-חיים, שמן, תבלינים ומרגליות – המייצגים חתך של ממלכת המינרלים, הצומח והחי של היקום הפיזי וכן את משאבי האנוש שהושקעו בבנייה – חושלו והפכו לבניין המוקדש לשירות הא-ל על ידי האדם, ושבו אף בחר האלוקים לדבר עם האדם.

דבר זה מסביר את התיאור המפורט שלא כרגיל של המשכן בתורה. לא פחות מ-13 פרקים בספר שמות מלאים בפרטי בניית המשכן, החל בממדי כל קיר ועד לצבעים שבכל אחת מן היריעות. לעומת זאת, התורה מקדישה פרק אחד לסיפור בריאת העולם ושלושה פרקים להתגלות בהר סיני, והיא מסבירה חוקים מורכבים רבים באמצעות פסוק אחד ויחיד או אפילו במילה או באות אחת.

אולם, אם עצם תכלית הבריאה מתגלם בחישוקים, באדנים, בשטיחי הקיר ובריהוט, בקרסי נחושת ובווי כסף, ברור שכל פרט ופרט הוא בעל חשיבות עליונה עבורנו. חיוני שנדע כי למנורה היו עשרים ושניים גביעים מעוטרים מקושטים שהיו נעוצים בה וכל אחד מ-48 הקרשים היו באורך 10 אמה וברוחב 1.5 אמה. נחוץ להגדיר (כפי שעושה התלמוד) את 39 הצורות של עבודה יצירתית – החל בחריש דרך אריגה ועד לתאורה ולכתיבה – שנכללו בבניית המשכן. שכן כאן נמצא האבטיפוס לעבודת חיינו לעשות את העולם ואת חיינו לבית לאלוקים.

שלושה תחומים

המדרש ופרשני התנ"ך, ובמיוחד גדולי החסידות והקבלה, מדברים רבות על נושא זה ומתארים את המשכן בתור מודל לאדם, ליקום הפיזי ולבריאה בכללותה. הרהיטים או ה"כלים" במשכן, לדוגמה, מתפרשים כנציגי האיברים והיכולות השונים של האדם: ארון הקודש קשור בתודעה, בשכל וביכולת הדיבור. המנורה – בעיניים ובחוש הראייה; השולחן שהחזיק את "לחם הפנים" – לחוש הטעם; המזבח הפנימי שעליו שרפו קטורת – לחוש הריח; והמזבח החיצוני שעליו הועלו זבחי בעלי החיים והמזון – מייצג את מערכת העיכול ואיברים "שימושיים" אחרים.

באחת הרשימות שנתגלו אחרי הסתלקותו, סיכם הרבי מליובאוויטש פרשנויות מאת רבנו בחיי, רבי משה איסרליש (הרמ"א) רבי ישעיהו הורוביץ (השל"ה) ואחרים בנושא זה, הממחישות כיצד שלושת התחומים העיקריים של המשכן מקבילים לחלוקה דומה בבריאה, בזמן ובנשמה המשותפת של ישראל.

הרמב"ם מתאר את היקום כמורכב משלוש שכבות: חומר בלתי מזוכך (האדמה וכל יצורי האדמה), חומר מזוכך (הכוכבים וגרמי השמיים) וישויות רוחניות לחלוטין (יצורים שהם צורה בלבד, בלי חומר, כמו המלאכים שאינם גופים פיזיים אלא צורות רוחניות). כאשר מרחיבים חלוקה זו לתחום הזמן, אנו מוצאים את ששת ימות השבוע (חומר בלתי מזוכך), את השבת (חומר מזוכך) ואת "שבת השבתון" – יום כיפור – בו אנו מתעלים למצב של רוחניות נשגבה. בין נשמות ישראל קיימים ה"ישראלים" שחייהם מוקדשים באופן כללי לעסקי החיים החומריים – במשלח ידם כאיכרים, סוחרים, חיילים ועובדי מדינה; קיים שבט לוי, ששירותו בבית המקדש כלל זיכוך של העולם החומרי והתעלותו; וכן ישנו ה"כוהן הגדול", אשר גילם את שיא הרוחניות שאותה יכול אדם להשיג.

במשכן, שלושת התחומים הללו מיוצגים על-ידי: 1) החצר, 2) ה'קודש', חדר המשכן החיצוני, ו-3) "קודש הקודשים" – החדר הפנימי שמאחורי הפרוכת.

החצר חבקה גם את היסודות הארציים וה"גסים" יותר של שירות המקדש: כאן הכוהנים רחצו את ידיהם ואת כפות רגליהם כדי לנקות את עצמם מן המגע עם העולם החומרי לפני שיתחילו בעבודת הקודש או לפני שייכנסו למשכן עצמו. כאן החלב מן הקורבנות (זבחי בעלי חיים) המייצג את החומריות ה"מופרזת" בחיי האדם, נשרף על המזבח. כאן אוחסן האפר שהיווה את ה"פסולת" מן המנורה ומן המזבח הפנימי. כאן נשחטו הקורבנות, כולל אלו שבשרם נאכל על ידי בני ישראל רגילים.

