"בראשית היה הא-ל הומלס ולכן ביקש מאנשיו לארגן לו איזה מקום לגור בו". איפה זה כתוב? ובכן, זה לא כתוב בשום מקום. אבל כן כתוב שהאלוקים הנחה את משה לומר לבני ישראל, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).

השאלה היא, האם לבורא העולמים באמת לא היה בית? האם לא היה כבר שוכן עם בני עמו? מדוע היה זה לא מזמן שקראנו על ההתגלות בהר סיני ועל עשרת הדיברות, שבהן ה' ירד מן השמים אל הארץ? אם כך, מדוע הצורך הפתאומי להקים לו מקדש?

התשובה היא שקיים הבדל יסודי בין הר סיני לבין המקדש. סיני מייצגת התגלות שניתנה לאנשים ממעל. ה' גם יזם את המפגש וגם ביצע אותו. בהתנסות זו, בני העם היהודי היו קצת פסיביים. כל הברקים והרעמים, הן ברמה הפיזית והן ברמה הרוחנית, באו אליהם מלמעלה.

אולם, את המקדש היה צורך שהיהודים עצמם יבנו. היה עליהם לקחת את היוזמה. החל במבצע גיוס הכספים, דרך לארגון ואיסוף חומרי הגלם הדרושים לבניית המקדש, ועד לכל פרטי המבנה, המשכן היה מעשה ידי אדם.

בסיני נפתחו השמים למופע האור-קולי הכביר ביותר עלי אדמות, שהשאיר את בני העם כשהם מרותקים וחדורי יראה. אך הם עצמם היו מקבלים פסיביים למתנה ייחודית זו, שלעולם לא תינתן בשנית.

בנין המקדש הצריך מבצע בנייה שלם. גברים ונשים, צעירים וקשישים – כולם הפשילו שרווליהם. לקח שבועות, חודשים של עבודה קשה, של תרומות משמעותיות מכל אדם ואדם, של תכנון ושל תכנות, של עיצוב ולבסוף של עצם מלאכת הבנייה של משכן קודש לאלוקים. אנחנו עשינו זאת. ולכן, היו אלה בני העם שהביאו את ה' למטה אל האדמה.

כנראה שהיה זה חשוב ליהודים להעריך את הערך שה' מייחס לעזרה עצמית ולפרויקטים של עשה-זאת-בעצמך במישור הרוחני. אין די בלשבת ולחכות להתגלויות הבלתי רגילות, לביקורים הנשגבים שמואיל ה' בחסדו להעניק לנו, פעם בחיים שלמים. הכרחי שניצור את התשתית בעצמנו, שניקח בידינו את הלבנים ונעשה לו מקדש.

במלים פשוטות, האם אנו מחכים לא-ל או שהא-ל מחכה לנו? מי יעשה את הצעד הבא?

לא מזמן פגשתי בחור, וכפי שתכופות קורה לרבנים, השיחה עמו נסבה לנושא ה"דת". הוא היה די בוטה בדבריו. "זה לא בשבילי, הרב", הוא אמר. "אם ה' היה רוצה שאהיה חרדי, הוא היה מוודא שאיוולד בבני ברק, או לפחות במשפחה דתית כאן". אמרתי לו שהדבר מזכיר לי קומיקאי שהיה לו פחד נוראי מפני טיסה והתווכח ש"אם ה' היה רוצה שהאדם יעוף, היה נותן לו כנפיים – או לפחות היה מקל על ההגעה לשדה התעופה!" ואז המשיך ואמר, "אם אלוקים היה רוצה שאהיה מלאך, הוא היה צריך לתת גם לי כנפיים".

אולם, העובדה היא, שה' כן נתן לנו כנפיים. על כך מדובר בכל מעמד הר סיני. הוא נתן לנו כמה התגלויות, טיפול-בהלם ברמה הרוחנית, שהטביע בנו יכולת נצחית לעוף גבוה, לגעת ביסוד האלוקי-שמימי. אבל אלה היו רק הכלים. עכשיו עלינו ללמוד לעוף. יתכן שנתנו לנו את הפוטנציאל לפתח את הקשר שלנו ליסוד האלוקי, אבל אחרי מעמד הר סיני, הדבר תלוי בנו ועלינו מוטל להביא זאת לידי ביצוע ולהביא את הכוח הפנימי שלנו לחזית המערכה, הלכה למעשה.

התגלות אמיתית היא נדירה. אמנם אין ספק שקיימים אותם רגעים מיוחדים שבהם אנו עדים לנוכחותו שלא ניתן לטעות בה של ה' בחיינו, ואנו קצרי רוח מלהמתין עד שהברק יפגע בנו. עלינו לבנות את מקדשינו האישיים לאלוקים, על מנת לחבוק אותו ולהביאו לתוך בתינו ומשפחותינו.

הרבי מקוצק נשאל פעם על ידי מורו, "היכן הוא אלוקים?" ענה הרבי, "בכל מקום שתרשה לו להיכנס".