הרעיון לבנות בית לה' עשוי להישמע נשגב – אך עשוי גם להישמע פרדוקסלי, אם לא גרוע מכך. בניית בית לה' נראית בלתי אפשרית – וגם בלתי נחוצה. ה' אלוקי הכול נמצא בַּכּול, במעמקי תהומות ובשיאי ההרים, במשכנות העוני ובארמונות השש.

התשובה נוגעת אל השִתין של אמונתנו. ה' אינו שוכן בתוך בניינים – אלא בתוך הבונים. חז"ל מצביעים על פסוק מפתח בפרשתנו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח). בתוכם, לא בתוכו.

להרגיש קרוב

מדוע אם כן ציווה ה' על העם לבנות לו מקדש? התשובה שבפי רוב הפרשנים, הנרמזת בכתובים עצמם, היא שמצווה זו ניתנה אחרי חטא העגל. העם ידע שמשה מדבר עם ה' וה' מדבר איתו, ומכאן שה' נגיש וקרוב. אבל כשמשה נעדר קרוב לשישה שבועות, בני ישראל נתקפו בהלה. מי חוץ ממשה יוכל לגשר על התהום המהותית שבין אלוקים ואדם? דרך איזה תָּוֶךְ יתקיים המגע בינם לבין השכינה?

ממילת המפתח "ושכנתי", ייגזרו ה"משכן", כלומר מקדש ה', וה"שכינה", הנוכחות האלוקית. "לשכון" איננו סתם פועל נרדף ל"לגור". גלומה בו גם השְכֵנוּת: הסמיכות, הקִרבה. הדבר שבני ישראל היו צריכים לו, ושהקדוש ברוך הוא נתן להם עכשיו, הוא דרך להרגיש קרובים לה', שְכֵנים שלו. משְכֵנוּת כזו נהנו האבות והאמהות. הוא בישר לאברהם ולשרה שיהיה להם ילד. הוא הסביר לרבקה מדוע הריונה מכאיב כל כך. הוא התגלה ליעקב ברגעים גורליים בחייו, כשהיה נתון לסכנות, ואמר לו שלא יפחד.

גם בני ישראל חוו לא מזמן את ה' מקרוב: עשר מכות, בקיעת ים סוף, המן המופלא והסלע שהוציא מים. הם שמעו את קולו המצווה בהר סיני, ויָראו עד מאוד. כשעומדים לרגלי האוורסט או מטיילים בגרנד קניון זה לא קשה. לא צריך להיות דתי גדול, או אפילו דתי קטן, כדי להרגיש שם את יראת הנשגב. הפסיכולוג אברהם מאסלו דיבר על "חוויות שיא", וראה בהן את לב מפגשו של האדם עם הרוחני. אבל איך מרגישים בשכינת הא־ל בלב חיי היומיום? לא מעל פסגת הר סיני, אלא במישור שתחתיו?

סוד מְשַׁנֵּה־חיים

זהו הסוד מְשַׁנֵּה־החיים הטמון בשמה של פרשתנו, תרומה. הדרך הטובה ביותר לפגוש את אלוקים היא לתת. עצם מעשה הנתינה כרוך בהבנה שמה שאנחנו נותנים הוא חלק ממה שניתַן לנו. הנתינה היא סוג של הודיה, היא מעשה של הכרת טובה. כאן גם טמון ההבדל התודעתי בין ההכרה בנוכחות אלוקים לבין היעדרה.

אם אלוקים נוכח, פירוש הדבר שכל מה שיש לנו שייך לו. הוא ברא את העולם. הוא ברא אותנו. הוא נתן לנו חיים. הוא נפח בנו רוח והוא מנשים אותנו אוויר. כל מה שסביבנו הוא ההוד, השפע והנדיבות שלו: אור השמש, יְרַק העלים, שירת הציפורים. כך אנחנו מרגישים מדי בוקר למקרא המנוני הבריאה הגדולים, פרקי תהלים שב"פסוקי דזמרה". העולם הוא גלריית האמנות של הבורא; יצירות המופת של הקדוש ברוך הוא תלויות בו בכל פינה. כשאנחנו יודעים שהחיים ניתנו לנו, אנחנו מכירים בכך באמצעות נתינה חוזרת.

אבל אם החיים לא ניתנו, כי אין נותן, אם העולם נוצר רק בגלל תנודות אקראיות בשדה הקוַונטי, אם אין בַּיקום תודעה שיודעת שאנחנו קיימים, אם גוף האדם הוא רק מחרוזת אותיות בצופן הגנטי ונפש האדם אינה אלה אותות חשמליים במוח, אם אמונות המוסר שלנו הן רק אמצעים אנוכיים לשימור עצמי ושאיפותינו הרוחניות הן אשליה – כי אז אכן קשה להרגיש הכרת טובה על מתנת החיים. כשאין נותן אין מתנה. יש רק סדרה של מקרים חסרי פשר; ועל מקרים קשה להכיר תודה.

התורה מלמדת אותנו דבר פשוט ומעשי. תנו – ותרגישו שחייכם הם מתנה. לא צריך לדעת להוכיח שאלוקים קיים. די בכך שנכיר תודה על שאנחנו קיימים – והשאר כבר יבוא מאליו.

כך התקרב אלוקים אל בני ישראל באמצעות בניין המשכן. זה קרה לא בזכות איכות עצי השיטה, ולא בשל טיב האדנים וחוזק החיבורים. לא ברק האבנים הטובות שבחושן, לא יופי היריעות ולא ניחוח הקטורת. זה קרה משום שהמשכן נבנה מנתינה, מתרומה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. במקום שאנשים נותנים מתוך נדיבות לב לזולתם ולאלוקיהם – שם שורה השכינה.

"תרומה" איננה רק מונח המציין מתן וולונטרי. פירושה המילולי של "תרומה" הוא "דבר שמרימים". התרומה היא דבר המוגבה על ידי הקדשתו למטרה נעלה. אתם מרימים אותו – והוא מרומֵם אֶתכם.