ה"קודש" שלתוכו רק לכוהנים היה מותר להיכנס היה המקום של היסודות היותר "מזוככים": הדלקת המנורה, שריפת הקטורת והצגה על השולחן של "לחם הפנים" שנאכל על ידי הכוהנים בשבת.

המזבח וארון הקודש

איזה מבין מרכיביו הרבים של המשכן מיצג את תפקידו הבסיסי ביותר על פי הרמב"ן, מהות המשכן היא ליבתו הרוחנית. לפיכך כותב הפרשן הגדול:

"הנה עיקר החפץ הוא במשכן מקום מנוחת השכינה שהוא הארון, כמו שאמר 'ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת" (שמות כה, א).

הרמב"ם, לעומת זאת, מגדיר את המשכן בתור "בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקורבנות" (משנה תורה, הלכות בית הבחירה א, א).

הרמב"ם אומר כי המזבח החיצוני בחצר הוא נקודת המוקד של המשכן, הציר שסביבו סובב כל השאר!

במלים אחרות, קיימות שתי דרכים אפשריות בהן ניתן להגדיר את מושג המקום הפיזי והמבנה המשמש בתור "משכן לאלוקים": א) מקום שבו ושדרכו בוחר אלוקים להתגלות אל האדם; ב) מקום שבו ושדרכו האדם משרת את אלוקים.

כמובן שהמשכן היה שני הדברים הללו גם יחד. זה היה המקום שממנו דיבר אלוקים אל משה, שבו האדם היה יכול לראות ולחוות את נוכחות הא-ל; והיה זה אף המקום שבו האדם הציע את עצמו ואת חומרי חייו לאלוקים. השאלה היא: אילו משני התפקידים הללו הוא העיקרי ואיזה מהם משמש את האחר ומאפשר אותו?

המיסטיקן ואיש ההלכה

הרבי מסביר שהפרספקטיבות השונות המובעות על ידי הרמב"ן והרמב"ם משקפות את הזרמים השונים במחשבת התורה אשר אותם ייצגו חכמי םאלו.

עבור הרמב"ן, שהיה מקובל ומיסטיקן ידוע, נקודת המוקד של המשכן הייתה ליבתו הרוחנית. קודש הקודשים אשר רק הנשמות הנשגבות ביותר בזמנים הקדושים ביותר יכלו להיכנס אליו. ארון הקודש המכיל את לוחות הברית עליהן הייתה חרוטה התורה בנוסחה הטהור ביותר; הכפורת עם הייצוג שלה את דמויותיו הנשגבות של המרכבה האלוקית; הקול השמימי הבוקע מבין הכרובים – אלה מבטאים את מהותו של משכן האלוקים: שער אל-תוך עולם החומר שדרכו שולח אלוקים קרן של אור נצחי. כל השאר נועד "להכין את הקרקע" להתגלות הזו, לרומם את האדם ואת עולמו למצב בו יהיו מסוגלים לקבל את האור הזה.

עבור הרמב"ם, איש ההלכה par excellence, מהות המשכן שוכנת במזבח – במאמץ האנושי להקריב כמנחה לאלוקים את היסודות היומיומיים, החומריים של חייו. כל השאר – האור הטהור של המנורה, הניחוח הנשגב של הקטורת, לחם הקודש על השולחן, ואפילו ההתגלויות השמימיות הבוקעות מארון הקודש – כל זה נועד לסייע לאדם החומרי לשמש בקודש ולשרת את בוראו.

אוהל מפגש

"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אומר התלמוד על מחלוקות בין החכמים בנוגע לפרשנות התורה. החזון המיסטי שביטא הרמב"ן והפרספקטיבה ההלכתית שנתן הרמב"ם מהווות שתיהן מרכיבים אינטגרליים למשכן שנבנה במדבר סיני, ולמשכן שכל אחד מאתנו בונה בתוך חייו.

לפיכך, התורה קוראת למשכן גם "אוהל מועד", כלומר, "אוהל המפגש". כאן נפגשים היסוד הרוחני-שמימי, הנמשך ומתפשט עד לאדמה, והיסוד האנושי והחומרי, השואף אל הרקיע.

כאן, כל הישג אנושי אינו אלא אמצעי בעזרתו יכול האדם לפתוח את עצמו לקבל את כל האינסופיות השוללת-הכל של היסוד השמימי-האלוקי. בה בעת, כל התגלות שמימית הבוקעת ממעל אינה אלא העצמה שניתנת לאדם כדי שיוכל לגלות את האלוקיות השוכנת בתוך הסופיות והחומריות של קיומו.